צביקה לוי

ציוני דרך עיקריים

1948 נולד בקיבוץ גבת
1954 עובר עם משפחתו להקים את קיבוץ יפעת
1962–1966 מדריך קן הנוער העובד והלומד במגדל העמק
1966–1969 לוחם בצנחנים, גדוד 202
1967 נלחם כחייל סדיר במלחמת ששת הימים
1973 נלחם כחייל מילואים במלחמת יום הכיפורים, מגויס למשך 180 יום
1974 מתחתן עם נעמי לבית סוטו במהלך המלחמה
1974 בעקבות ריבוי ההרוגים במלחמה מתחיל את עבודת ההתנדבות עם המשפחות השכולות
1982 נלחם במלחמת לבנון הראשונה
1983 מתחיל להתנדב בקרן המשפחות השכולות של הצנחנים "החברים של אבא", המטפלת באלמנות וביתומים של בני החטיבה אשר נפלו בעת שירותם הצבאי; הקרן מארגנת קייטנות ומחנות נופש למשפחות וימי הולדת לילדים
1983 במענה לבקשת הרמטכ"ל רא"ל רפאל איתן (רפול) ז"ל מתנדב למיזם אישי של גיוס נוער מעיירות פיתוח
1995 ממונה לאחראי על החיילים הבודדים בתנועה הקיבוצית; האחריות כוללת יצירת קשר עם החייל העולה לבדו מארץ מוצאו, תיאום עם רשויות הצבא ועם הקיבוץ המארח,  איתור משפחה המתנדבת לאמץ את החייל, זמינות בחירום ובשגרה לכל צורך הנוגע   לחייל הבודד, תיאום בין החייל הבודד להוריו בעתות מלחמה או מבצעים צבאיים 18,000 חיילים בודדים אומצו בקיבוצים לאורך השנים10,000 משפחות מאמצות 150 קיבוצים אימצו חיילים בודדים מ-44 מדינות מוצא
1997 זוכה באות הנשיא למתנדב; בדברי הזכייה נכתב "אות הנשיא למתנדב מוענק לצביקה לוי על פעילות מסורה ורבת שנים למען החיילים והמשפחות השכולות"
2006 משרת במילואים בשירות פעיל (בגיל 58) במלחמת לבנון השנייה; במהלך כל ימי הלחימה משמש איש הקשר של החיילים הבודדים המשרתים בקרבות עם משפחותיהם בחוץ לארץ
2016 מקבל דרגת אל"מ מהרמטכ"ל גדי איזנקוט ומאלוף פיקוד הצפון אביב כוכבי

צביקה למד בכיתה א' הראשונה של קיבוץ יפעת. "כבר בצעירותי, כילד, נהפכתי למנהיג בכיתה, בקול הרועם שהיה לי", הוא נזכר. "הייתי ילד שובב מאוד. לא הייתי תלמיד מצטיין, אבל אהבתי את המורים ותמיד עשיתי להם כבוד". בתיכון למד בבית הספר האזורי העמק המערבי. זכור לו במיוחד המנהל מאיר איילי, שהיה דמות ציבורית ידועה ומן המנהלים המפורסמים בחינוך הקיבוצי.

בעודו נער בתיכון חש כי לא די לו בלימודים וכי עליו לתרום מזמנו לילדים ונערים הזקוקים לדמות מדריכה ומכוונת. כשני קילומטרים מן הקיבוץ שכנה מגדל העמק, שהייתה אז עיירת פיתוח. בעקבות בקשתה של מנהלת סניף הנוער העובד והלומד רחל פורטל, צביקה התנדב ללכת ברגל פעמיים בשבוע למגדל העמק ולשמש שם מדריך קן של תנועת הנוער. מכיתה ט' ועד כיתה י"ב הקפיד להגיע למקום, ומפעם לפעם הצטרפו אליו חברים מהקיבוץ. פעם בחודש, ביום שישי, צביקה הנהיג קבלת שבת לילדי הקן במגדל העמק. "כל התלמידים היו מתאספים, הייתי קורא להם חלק מפרשת השבוע ובעיקר מלמד אותם שירי שבת", הוא נזכר.

את רוח ההתנדבות ספג צביקה היטב בבית שבו גדל, מאביו ואמו. לאורך ילדותו אימצה משפחתו ילדים ממשפחות מתקשות וילדים עם בעיות בריאות. הנתינה לאחר הייתה ברורה מאליה בבית משפחת לוי, וההתנדבות הייתה אבן מאבני היסוד במעונם. אביו הפציר בו לעזור תמיד לאחר, ולהשתמש בכוחו, בחוסנו ובלבו הרחב עבור אלו הזקוקים לעזרה.

בנובמבר 1966 התגייס לגדוד 202 של הצנחנים. זמן לא רב אחרי הגיוס החלה מלחמת ששת הימים. זכור לו במיוחד היום שבו כינס המג"ד צבי בר את החיילים והכריז כי עליהם לצאת למלחמה לשמור על קיום מדינת ישראל. צביקה הופקד על הררנ"ט ועל רובה הבזוקה. במלחמה השתתף הגדוד בכיבוש עזה וספג אבדות רבות. בייחוד זכור לו אירוע גבורה יוצא דופן של מפקד המחלקה שמוליק ארד: באחד הקרבות נפצעו כמה חיילים, ולא הייתה כל דרך לפנותם למקום מבטחים ברכב. "יצאנו למסע האלונקות אולי הראשון בצה"ל", הוא נזכר, "שש אלונוקות ועליהן שישה פצועים קשה". במסע ארוך ומורכב, תחת אש, עלה בידי החיילים להציל בחירוף נפש את חייהם של שישה מחבריהם.

אחרי שחרורו החל צביקה לעבוד בענפים שונים במשק של קיבוץ יפעת, ותמיד שילב בסדר יומו פעולות של התנדבות – בייחוד עם בני נוער – בקיבוץ ומחוצה לו. בשנת 1970 החל בשירות מילואים, אז התגבשה סביבו פלוגת המילואים שתלווה אותו עשרות בשנים. בהיותו רס"פ הפלוגה סרו הכול למשמעתו. "הייתי מנהיג טבעי", הוא נזכר. גם המפקדים והקצינים התפעלו מיכולתו לסחוף אחריו את הכלל ומהתגייסותו לעזור לכל דכפין. פעולות ההתנדבות שלו למען החיילים מחוסרי האמצעים החלו כבר בתחילת שנות השבעים, עת חזה במחזות הקשים של חיילים האוספים שאריות אוכל בתום ימי המילואים כדי להביא מזון למשפחתם. אז גמלה החלטה בלבו לארגן חבילות מזון מסודרות לאותם חיילים המתייצבים להגנת המדינה באופן שיחסוך מהם את הבושה.

במלחמת יום הכיפורים הוצב בתעלת סואץ. לצד מעשי הגבורה יוצאי הדופן והמבצעים הנועזים שבהם השתתף, זכורות לו מן המלחמה גם ההלוויות הרבות של חבריו לנשק שנהרגו. "אני זוכר שהיה לנו מארב אחד שנהרגו בו ארבעה-עשר חיילים", הוא מספר, "אז התחלתי להיצמד למשפחות השכולות". עם הוריו של אחד החיילים ההרוגים, ידידו הטוב מוטי פוקס, הוא שמר על קשר עד יום פטירתם.

במהלך מלחמת יום הכיפורים, שבה שירת לא פחות ממאה ושמונים יום במילואים, נשא לאישה את נעמי לבית סוֹטוֹ, שהגיעה לקיבוץ יפעת כילדת חוץ. שתי חתונות התקיימו באותו ערב בחדר האוכל של הקיבוץ, ולצורך החתונה קיבל חופשה בת ארבעה ימים. בתום החופשה חזר מיד אל זירות הקרב. לצביקה ונעמי נולדו במשך השנים ארבעה ילדים וחמישה נכדים, שתמיד ידעו שהבית מאמץ, עוזר ותומך, והיו שותפים בכל הנעשה סביב החיילים שהגיעו אליהם הביתה.

אחרי מלחמת לבנון הראשונה הוצע לו להצטרף לקרן המשפחות השכולות של הצנחנים, "החברים של אבא", ולהפוך את מסע ההתנדבות האישי שלו לפעולה מאורגנת ורשמית. הקרן מארגנת למשפחות ששכלו את יקיריהם אירועים ברצף השנה וקייטנות לילדים. בשנת 1983 החליט להגביר את פעולותיו למען החיילים ולסייע בגיוס נערים משכונות מצוקה שקיבלו פטור משירות צבאי. מאז אותה שנה הוא גם פועל למען חיילים בודדים שאין מי שיסייע בידם.

בשנת 1995, אחרי למעלה מעשור של פעולות התנדבות אישיות עם החיילים הבודדים, הטיל עליו ראש אכ"א יורם יאיר (ייה) לעמוד בראש מיזם החיילים הבודדים בקיבוצים. צביקה עזב את עיסוקיו האישיים והחל להתמסר כל כולו מאותו רגע והלאה למאות ואלפי החיילים שהגיעו ארצה לשרת את המדינה לאורך השנים. "הייתי אוסף אותם ברכב שלי מתחנות רכבת בלילות", הוא נזכר. צביקה דאג לכל חייל וחיילת כבנו ובתו, שהרי אין להם אב ואם כאן בארץ. בכל מבצע ובכל מלחמה צביקה מגויס גם להיות איש הקשר בין החייל הבודד להוריו המודאגים בחו"ל.

גם היום, על אף מחלת ניוון השרירים שממנה הוא סובל, הוא משתדל לקבל את החיילים הבודדים במאור פנים נדיר ולחלק את חבילות הציוד האישי, אותן חבילות שעמן היה מגיע לכל נקודה ברחבי הארץ שבה היה חייל בודד שחיכה לצביקה, האבא של החיילים הבודדים.