מדינת ישראל , משרד החינוך מדינת ישראל , משרד החינוך
מדינת ישראל, משרד החינוך
משרד החינוך
פרסי ישראל
הצהרת נגישות

מדינת ישראל,

משרד החינוך

חזרה לרשימה

אהרן אמיר

share
שתפו עמוד:
אהרן אמיר

על הזוכה

מקבל פרס ישראל לשנת תשס"ג בתחום ספרות ושירה עברית – יצירה ותרגום.

אהרן אמיר – מבכירי המתרגמים העבריים שפועלו העשיר בא לידי ביטוי במאות ספרים שתרגם לעברית, ובהם ספרים משל קארל פופר, הרמן מלוויל, מארק טווין, הגנרל דה-גול, לואיס קארול ורבים אחרים – נולד בליטא בשנת 1923 וחי בארץ משנת 1934.

נימוקי השופטים

פרופ' הלל ברזל, יו"ר, פרופ' ניצה בן-דב, פרופ' עליזה שנהר

פרס ישראל לתרגום ניתן לאהרן אמיר על הצטיינותו הגדולה כמתרגם ומתוך ראייה כוללת של הישגיו כפרוזאיקן, כמשורר, כעורך וכפובליציסט. הוא עטור פרסים רבים, ואין זה מקרה שכבר בשנת תשי"א, 1951, זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, וזאת על תרגום ספרו של אולברייט "הארכיאולוגיה של ארץ-ישראל". אכן אהרן אמיר הקדיש את חילו, את מרצו ואת שליטתו המופלאה בלשונות לתרגום עשרות רבות מאוד של ספרים. עין בוחנת, שופטת, תראה כי אחדות והצטיינות מייחדות את השפע המופלא של תרגומיו.

כבר קבעו התיבונים כי על המתרגם הראוי לשמו להצטיין בשלושה דברים: ידיעת השפה שהוא מתרגם אליה, שליטה בשפה שהוא מתרגם ממנה והיכרות מובהקת עם הסוגיות שאליהן נדרש הספר שהוא בא להריק מלשון ללשון. ואכן, אהרן אמיר, המצוין בידיעת הלשון העברית וחבר האקדמיה ללשון העברית שנים רבות, הופך את הקריאה בכל תרגומיו לחוויה לשונית. הבהירות והדיוק מוליכים את הקורא בביטחון לכל מה שנאמר על ידי הכותב המקורי, וכאשר מדובר בספרים בעלי צביון מיוחד, אהרן אמיר מצליח להוסיף מסגולותיה של הלשון העברית ללשון הסופר או המשורר. כך לדוגמה בהתמסרותו לתרגום כתביו של אלבר קאמי. בתרגום של "הזר" חשים בממד החזיוני שהשפה התנכית מוסיפה לסגנון הענייני, האמור להיות יבש ועם זאת מפליג מפעם בפעם לספירות מעל להתרחשות של החטא ועונשו. וכך בתרגום יצירתו של הרמן מלויל, "מובי דיק", אהרן אמיר מגיע לפסגות המֵיטָא-ריאליסטיות של הרומן החד-פעמי הזה. ולכל קורא וקוראה נכונה הרפתקה רוחנית מופלאה תודות לחיבור המיוחד במינו של יצירה הבנויה על תשתית תנכית והיא מוחזרת למקורותיה בזכותו של המתרגם העברי.

אהרן אמיר התמסר לתרגום ספרים רבים ממיטב הספרות האמריקנית. ואין זה מקרה, שהרי אמריקה היא דוגמת מופת לקשר תרבותי ולשוני הנוצר על בסיס גיאוגרפי. כאן חשוב לזכור את השקפותיו של אהרן אמיר על המקום כיוצר זהות. אהבתו הגדולה לארץ-ישראל יוצאת מגדר של הערצת נופים ומגיעה לראייה היסטוריוסופית שלפיה פני העם ותרבותו כפני ארצו. התחדשות לשונית, תרבותית ופוליטית תושג מתוך קרבה ממשית למולדת כהוויה נופית ובלי לשכוח או להשכיח את כל שצמח ואירע בה מקדמת דנא.

תצוין גם זיקתו של אהרן אמיר ליצירותיהם של אישים דגולים. תודות לתרגומיו אנו מתוודעים לאישיותם ולפועלם של אישים שחרצו את גורל העולם, ובכלל זה גם את גורלנו. נזכיר את תרגומיו לכתבים של וינסטון צ'רצ'יל, שרל דה-גול והנרי קיסינג'ר, וכן לספרים רבים של הוגי דעות שהניחו את הבסיס להתפתחות מעמיקה של החשיבה המדינית.

המונח "קשת", שבו הכתיר אהרן אמיר את הרבעון לספרות בעריכתו - שהפך לאחד מסמלי פעילותו בחיי הרוח והחברה כעורך מוכשר, רב-מרץ, שאינו שוקט אף רגע על שמריו - מציין גם את מכלול עולמו היצירתי: ססגוני, נמרץ, קולע למטרה, משיג תוצאות.

על שפע מופלג זה הנשקף בבהירות ממסכת תרגומיו ומכל מעשיו שהעשירו את אוצר תרבותנו ומתוך הערכה והוקרה של תרומתו היצירתית בפוריותה ובהסתעפותה, החליטה ועדת השופטים להעניק לאהרן אמיר את פרס ישראל לשנת תשס"ג בתחום התרגום לעברית.

קורות חיים

אהרן אמיר – מבכירי המתרגמים העבריים שפועלו העשיר בא לידי ביטוי במאות ספרים שתרגם לעברית, ובהם ספרים משל קארל פופר, הרמן מלוויל, מארק טווין, הגנרל דה-גול, לואיס קארול ורבים אחרים – נולד בליטא בשנת 1923 וחי בארץ משנת 1934.

אהרן אמיר נשוי לבטינה, ציירת ומשוררת (בצרפתית), והוא אב לחמישה ילדים וסב לאחד עשר נכדים.

ציוני דרך בחייו

1937 התגייס לפלוגת הנוער של ה"הגנה".
1938 התקבל לשורות האצ"ל.
1940 נמנה עם ראשוני המתגייסים לפלג של א' שטרן (יאיר), לימים הלח"י.
1940 בוגר הגימנסיה הרצליה.
1940–1950 למד במכון למדעי המזרח באוניברסיטה העברית בירושלים.
1940 סיפור ראשון שלו התפרסם ב"גיליונות" של יצחק למדן.
1942 היה תלמידו ועוזרו הקרוב של אוריאל שלח (יונתן רטוש) וממקימי "הוועד לגיבוש הנוער העברי".
1943 שיר ראשון שלו נדפס ב"מחברות לספרות" של ישראל זמורה.
1945 תרגומו ל"מכתב אל משורר צעיר" מאת וירג'יניה וולף פורסם ב"מחברות לספרות" של ישראל זמורה.
1948–1953 היה עורך כתב העת "אלף", ביטאון "העברים הצעירים" (תחילה עם א' שלח).
1951–1953 היה מזכ"ל "מרכז העברים הצעירים".
1965 היה ממקימי ה"מועדון למחשבה עברית".
1967–1969 חבר ב"מטה הפעולה להחזקת השטחים".
1976 היה ממקימי "הוועד הציבורי הישראלי לעזרת לבנון".
1981–1998 היה חבר האקדמיה ללשון העברית.
2002 חידש את כתב העת "קשת" בשם "קשת החדשה" (בשיתוף עם המרכז הבין-תחומי הרצליה).

תרגום

אהרן אמיר עוסק בתרגום, בהפסקות קצרות, משנת 1945 ואילך. פועלו מסתכם בכמה מאות כרכים. הללו כוללים, בתחום הספרות היפה, יצירות משל: הרמן מלוויל, מארק טווין, ויליאם פוקנר, תומאס וולף, הנרי מילר, ג'יין אוסטין, לורנס סטרן, צ'ארלס דיקנס, ג'וזף קונרד, וירג'יניה וולף, ז'ן-פול סרטר, אלבר קאמי, פיליפ רות', או' הנרי, מיקה ולטארי, סול בלו, לואיס קארול, א"א מילן, ה"כ אנדרסן, מישל טורנייה, הנרי ג'יימס, ד"ה לורנס, סלמאן רושדי, ז'ורז' סימנון, אלבר ממי, א"א פו, ג'ון אפדייק, אייזק דינסן, ג'ורג' אליוט, ויליאם גולדינג ונאיפול. בתחומי ההיסטוריה, המדיניות וההגות תרגם אמיר את כתבי צ'רצ'יל, דה-גול, קיסינג'ר, גורבאצ'וב, דז'ילאס, אנוור סאדאת, פרידריך האייק, אדמונד ברק, קארל פופר, אלקסיס דה טוקוויל, ישעיהו ברלין, אדם סמית, תומאס הובס, קארל בקר, הנרי לאבג'וי, מקס ובר, ברטראנד ראסל, מישל פוקו, יוהן הויזינחה ואחרים. מתחום תרגומיו ללימודי ארץ ישראל, המזרח והאיסלאם ראוי להזכיר את: וולניי, ו"פ אולברייט, האב דה וו, הנרי פראנקפורטר, מ"י קיסטר, ברברה טוכמן, הקונסול ג'ימס פין והקולונל מיינרצהאגן. מבחר קטן של תרגומיו מן הקלסיקה המודרנית כונסו בקובץ "תרגם אהרן אמיר" (זב"ם, 1978).

מפעל חיים

"הוריי, דב ובתיה, גידלוני מיומי הראשון בלשון העברית. אבי עצמו נדר, עוד בהיותו ילד בן שש בליטא, שלא ידבר אלא עברית, ובמידת האפשר עמד בנדרו. לימים, בהיותו איש בן 27, נתמנה מנהל כל הפעולות של רשת 'תרבות' בארץ מולדתו. הוא השתקע בארץ ב-1933, ותחילה עמד בראש הסניף הארץ-ישראלי של 'ברית עברית עולמית', ואחרי כן הקים רשת של בתי ספר תיכוניים בתל אביב ומחוצה לה, שנסגרה בראשית מלחמת העולם השנייה". כך מתאר אהרן אמיר את הבית שגדל בו ואת הרקע שגדל עליו עד להיותו סופר, משורר, מתרגם, פובליציסט, עורך ומו"ל מן הפוריים בארץ.

את יבולו השירי קיבץ אהרן אמיר ב"קדים" (מחברות לספרות, 1949), ב"שרף" (מחברות לספרות, 1956), ב"יתד" (לוין אפשטיין, 1970), ב"שלום נפרד" (מסדה 1979), ב"חרס" (זמורה ביתן, 1984), ב"ושבו העבים אחר הגשם / כל השירים, 1943-1991" (מוסד ביאליק עם מחברות לספרות, 1992), ב"מטה אהרן" (זמורה ביתן, 1996) וב"הסתננות" (כרמל, 2001). בשנים 1957-1965 היה שותף ומנהל ספרותי בהוצאת "עם הספר" שייסד אביו. במסגרת פעילותו בהוצאה זו ייסד וערך את "קשת", רבעון לספרות, לעיון ולביקורת, שהופיע ברציפות עד 1977. עם הזמן חברו אליו בעריכת הרבעון הסופרים א"ב יהושע ויהושע קנז והפילוסוף בן עמי שרפשטיין. ב-1971 הופיע בעריכתו, בהוצאה שקמונה, עזבונו הספרותי של אבשלום פיינברג, איש ניל"י, אשר הקדים לו "קווים למונוגרפיה". מלבד אלה ערך אהרן אמיר וההדיר עוד ספרים הרבה בשלל תחומים.

מה מריץ אותו בעשייה הרבה הזאת? "מריץ אותי החזון העברי, שיש לו משמעות בתחום הפוליטי-הרעיוני ובתחום התרבות והלשון. בהשראתו הלכתי ללמוד בגיל 17 באוניברסיטה העברית בירושלים שפה וספרות ערבית, ועם הזמן הוספתי על זה לשון עברית וארכיאולוגיה של ארץ ישראל. מאז, בפרט לאחר שנקשרתי אל אוריאל שלח, הוא יונתן רטוש, החזון הזה מדריך אותי בכל אשר אעשה".

לצד עבודתו הספרותית, עסק אפוא אהרן אמיר גם בפעילות ציבורית ורעיונית. ב-1937 גויס לפלוגות הנוער של ה"הגנה". ב-1938 פנה אל האצ"ל והתקבל לשורותיו שנה לאחר מכן. לאחר הפילוג באצ"ל, ב-1940, נמנה עם ראשוני המתגייסים לפלג של אברהם שטרן (יאיר), לימים הלח"י. מ-1942 היה תלמידו ועוזרו הקרוב של אוריאל שלח, הוא יונתן רטוש, וממקימי "הוועד לגיבוש הנוער העברי". בימי המצור על ירושלים במלחמת העצמאות פעל אהרן אמיר בשורות ה"הגנה", ובהפוגה הראשונה, ביוני 1948, נספח אל שורות הלח"י בירושלים. מסוף יוני באותה שנה ועד לרצח ברנדוט ופיזור הלח"י היה מעורכי "מברק", עיתון יומי שהוציא לח"י בתל אביב. נהייתו של אהרן אמיר אחר המו"לות הייתה בעקבות אביו שהוא מספר עליו: "בשנים 1947-1952 הוא היה המנכ"ל של הוצאת 'עם עובד'. לאחר פרישתו הקים ב-1953 את הוצאת הספרים 'עם הספר', שהתבלטה בשעתו בהוצאת כתביהם של צ'רצ'יל ודה גול בתרגומי. במסגרת פעילות ההוצאה הקמתי את 'קשת', הרבעון לספרות, לעיון ולביקורת, שהמשיך בהופעתו עד 1977, ובאחרונה יזמתי את חידושו בשם 'קשת החדשה', בשיתוף עם המרכז הבין-תחומי הרצליה".

משלהי 1948 ועד קיץ 1953 ערך אמיר את כתב העת "אלף", תחילה עם א' שלח, ומ-1950 לבדו. בשנים 1951-1953 היה מזכ"ל "מרכז העברים הצעירים", עד להפסקת פעילותו של גוף זה. ב-1965 הקים עם ע"ג חורון ועם אחרים את "המועדון למחשבה עברית", שב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, נעשה ל"מטה הפעולה להחזקת השטחים" שממנו התפתחה, במובן ידוע, "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". ב-1967 היה ממקימי "הוועד הציבורי הישראלי לעזרת לבנון", התמנה בו לניהול ההסברה וקשרי החוץ, ואף פעל בשליחותו במערב אירופה ובצפון אמריקה.

על אף שפע הפעילות הציבורית שלו המשיך אהרן אמיר להיות סופר, משורר, פובליציסט, עורך ומו"ל, ומעל לכול – מתרגם. על תפיסתו ועל הרציונל שלו בתרגום הוא אומר: "הקו שלי הוא שלא יתנשא המתרגם על המחבר, ועם שישתדל לשמור על ייחודו של המחבר, ישאף לשוות לתרגום אופי של מקור, כדי לתת לקורא העברי את ההרגשה כאילו נכתבו הדברים עברית במקורם. אני לא רוצה 'לרדות' בחומר המתורגם, אלא ללכת עם המחבר ולהתאים את עצמי לרוחו ולתקופתו".

פרסומים נבחרים

    • "אהבה" – סיפורים, מחברות לספרות, 1951
    • "ולא תהיה למוות ממשלה" – רומן, צוהר, 1955 (הופיע גם בתרגום לצרפתית, SEUIL, 1961
    • טרילוגיה שחלקיה "נון 36", "נון 48" ו"נון 67" הופיעו לסירוגין בשנים 1969–1989 (הראשון והשלישי ע"י מסדה, והשני ע"י הדר)
    • "פרוזה" – אסופת סיפורים, יריב-הדר, 1978
    • "עולם שכולו טוב" – רומן, מסדה, 1979
    • "אפרודיטי או הטיול המאורגן" – מסע בעשרה שלבים, ספריית מעריב, 1984
    • "אוב", ידיעות אחרונות, 1994
    • "הנבלים" – רומן, (ראה אור בשם העט מיכאלה נדיבי), הד ארצי, 1998