מדינת ישראל , משרד החינוך מדינת ישראל , משרד החינוך
מדינת ישראל, משרד החינוך
משרד החינוך
פרסי ישראל
הצהרת נגישות

מדינת ישראל,

משרד החינוך

חזרה לרשימה

נורית זרחי

share
שתפו עמוד:
נורית זרחי

על הזוכה

מקבלת פרס ישראל לשנת תשפ"א בתחום ספרות ושירה.

המשוררת והסופרת נורית זרחי היא קול נדיר ופלאי בספרות העברית. למרות כתיבתה המיוחדת במינה והחורגת מן הזרמים המרכזיים בספרות העברית, הצליחה זרחי להטביע את חותמה על הספרות ובלב קוראיה. המבחן העיקרי של ספרות מעולה הוא ייחודה וחותמה האישי, דהיינו התחושה שהיוצר מכונן דיבור משלו, עם אפיונים מיוחדים ושפה משלו שקל לזהותה. כל המרכיבים האלה חלים על נורית זרחי וזאת בהיקף עצום של יותר ממאה ספרים, ובסוגות ספרותיות של שירה, סיפורת, נובלות, ספרות ילדים, מסות ומאמרים. כתיבתה פורצת, אישית ודיאלוגית, מטאפיזית וקונקרטית, יהודית ואוניברסלית, ומגיעה למקומות האינטימיים ביותר בנפש האנושית. הכאב מופיע ללא מרירות, העוצמה פורצת ללא אלימות, הקסם צד באופן נדיר את הפלא הבריאתי והקיומי. יותר מחמישים שנות יצירה מגיעות לביטוי ספרותי דומיננטי, עצמאי ומקורי בספרות העברית הנוכחית ומצדיקות בכל קנה מידה את הענקת פרס ישראל ליוצרת מוכשרת זאת.

נימוקי השופטים

פרופ' מירון ח. איזקסון, יו"ר, פרופ' תמר סוברן, פרופ' חנה סוקר שווגר

המשוררת והסופרת נורית זרחי היא קול נדיר ופלאי בספרות העברית. למרות כתיבתה המיוחדת במינה והחורגת מן הזרמים המרכזיים בספרות העברית, הצליחה זרחי להטביע את חותמה על הספרות ובלב קוראיה. המבחן העיקרי של ספרות מעולה הוא ייחודה וחותמה האישי, דהיינו התחושה שהיוצר מכונן דיבור משלו, עם אפיונים מיוחדים ושפה משלו שקל לזהותה. כל המרכיבים האלה חלים על נורית זרחי וזאת בהיקף עצום של יותר ממאה ספרים, ובסוגות ספרותיות של שירה, סיפורת, נובלות, ספרות ילדים, מסות ומאמרים. כתיבתה פורצת, אישית ודיאלוגית, מטאפיזית וקונקרטית, יהודית ואוניברסלית, ומגיעה למקומות האינטימיים ביותר בנפש האנושית. הכאב מופיע ללא מרירות, העוצמה פורצת ללא אלימות, הקסם צד באופן נדיר את הפלא הבריאתי והקיומי. יותר מחמישים שנות יצירה מגיעות לביטוי ספרותי דומיננטי, עצמאי ומקורי בספרות העברית הנוכחית ומצדיקות בכל קנה מידה את הענקת פרס ישראל ליוצרת מוכשרת זאת.

בכתיבתה מגישה לנו זרחי מעין תמצית "שַׁמְפְּנֵי יַלְדוּת" – שילוב וירטואוזי וצלול כאחד בין הביוגרפי והפנטסטי, המסרב להכפיף עצמו לתכתיבי הספרות או המציאות. דרך הסוגות המרובות של כתיבתה הצליחה זרחי לבנות קליידיסקופ אדיר מימדים של אפשרויות התבוננות בחיים ובספרות, תוך פרימה אמיצה ומאתגרת של הגבולות הנמתחים בדרך כלל בין הדומם, הצומח והחי, בין הגברי לנשי, בין הממשי לפנטסטי, ובין האפשרי לבלתי אפשרי. לאורך כל יצירתה, החל מספר השירה הראשון, "ירוק ירוק" (1966), דרך "גן המוח" (1988), "כפר הרוחות" (1994) ו"מלון היפנודרום" (1998); דרך סיפורי "אמן המסיכות" (1993), "משחקי בדידות" (1999), "נערות הפרובינציה העליזות והשאפתניות" (2007) ו"בצל גבירתנו" (2013) זרחי יוצרת תצריפים חד־פעמיים השוזרים רסיסי ביוגרפיה בתובנות פילוסופיות שיש בהן משירת ההגות עתיקת היומין, מן הדמיון הפרוע הילדי ובה בעת מן הפיכחון של מי שרגליה נטועות היטב בקרקע המציאות, אליה נחבטה לא פעם. יצירתה נמצאת בתנועה ללא הרף בין פרספקטיבות משתנות, מבלי להתחייב למציאות אחת. 

היצירה של זרחי מטלטלת: התקרה עפה, צווארן של הגיבורות נמתח על קו המים והשירה, מתכסה פלומת נוצות, הן הופכות לעגורות. ב"פגיעתה" המטלטלת משנה יצירתה של זרחי את חוקי המציאות, הלשון והסיפור. כמי שמסרבת לכל תווי התקן של השירה זרחי מאירה כמגדלור זה שנים ליוצרים יוצאי דופן כמותה שלא מוצאים את מקומם בזרם המרכזי. רבים מהם זכו לעבור בכור המצרף של סדנאותיה לכתיבה יוצרת.

הכתיבה של זרחי מתנגנת. חשובים בה המילים והצלילים, אך לא פחות מכך מרווחי הדממה שבין האותיות ובין התווים, או במילותיה של זרחי, זהו "האין המוסיקאלי, הרווח בין הצלילים, המקבל ביצירה מימד של יש". יצירתה עשויה שתי וערב של משפטים מוחצי לב, הבזקים של הבנת פתאום, וביניהם נפערים חללים של שתיקות, של דף לבן. 

זרחי "מחזיקה בגחליל מן המסורת הרומנטית", ובה בעת היא מודרנית עד לשד עצמותיה. עם זאת, בדבקות שלה באי־ודאות עקרונית היא כבר פורצת גם אל מעבר למודרנה. קשה "לתפוס אותה", להגדיר אותה, למקם אותה בין המילים לדברים, בין החומרי למטאפיזי, בין הכישוף למדע ובין הנשי לגברי. זרחי מסרבת למחשבה המערבית "שיודעת", שסוגדת לידיעה, או בשפתה של אמילי דיקנסון שזרחי מצטטת: "לדעת זה לא בדיוק לדעת / ולא בדיוק לדעת־לא". מה שמזדעזע בכתיבתה הוא קו המתח החמקמק בין האין ליש, בין השפע לצמצום. זהו המתח המחשמל בשירתה בין חסר לעודף, בין הרצון לאחד לבין ההכרה שתמיד יש עוד אחד. 

קשה להפריז בהשפעתה של זרחי על הכתיבה המסאית, החל בספרה הצנום מראשית שנות השמונים, "מחשבות מיותרות של גברת", בעל השם הספק מצטנע ספק פרובוקטיבי, דרך ספרה "חידת הכפולים" (2017) וכלה בספרה "אוטוביוגרפיה של דלת" (2018), שבו התמקדה ביוצרות וביוצרים שלא חצו את סף דלתם, ושוב עיצבה מחדש את סוגת האוטוביוגרפיה בצלמה ובדמותה. 

קוראי ספרות הילדים שלה, מבוגרים וילדים כאחד "נשבעים בשמה" והולכים אחריה באש ובמים, אחר "תנינה" בכל גלגוליה, אחר "אמורי, אשיג, אטוסה", ואחר כל יצורי "הספר הפנטסטי". שירתה למבוגרים הלכה ונפתחה בפני קהל גדל והולך למרות האניגמטיות והסירוב לכללי הדקדוק והתחביר, או שמא דווקא בזכותם. אוסף השירים "עצמות ועננים" (2012) בעריכת דן מירון, הקובץ "בלוז לתינוקות הנולדים" בעריכת רות קרטון־בלום (2019) וספרה האחרון "ואת?" (2020) בעריכת לילך לחמן מעידים על שפע נדיר ועל כוח המשיכה של זרחי, שעוד ועוד קהל מוכן לעוף אחריה עד לגובהי הירח, להשתתף במסע הדמיון הפרוע שלה ואחר כך לשוב ולנחות מחדש על האדמה שלרגלינו, מתוך הכרה במה ש"יש". 

ועל כן מצאה הוועדה את נורית זרחי ראויה לקבלת פרס ישראל לספרות ושירה לשנת תשפ"א.

קורות חיים

נורית זרחי היא אם לרוני טהרלב, ציירת, ואראלה טהרלב בן־שחר, סופרת ועיתונאית, סבתא לשישה נכדים. נורית הייתה נשואה ליורם טהרלב ואחר כך למאיר כהן.

נורית זרחי כתבה כמאה וחמישים ספרי שירה, סיפורים, רומן, מסות, מאמרים וספרי ילדים ונוער. ספריה פורסמו במגוון ההוצאות המובילות בארץ.

1966 ירוק ירוק
1967 אני אוהב לשרוק ברחוב
1969 כף עץ וקדרה שטוחה
1970 הכורסה המתנדנדת ועוד סיפורים
1971 האבן החלקה בטבעת
1971 חרצן בפה
1971 המלכה פטריה והמלך פטר
1972 קרון ושמו מקרון
1974 בית על סף השמים
1974 מטעי בר
1974 ורד, אל תנשק לי במוח
1975 פס על כל העיר
1975 יוני והסוס
1976 הנמר שמתחת למיטה
1978 ילדת חוץ
1978 גן הבמבומבלים

1978 ישנונה
1978 קוראים לי פיאט
1978 המסע בפרוסה
1978 תנינה
1979 אני רוצה שיהיו לי אלף מרכבות
1979 אלף מרכבות
1979 זכרונות מן השרוול
1979 לא לגרש את נני
1979 מיכל וקומקום האדים
1980 הילד והדוב: סיפור אגדה לילדים מבוגרים
1980 משושים
1981 חובשת כתר הניר
1981 אם את לא יכולה לדבר יפה – תשתקי
1981 הפתעה
1982 הילדה רובין הוד
1982 מחשבות מיותרות של גברת
1983 אשה ילדה אשה
1983 תינו המופלאה
1985 ניצי מזוית העין
1985 הפרה שרצתה להיות זמרת
1985 כפות על המעקה
1986 מי יציל את תנינה
1986 ארבלון מבית־הברוש
1986 וולפיניאה מומי בלום
1987 הדג
1987 דפנה ויולה
1987 כישוף
1987 עובר דרך הסוד
1988 גן המוח
1988 ילדת מזלג וילדת כף
1988 כי כחול זה ים
1989 אביגיל מהר המלכים
1990 חמש דקות מקגנוקה
1991 הסיפור הקצר, כיכר השמחה וכיכר העצב
1991 יתוקנו זלזל וזזינה
1992 אין שם אריה
1992 באה המלכה למלך
1992 אמורי אשיג אטוסה
1992 איפה ילדים ישנים
1992 פינגבינה
Schickt Mücke nicht fort! 1993
1993 מפרשיות
1993 תנינה מציצה בצלחות של אחרים
1993 אמן המסכות
1993 טינטורו פילה קטנה מאד
1994 כפר הרוחות
1994 מקל מכשפות
1995 אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי
1995 טחנת הכוח
1995 כפפות
1995 האיש עם הסולם והערים התאומות
1995 אותה קיבלו חינם
1995 בוטיק "סיגי וחוט"
No echéis a Nanny! 1996
ਿਤਨਤ̲ਰ̳ ਇਕ ਨੰਨੀ ਹਥਣી 1996
1996 את לא מוכרחה לעוף אם את לא רוצה
1996 המטפחת
1996 נמר בפיג'מה של זהב
1996 הספר הגדול של נורית זרחי
Momi 1997
1997 השרוך
1997 מיליגרם
1997 מכונית כמו אורכידיאה
1997 קריסטבל או שאלה לרמברנדט
1997 מה ראיתי? טעיתי!
1998 מלון היפנודרום
1998 חוש העסקים שלי
1998 אהבה כתם כתר קטשופ
Je veux vendre ma soeur 1999
1999 משחקי בדידות
1999 זוגות וזאת
2000 نمر في بيجامة ذهبية
2001 אמבטים
2001 התקרה עפה
Quiero vender a mi hermana 2002
2002 אולי יש לך קולה?
2002 החתונה
2003 הרצפה מתנדנדת
2003 עלמה או היום השלישי
2004 פעם היה ופעם לא
2003 עלמה או היום השישי
2004 מחלת הגעגועים של סולי
2005 מי יחנך את רודי?
2005 שנגלונגה – מיטה מסודרת
2005 קורות קרוקודיזי באפריקה
2005 סיפור לא שימושי
2005 מרק שום־דבר
2005 להתראות באנטארקטיקה
2005 הנפש היא אפריקה
Rendez-vous en Antarctique 2006
2006 בלתזר
2007 נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות
2007 זולל
2007 פז ואני
2008 שלשה אגסים וחד־קרן
2008 הספר הפנטסטי של נורית זרחי
2008 עשב הזמן
2009 שירי חיות לפעוטות
1966–2010, 2010 עצמות ועננים: מבחר שירים
2009 מי מכיר את תנינה
2010 מלכי מונרו מורדוך
2011 הליום
דודה מרגלית נפלה אל השלולית, 2011
2012 התרנגולת שהלכה אחורה
2012 טינקרטנק
2012 שתי ג'ירפות בליל ירח מלא
2012 שתי ג'ירפות ביום שמש מזהיר
2012 ארץ הערים לעולם
2012 קרונימוס
2013 הבל יתן לך נשיקה
2013 [בצל גבירתנו
2013 פוקסיה ופוקסין
2013 נינה הולכת
2014 אהבתה של רוזי פטרוסיל
2014 שתי ג'ירפות בחלל
2015 אומה ונומה
2015 אררט
2016 בלוע
2016 נינה בורחת
2016 צ'ינה
2017 חידת הכפולים
2018 מסעדה בקצה הקוטב
2018 אוטוביוגרפיה של דלת
2019 בלוז לתינוקות נולדים
2019 אפללה
2019 הבית הגבוה והבית הנמוך
2019 בדידות או
The Mermaid in the Bathtub 2019
2020 פריקי
2020 ואת?

פרסים והוקרות

1991, 1980 פרס היצירה על שם לוי אשכול, פרס ראש הממשלה
1972, 1989, 1993, 1999, 2008 פרס זאב לספרות ילדים ונוער
1978 פרס יציב
1980, 1988, 1984 עיטור אנדרסן לספרות ילדים ונוער
1999 פרס ביאליק
2006 פרס שרת החינוך לספרות ילדים, פרס עמיחי
2012 פרס רמת גן
2011 פרס לאה גולדברג
2011 פרס דוליצקי, Poet Lauriet של האוניברסיטה העברית
2013 פרס לנדאו, מפעל הפיס
2014 פרס שרת החינוך על מפעל חיים
2016 פרס אריק איינשטיין לאמנים ותיקים

מפעל חיים

נורית זרחי נולדה בירושלים בשנת 1941 לאימה אסתר חננית ולאביה ישראל זרחי, סופר, אשר שימש המזכיר האקדמי של האוניברסיטה העברית בירושלים. האם הייתה מורה בבית הספר למל. אחרי מות האב עברה המשפחה לקיבוץ גבע והאם שימשה שם מורה בבית הספר. בת חמש וחצי הייתה נורית בעת המעבר לקיבוץ ושם החלה את לימודיה (יסודי בקיבוץ גבע ותיכון בעין חרוד). שירים היא יצרה עוד לפני שידעה לכתוב, ואותם הכתיבה להוריה. "בגבע הייתה חֶברה מאוד אוריינית", היא מספרת, "כתבתי בעיתוני הילדים". נורית מצטטת על פה שיר שכתבה בשנים הראשונות, בהיותה כבת שמונה: "נָמָה הַכִּנֶּרֶת / הָרִים לָהּ עֲטֶרֶת / וְשֶׁמֶשׁ מַזְהֶרֶת / יָרְדָה אֱלֵי תְּהוֹם".

בתיכון למדה מפי הסופר דוד מלץ, "מן הבודדים שכתבו מתוך התנועה הקיבוצית", אומרת זרחי. "מאוד כיבדתי ואהבתי אותו; הייתה בינינו שפה משותפת". מלץ אמר לאימהּ שבית הספר החקלאי שבו למדה בעין חרוד אינו מתאים לכישוריה ויש לשלוח אותה לבית ספר אחר. וכך, במשך שנה למדה בסמינר בית הכרם בירושלים. אחר כך חזרה לתיכון בעין חרוד.

"בהוויית הקיבוץ בימים ההם היית חייב להיות צנחן, טייס, לוחם סיירת; אני רציתי לתת את כל ליבי למדינת ישראל, ואז שלחו אותי למשטרה צבאית. ליבי נשבר בקרבי". בשנת 1960 החלה את שירותה הצבאי כפקידה בכלא בנות ואחר כך שירתה במטכ"ל. כל אותה העת כתבה סיפורים ושירי ילדים ושלחה אותם לעורכי עיתונים, אחד הזכורים לה מאותה תקופה הוא אהרן מגד, עורך העיתון מסה. כן כתבה לעיתונים דבר לילדים, על המשמר, הארץ שלנו. במהלך השירות למדה בסמינר ערב למורות והוכשרה להוראה. אחרי שחרורה מהצבא שבה לבית אימה, אז כבר בפתח תקווה, והייתה למורה. "הייתי צריכה לעזור לה בפרנסה", היא נזכרת. "יום אחד החלפתי ספרים בספרייה העירונית ואז אמר לי מנהל הספרייה: 'את לעולם לא תרוויחי כסף, בואי תעבדי בספרייה', אז עבדתי בספרייה, הקמנו רשת ספריות סביב פתח תקווה".

בשנת 1963 החלה את לימודיה באוניברסיטת תל אביב בחוגים לפילוסופיה ולספרות. את ההחלטה לפנות ללימודים היא מגדירה כבחירה לא מובנת מאליה; "זה לא התאים לרמתי הפיננסית". אך ליבה נמשך לשם בין היתר בזכות רישומו של אביה המנוח, שהאקדמיה הייתה חלק מעולמו. מן הלימודים זכור לה לטובה ד"ר משולם גרול, "מורה נהדר, הוא לימד על הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים בקרבה כזאת, ברלוונטיות כזאת, כאילו דיבר איתם לפני רגע במסדרון. הוא מת באמצע שנת הלימודים והייתה אבדה גדולה", אומרת זרחי. מורה נוסף שזכור לה במיוחד הוא הפרופ' בן־עמי שרפשטיין, שפתח את אופקיה והכיר לה תרבויות אחרות, מיתולוגיות, מיתוסים, מנהגים, "הוויות של אנשים אחרים, חברות שהיו קרויות בפינו פרימיטיבים". שרפשטיין לימד אותה להסתכל על האומנות כעולם רחב: "הוא היה אומר, אפשר להשוות כל דבר לכל דבר, בין יהודה עמיחי לעמודים במקדש הודי".

במהלך לימודיה באוניברסיטה נישאה ליורם טהרלב, לימים אבי שתי בנותיה רוני ואראלה, שנולדו בקיבוץ יגור. ליורם הייתה נשואה שתים־עשרה שנים. אחר כך התחתנה עם מאיר כהן וגם לו הייתה נשואה שתים־עשרה שנים.

בכל השנים הייתה כותבת שירים וסיפורים, לילדים ולמבוגרים. במחצית השנייה של שנות השישים החלה להוציא את ספריה. בהוצאת הספרים של ישראל זמורה, מחברות לספרות, הוציאה ב־1966 את ספר השירה הראשון שלה למבוגרים, "ירוק ירוק". דרך אמיר גלבוע, אשר עבד בהוצאת מסדה והכיר את יצירתה, הוציאה את ספרה הראשון לילדים "אני אוהב לשרוק" (1967). "הייתה לאנשים אז מגמה לסייע לסופרים צעירים, לבנות את הספרות העברית החדשה; ניסו לבנות דור המשך", היא אומרת. באחת השנים המוקדמות שלחה משיריה לט' כרמי, שהיה אחראי בהוצאת עם עובד על ספרות הילדים. "הם לא שווים", הוא אמר לה לתדהמתה ולאכזבתה. אך מיד לאחר מכן הסביר: "הם לא שווים זה לזה, יש בהם כמה רמות של כתיבה". בעם עובד הוציאה את אחד מספריה הראשונים "המלכה פטריה והמלך פטר" וברבות השנים ספרים רבים נוספים.

על גישתה לעולם סיפורי הילדים היא מסבירה: "המו"לים צריכים להרוויח כסף כדי להחזיק מעמד, ולא תמיד זה הלך טוב עם מה שאני חשבתי על מה שהילדים צריכים לקרוא. זה לא היה תמיד כל כך פשוט". נורית זרחי אוהבת להגיש לילדים סיפורים על חייהם שלהם, לא תמיד מנקודת מבט ביקורתית או שיפוטית־מחנכת של טוב ורע. כך, סיפור על ילדות שעוסקות בין היתר בגנבות קטנות או סיפור על ילדה שמוצאת עצמה חשופה להתעללות נתקל בעמדה מסויגת מצד הוצאות הספרים, שמעדיפות לפעמים להציג לילדים את הרצוי וה"נכון". ובכל זאת היא מסייגת: "אני שוקלת את כל השיקולים, אני לא מתעלמת, אי אפשר לכתוב הכול לילדים". גם על המוות היא כותבת לילדים, וזה נושא שהיא עוסקת בו בספר שלה ההולך ונכתב כיום. "מוות הוא נושא קשה", היא אומרת, "המו"לים פוחדים שלא יקנו את זה".

יותר ממאה וחמישים ספרים כתבה, כולם יצאו בהוצאות המובילות בישראל. היא כותבת במגוון של סוגות – שירה ופרוזה, הן למבוגרים הן לילדים: "אני מחפשת דרך, והתוצאה של זה היא שימוש בז'אנרים שונים".

"הקריאה היא סדנת הלימוד של הסופר והמשורר", אומרת זרחי. "אני קראתי יותר מדי בחיים שלי". אהובים עליה סופרי ילדים רבים, ובמיוחד הספרות הסקנדינבית לילדים: "היא אמיתית, יש ממנה משב רוח רענן של דמיון ואותנטיות". אשר לרומנים הנכתבים למבוגרים כיום היא אומרת: "הפסיכולוגיה פירקה את הגיבורים מתוכנם; העניין המעמדי, ששיחק פעם תפקיד חשוב, לא מקובל כקונספציה חברתית: הכול יכולים הכול. העניין של נישואין התפרק, הרבה מסגרות שעזרו לעלילה להיבנות – התפרקו".

נורית זרחי עסקה רבות כל השנים בהוראת תלמידים ובהנחיית קבוצות. במשך כעשרים שנה הייתה שותפה במפעל "אומנות לעם". "זה היה מנהג יפה מאוד", היא נזכרת, "היו שולחים אומנים – סופרים וציירים – להיפגש עם ילדים ולשוחח איתם". בסמינר לוינסקי לימדה שש־עשרה שנים שירה וספרות ילדים. בשנים הבאות החלה להעביר סדנאות כתיבה בכל האוניברסיטאות בארץ. "אהבתי ללמד", אומרת נורית, "התלמידים היו מאוד לרוחי. הייתה לי שפה משותפת עם רבים מהם". היום היא מוסיפה ללמד בביתה, מנחה סדנאות כתיבה לקבוצות. "בסדנה מתעכבים על השירים. ההתעכבות גוררת אחריה מחשבה. בעולם שכל כך הרבה אנשים כותבים וכל כך הרבה אנשים בודדים עם הכתיבה שלהם, לסדנה יש כוח של חבורה".