מדינת ישראל, משרד החינוך
פרסי ישראל
משרד החינוך
פרסי ישראל
הצהרת נגישות

מדינת ישראל,

משרד החינוך

חזרה לרשימה

פרופ' דב נוי

share
שתפו עמוד:
פרופ' דב נוי

על הזוכה

מקבל פרס ישראל לשנת תשס"ד בתחום חקר הספרות העברית והכללית.

פרופ' דב נוי - פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים, מבכירי החוקרים של הספרות העממית בעולם וחלוץ בחקר הספרות העממית היהודית והעברית - נולד בשנת 1920 בקולומיה (בזמנו בפולין ועכשיו באוקראינה), ועלה לארץ ב-1938.

נימוקי השופטים

פרופ' ניצה בן-דב, יו"ר, פרופ' יואב אלשטיין, פרופ' זיוה בן-פורת, פרופ' גלית חזן-רוקם

פרס ישראל בחקר הספרות מוענק לפרופ' דב נוי על היותו מייסד הוראת הספרות העממית כתחום אקדמי בישראל, דבר ששינה את פני חקר הספרות העברית והוראתה באוניברסיטאות ישראל ובמערכת החינוך הישראלית בכלל. הוא היה חלוץ בהרחבת גבולותיה של הוראת הספרות והמחקר הספרותי: לשיטתו הספרות כוללת לא רק את הספרות הקנונית הכתובה אלא אף תחומי ביטוי משיקים וקרובים לה, כמו הספרות העממית המודפסת, הנרשמת בכתב-יד והמסופרת בעל-פה. מחקריו בספרות העממית נגעו תחילה בספרות התלמודית-מדרשית, שאותה למד באוניברסיטה העברית. במחקריו הצביע פרופ' נוי על הזיקות הבין-תרבותיות של ספרות חז"ל, הבאות לביטוי בשאילה הדדית של חומרים סיפוריים בין ישראל לתרבות האזור בתקופה העתיקה.

 

לאחר לימודיו לתואר דוקטור באוניברסיטת אינדיאנה בארה"ב שב פרופ' נוי לארץ להורות באוניברסיטה העברית בירושלים ולהקים בחיפה את ארכיון הסיפור העממי בישראל (כיום באוניברסיטת חיפה), שהוא מפעלו הגדול לכינוס המסורות הסיפוריות שבעל-פה של כל הקבוצות האתניות במדינה. מצד אחד אצר את המסורות המזרח-אירופיות, בעיקר ביידיש, של אנשי שארית הפלטה שאתם נפגש במחנות קפריסין, ובכך תרם להחייאת מסורת בית אבותיו מקולומאה שבגליציה. מצד אחר פנה לאיסוף שיטתי של המסורות של בני ובנות העליות מארצות ערב והמזרח והקים רשת של רושמים שאספו את המסורות הללו ובכך המשיכו את הקשר החי שלהם עם המסורות של ארצות המוצא כמשקל נגד לתהליכי אבדן התרבות שהיו תוצאה של תהליך מיזוג הגלויות המהיר. נוסף על כך יזם פרופ' נוי ועודד את רישום מסורותיהם של תושבי הארץ על מוצאיהם, לשונותיהם ודתותיהם השונות, שוב על-ידי בני ובנות התרבות עצמה. כך יצר פרופ' דב נוי מפעל כינוס ובסיס למחקר המבליט את תרומתן הייחודית של כל הקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית.

כבר בשנות החמישים סבר דב נוי שהחברה הישראלית חייבת להיות חברה פלורליסטית שיובלט בה המשותף בלי שיימחה ויידחק השונה והייחודי. הוא הקים באוניברסיטה העברית את המרכז לחקר הפולקלור, ופעילותו כללה רישום מסורות מפי העם פשוטו כמשמעו, בדרך שהתוו חברי הוועדה האתנוגרפית של יווא בווילנה בין שתי מלחמות עולם. בכל שנות פעילותו בחן את התרבות הישראלית כרב-מערכת שדיאלוג דינמי ואינטנסיבי מתקיים בין כל אגפיה.

 

פרופ' דב נוי מילא תפקיד חשוב בהפצת הידע של הספרות העממית הישראלית והיהודית ברחבי העולם. נוסף על פעילותו המחקרית המובהקת ולפרסום מדעי של טקסטים סיפוריים עממיים יהודיים הוא הקדיש את עצמו לפעילות חינוכית בישראל ובחוץ לארץ בהפצת הידע של הפולקלור היהודי, בייחוד של יהודי מזרח אירופה בלשון היידיש. הוא הקים דורות של תלמידים הממשיכים ללמד ולחקור את נושאי התמחותו באוניברסיטאות בארץ ובעולם ולהפיצם בקרב הציבור הרחב.

 

על כל אלה מוענק לפרופ' דב נוי פרס ישראל בחקר הספרות העברית והכללית לשנת תשס"ד.

קורות חיים

לימודים והשתלמויות

1941-1938 תלמוד, תולדות עם ישראל ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים

1946 תואר M.A. באוניברסיטה העברית בירושלים

1952-1946 דוקטורנט בתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים

1954-1952 לימודי דוקטורט באוניברסיטאות ייל ואינדיאנה בארה"ב

1954 תואר Ph.D. באוניברסיטת אינדיאנה, ארה"ב

תפקידים אקדמיים בארץ

1954 ואילך מרצה, מרצה בכיר, פרופסור חבר ופרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית  בירושלים, בחוג לספרות עברית (אגדה וספרות עממית) ובחוג ליידיש

1975-1962 פרופסור לפולקלור באוניברסיטת חיפה

1972 ואילך קתדרה ע"ש מקס ומרגרטה גרונוולד באוניברסיטה העברית בירושלים

1992-1984 פרופסור לספרות עממית וליידיש בקתדרה ע"ש רנה קוסטה באוניברסיטת בר אילן

1985-1982 ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים

1993-1992 פרופסור לספרות עממית באוניברסיטת בן גוריון

1996-1995 פרופסור לפולקלור באוניברסיטה חיפה

תפקידים אקדמיים בחו"ל

1972 ואילך פרופסור אורח באוניברסיטאות רבות, ובהן: טורונטו, הרווארד, UCLA, ברקלי, ניו יורק, בוסטון, וושינגטון, (סיאטל), אוקספורד, מלבורן, מוסקבה, קייב, קישינב וורשה

תפקידים אחרים 

1947-1946 מורה בבית ספר תיכון

1948-1947 מורה בסמינריון רוטנברג במחנות הגירוש בקפריסין ומנהל פעולות התרבות והחינוך שם

1952-1949 עורך "דבר לילדים" (עם שמשון מלצר)

1960-1954 עורך המדור "מפי העם" בעיתון לעולים "אומר"

1991-1955 מנהל המוזיאון לאתנולוגיה ולפולקלור של עיריית חיפה

1955 מקים "הארכיון לסיפור העממי בישראל" הנקרא עתה על שמו והוא חלק של אוניברסיטה חיפה

פרסים ואותות כבוד

פרופ' דב נוי זכה באותות כבוד והוקרה: פרס ביאליק; דוקטור לשם כבוד באוניברסיטת גראץ בפילדלפיה; דוקטור לשם כבוד באוניברסיטת חיפה.

ספרים ופרסומים

פרופ' דב נוי כתב וערך כ-60 ספרים, בעיקר על סיפורי עמים, ובהם: "מחקרי המרכז לחקר הפולקלור" ב-8 כרכים (כרך ב' עם מאיר נוי ז"ל), מאגנס, ירושלים, 1983-1970.

פרופ' דב נוי כתב מאות מאמרים ומחקרים שהתפרסמו בקצבים, בספרי יובל, באנציקלופדיות ובכתבי עת בארץ ובעולם.

מפעל חיים

"הוריי, זונדיל (זיגמונט) ושיינדל לבית ואקס, התגוררו בקולומיה, אז בפולין והיום באוקראינה. אבא היה סוחר, והאווירה בבית ההורים הייתה ציונית. בבית דיברו עברית, יידיש, גרמנית, פולנית ואוקראינית. כשנולדתי הייתה פולין כבר שנתיים עצמאית, ואני למדתי אמנם ב'חדר', אך סיימתי גם גימנסיה פולנית, כי להוריי הייתה אוריינטציה פולנית. רציתי להמשיך בלימודי רפואה בלמברג, אך ראיתי שמכים שם יהודים והחלטתי לעלות ללמוד בארץ. עליתי בספינה האחרונה שהביאה סטודנטים לאוניברסיטה העברית בירושלים", כך מספר פרופ' דב נוי על בית ההורים ועל עלייתו.

דב נוי נולד בשנת 1920 בעיר קולומיה שעברה מיד ליד: אוסטריה, פולין, אוקראינה. לאחר שסיים בית ספר תיכון בפולין, עלה ב-1938 לארץ ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים 1945-1941 התנדב לצבא הבריטי ושירת ביחידה "מהנדסים מלכותיים". עם סיום המלחמה שב לאוניברסיטה, קיבל את התואר השני, והמשיך את לימודיו כתלמיד מחקר בהדרכת פרופ' חנוך אלבק. בשנים 1948-1947 יצא בשליחות למחנות הגירוש בקפריסין, שאליהם גורשו עולים שנתפסו על ידי הבריטים בספינות המעפילים. הוא כיהן שם כמורה בסמינריון רוטנברג והיה גם מנהל פעולות התרבות והחינוך בקרב המגורשים. בשנת 1952 יצא לארה"ב ולמד באוניברסיטאות ייל ואינדיאנה פולקלור, ספרות השוואתית ואנתרופולוגיה. את תואר הדוקטור עשה באוניברסיטת אינדיאנה בהדרכת פרופ' סטית תומפסון בנושא "מפתח המוטיבים של הספרות התלמודית-מדרשית".

 

בשנת 1954, כששב פרופ' דב נוי מארה"ב "מצויד" בתואר דוקטור בפולקלור ובאנתרופולוגיה, הקים רשת מתנדבים, שרק מיעוטם היו סטודנטים, לאיסוף מסורות. בעזרת "קול ישראל", העיתון לעולים "אומר" והמוזיאון לאתנולוגיה ולפולקלור שהקים בחיפה הפגיש רושמי מסורות שרבות מהן היו קיימות עד אז רק בעל-פה, כדי להנחילן לעם ישראל כולו.

 

בשנת 1955 הקים פרופ' נוי את "הארכיון לסיפור עממי" באוניברסיטת חיפה הנקרא היום על שמו. הוא זכה בתואר "דוקטור לשם כבוד" מטעם האוניברסיטה. ב"ארכיון הסיפור העממי" שמורים כ-24,000 סיפורי עם שנרשמו כולם בישראל מפי מספרים יוצאי עדות שונות. החומר משמש חוקרים, אמנים וסטודנטים מן הארץ ומהעולם. וכך הוא מספר: "בתקופת לימודיי לתואר דוקטור אצל פרופ' סטית תומפסון נוכחתי לדעת כי אם אין דוקומנטציה לחומר הפולקלוריסטי אין לו ערך מדעי. שמעתי כאן סיפורים שבעל פה שהיו יותר אותנטיים מאשר אלה שהועלו על הכתב. לכן חשבתי שחייבים לאסוף מחדש סיפורים ממזרח אירופה ומארצות אסיה ואפריקה ולא לסמוך רק על דברים שהגיעו אלינו בכתב. משנות החמישים רשמנו באופן ידני את הסיפורים מפי מספריהם, וכיום מצויים בארכיון קרוב ל-24,000 סיפורים, חלק גדול מהם מוקלטים מפי המספרים."

 

פרופ' נוי לא הסתפק בפרסום החומר הפולקלוריסטי ולימד שנים רבות באוניברסיטאות חיפה, בר אילן ובן גוריון, נוסף להוראה הקבועה שלו באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא אף הפיץ את החומר הפולקלוריסטי באוניברסיטאות בעולם ובהן: הרווארד, UCLA, ברקלי טורונטו, ניו יורק, בוסטון, אוקספורד, מלבורן ועוד רבות. בשנים האחרונות הוא מלמד בסמינרים יהודיים במזרח אירופה, וסיסמתו - "על ידי מורשת האבות מגיעים לאהבת ישראל ולעלייה לארץ ישראל".

 

מפעלו של פרופ' נוי הרים את קרנה של תרבות יהודי המזרח ואף זכה לקבל תפוצה מעבר לגבולותיה של ישראל. באוניברסיטאות רבות בעולם נלמדת התרבות העממית של עדות ישראל, ואסור לשכוח שאלמלא מפעלו המבורך של פרופ' דב נוי הייתה  תרבות זו עלולה להיכחד ולרדת לטמיון.

 

פרופ' נוי הקים דורות של תלמידים, מסרנים ורושמים שנסחפו בהתלהבותו ובתחושת השליחות שלו והמשיכו לבסס ולהרחיב את ארכיון הסיפור העממי בחברה הישראלית. רבים מתלמידיו מכהנים כפרופסורים וכדוקטורים באוניברסיטאות בארץ ובעולם, וכולם משמשים שגריריו באיסוף המסורות העממיות ובתיעודן למען הדורות הבאים. תלמידיו הוציאו לכבודו שני ספרי יובל: הראשון בשנת 1983 והשני בשנת 1992.

 

בשנים האחרונות השתתף פרופ' נוי בכנסים בשווייץ ובאיטליה שעסקו ביצירה יהודית, נוצרית ואסלאמית. ההרגשה הייתה, גם בין מנהיגי דת שהיו נוכחים בכנסים אלה, כי הספרות העממית היא יסוד ובסיס לזיקת הגומלין בקרב פשוטי העם המשפיעים במידה רבה על האינטליגנציה.