מדינת ישראל , משרד החינוך מדינת ישראל , משרד החינוך
מדינת ישראל, משרד החינוך
משרד החינוך
פרסי ישראל
הצהרת נגישות

מדינת ישראל,

משרד החינוך

חזרה לרשימה

גילה אלמגור-אגמון

share
שתפו עמוד:
גילה אלמגור-אגמון

על הזוכה

מקבלת פרס ישראל לשנת תשס"ד בתחום אומנות הרדיו, הטלויזיה והקולנוע.

גילה אלמגור-אגמון – שהטביעה את חותמה על התרבות הישראלית באמצעות דמויות רבות המייצגות את פניה השונים של החברה הישראלית ושיכולת המשחק שלה מצטיינת בקפדנות אמנותית ובהשקעה רבה בלימוד הדקויות של הדמויות שהיא מגלמת – נולדה בפתח תקוה בשנת 1939, ארבעה חודשים לאחר רצח אביה בחיפה בידי צלף ערבי.

נימוקי השופטים

פרופ' נסים קלדרון, יו"ר, מר נסים דיין, מר רנן שור

גילה אלמגור הטביעה את חותמה על התרבות הישראלית כשחקנית קולנוע וכיוזמת של הפקות-קולנוע. את דרכה האמנותית היא החלה בגיל 17 בתיאטרון "הבימה", ומאז ועד עצם הימים האלה היא דמות מפתח בתיאטרון הישראלי. אבל כבר בשלב מוקדם של עבודתה היא פנתה גם אל הקולנוע, ומאז 1960, לאורך ארבעים שנה ומעלה, היא שיחקה בארבעים סרטים ויותר.

במגוון התפקידים שמילאה היא שיקפה את פניה הרבות של האישה הישראלית. משחקה מצטיין בהשקעה רבה בבניית הדמות לפרטי פרטיה ובחדירה אל עולמה הרגשי והמחשבתי. נזכיר כאן את "אלדוראדו" ב-1963, את "מצור" ב-1969, את "הבית ברחוב שלוש" ב-1973, את "על חבל דק" ב-1980 ואת "החיים על פי אגפא" ב-1992. בכל אחד מהסרטים בנתה אלמגור דמות שונה, ייחודית ונחרתת בזיכרון. בכל אחד מהסרטים היא גילתה באמצעות הדמות צד אחר של החברה הישראלית.

בשביל רבים פניה המשתנות מסרט לסרט של גילה אלמגור הם אחד הביטויים העזים ביותר של הישראליות. היא העניקה לנו דמות שביטאה את הכאב שלנו, את חכמת-המעשה שלנו וגם את היופי שהיה באפשרותנו להפיק. היא הייתה סקרנית מספיק וגמישה מספיק במשחקה כדי לחדור אל מוצאים שונים, אל מקצועות שונים ואל סביבות שונות, ועבודתה מקיפה את מעגלי החיים הרחבים של הישראלים. וכיוון שהיא משחקת לאורך שנים רבות, יש בעבודתה גם מן הממד המבורך של ההתבגרות. היא ידעה להציג לפנינו נשיות שאיננה נעצרת בגיל אחד ואיננה מתבצרת במצב נפשי אחד.

מותר לומר שיחד עם גילה אלמגור התבגרה התרבות הישראלית מחלום הנעורים הזך של "חבורה שכזאת" ועד חשבון הבשלות הנוקב של "החיים על פי אגפא". והעובדה שאותה שחקנית עצמה גילמה עבורנו את החלומות המשתנים שלנו – ולעתים גם את הסיוטים המשתנים שלנו – אפשרה לכולנו למתוח קווים של רציפות בתוך תרבותנו ולהציב לעצמנו שאלות נחוצות על דברים שהשתנו בנו ועל דברים שלא השתנו.

היכולת של אלמגור לעבוד עם במאים שונים מאוד זה מזה – ממנחם גולן עד אסי דיין, מאורי זוהר ועד משה מזרחי – גם היא תרמה לגיוון ולעושר של דמויותיה. אבל אלמגור לא רק שיחקה בסרטים, היא גם יזמה סרטים ובנתה את ההפקות. כמו בעבודת המשחק שלה כך גם ביזמות ההפקה שלה – אלמגור היא גם אמן דק מן הדק וגם אדם חרוץ, עקשני, שאיננו נרתע מעבודה קשה.

אחד מרגעי השיא בדרכה האמנותית הוא הסרט "הקיץ של אביה". קדם לסרט ספר ילדים מעולה שבו התעמתה אלמגור ביושר ובאומץ עם חוויות הילדות הקשות שלה. לאחר מכן פנתה אלמגור אל הבמאי אלי כהן, וביחד הם הביאו לעולם יצירה שאלמגור הביאה אליה את אישיותה, את כוח העמידה שלה ואת כישרונה. לא במקרה הפך סרט זה לאחד השגרירים המכובדים ביותר של התרבות הישראלית בארצות רבות וזכה בפרסים בינלאומיים רבים.

מלבד פעילותה כשחקנית תיאטרון וכשחקנית קולנוע השקיעה אלמגור עבודה בפעילות ציבורית ענפה. נזכיר כאן רק את תפקידיה בארגון אמני ישראל, בעמותה למען ילדים חולי סרטן ובעיריית תל-אביב. בפעילות זו הרחיבה אלמגור את טווח האחריות החברתית של האמן הישראלי.

על הישגיה באמנות המשחק, על נחישותה ועל התמדתה, על דמות האישה הישראלית שהציבה בפנינו – על כל אלה מוענק לה בזאת פרס ישראל בקולנוע לשנת תשס"ד.

קורות חיים

גילה אלמגור-אגמון – שהטביעה את חותמה על התרבות הישראלית באמצעות דמויות רבות המייצגות את פניה השונים של החברה הישראלית ושיכולת המשחק שלה מצטיינת בקפדנות אמנותית ובהשקעה רבה בלימוד הדקויות של הדמויות שהיא מגלמת – נולדה בפתח תקוה בשנת 1939, ארבעה חודשים לאחר רצח אביה בחיפה בידי צלף ערבי.

גילה אלמגור נשואה ליעקב אגמון. לזוג בן ובת ושישה נכדים.

ציוני דרך בחייה

1953–1955 תלמידה בכפר הנוער "הדסים".
1955 עזבה את הלימודים באמצע כיתה י' כדי להתקבל לבית הספר הדרמטי של "הבימה".
1956 השתתפה בהצגה ראשונה ב"הבימה" – "בעור שינינו" (הורדה לאחר החזרה הגנרלית).
1958 פוטרה מ"הבימה".
1958 התחילה את העבודה הקולנועית (בסרטי פרסום והסברה).
1959–1963 שחקנית בתיאטרונים שונים, ובהם "הקאמרי", "האוהל" ו"סמבטיון".
1960 תפקיד ראשון בקולנוע, בסרט "חולות לוהטים".
1963–1965 לימודי משחק בארה"ב אצל אוטה האגן ("סטודיו HB"), בבית הספר של לי שטרסברג ובגלריה של מורים פרטיים בכל מקצועות התיאטרון.
1965 חזרה לתיאטרון "הקאמרי".
1966 ואילך נטשה את התיאטרון "הקמארי" והפכה לשחקנית עצמאית (שיחקה מעל כל במה בארץ).
1986 כתבה את ספרה הראשון, "הקיץ של אביה".
1987 הצגת יחיד בעקבות הספר.
1988 הופק הסרט בעקבות הספר.
1991 כתבה את ספרה השני, "עץ הדומים תפוס", ובעקבותיו הופק הסרט.
1998–2004 חברת מועצת העיר תל אביב-יפו, מחזיקת תיק התרבות והאמנויות.
2003 כתבה את ספרה שלישי, "אלכס לרנר דפי ואני", וספר נוסף – "ערגה ילדה מן החלומות".

סרטים

גילה אלמגור השתתפה בכ-50 סרטים, רובם ישראליים וחלקם זרים, ובהם: הבית ברחוב שלוש (מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר); החיים על פי אגפא; הצילו את המציל; הקיץ של אביה (על פי ספרה בשם זה; הייתה שותפה לכתיבת התסריט ולהפקה והשתתפה בו; הוצג ברחבי העולם, השתתף ב-25 פסטיבלים בעולם וזכה בפרסים); מבצע יונתן; מלכת הכביש (על פי רעיון שלה; הייתה שותפה לכתיבת התסריט); מצור (על פי רעיון שלה); עץ הדומים תפוס (על פי ספרה בשם זה; הייתה שותפה לכתיבת התסריט ולהפקה והשתתפה בו; ייצג את ישראל בפסטיבל קאן במסגרת האוסף "מבט מסוים" והשתתף בפסטיבלים בעולם); פורטונה; ליל סידה; שחור.

פרסים

במהלך הקריירה שלה גרפה גילה אלמגור פרסים רבים, ובהם: "כינור דוד" כשחקנית השנה בקולנוע ובתיאטרון (10 פעמים); פרס ראשון בפסטיבלי שיקגו ואטלנטה עבור "מצור"; "ורד הכסף" בקולנוע; פרס מרגלית כשחקנית השנה בתיאטרון; "מנורת הכסף" בקולנוע וכן כשחקנית השנה בקולנוע ב"הקיץ של אביה"; פרס רובינא על הצגת "הקיץ של אביה"; "שיבולת הזהב" – הפרס הראשון בפסטיבל ספרד ל"הקיץ של אביה"; פרס מפעל חיים בקולנוע (1990) בפסטיבל הסרטים הישראלי בניו יורק; פרס ראשון, "גרנד פרי" (1990), בפסטיבל בלגרד ל"הקיץ של אביה"; פרס "סינה קיד" בהולנד לסרט "הקיץ של אביה"; פרס השחקנית הטובה לשנות ה-90 על ידי האקדמיה; פרס וולגין בירושלים ל"עץ הדומים תפוס"; פרס המשחק הטוב ביותר לשחקנית ישראלית – תא מבקרי הקולנוע; אות הנשיא למתנדב על התנדבותה למען ילדים חולים; פרס על תרומתה ההומנית לקהילה על ידי פורום הנשים הבינלאומי בארה"ב, I.W.F.; פרס על מפעל חיים של האקדמיה הישראלית לקולנוע; אשת השנה בתיאטרון עבור "קדיש לנעמי".

גילה אלמגור מופיעה מזה 48 שנים בתיאטרון, והשתתפה בעשרות הצגות וגילמה גלריה של תפקידים בקומדיות ובדרמות. על עבודתה בתיאטרון זכתה בפרסים רבים. היא מכהנת מזה שנים כשופטת בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים וזוכה לרטרוספקטיבות של סרטיה בסינימטקים ובמוזיאונים חשובים בעולם.

מפעל חיים

גילה נולדה בפתח תקוה בשנת 1939. "נולדתי", היא מספרת, "4 חודשים לאחר רצח אבי בחיפה בידי צלף ערבי. אבי, שברח מגרמניה והגיע לכאן, היה בן 25 כשנרצח. אמי בת ה-23 – שהצליחה לברוח מפולין כשהיא משאירה מאחוריה שבט ענק שנכחד כולו על ידי הנאצים – נותרה אלמנה בחודש החמישי להיריונה. את התקופה המוקדמת של חיי עשינו יחד בבית יתומים לתינוקות בירושלים, ואמי עבדה שם בניקיון כדי להיות בקרבתי".

ילדותה של גילה עברה עליה בין מוסדות ילדים לבין הבית. בגיל 13 הגיעה לכפר הנוער "הדסים". שם, נוסף ללימודים ולעבודה בגינות הנוי, השתתפה בהצגות במסגרת החוג הדרמטי. על תקופה זו היא מספרת: "הייתי מאושרת שם. המפגש עם הטבע, עם החברים, עם המחנכים – כל אלה עיצבו את חיי בתקופה קצרה כל כך. באחת מחופשותיי צפיתי בהצגת תיאטרון. עד אז לא ידעתי שקיים מקצוע כזה, שחקן. אמרתי לעצמי: שם אני רוצה להיות, על הבימה. מאותו לילה השתנו חיי, ודבר לא עניין אותי עוד. למזלי היה לי מחנך נפלא, שהיה קשוב לאירוע הזה בחיי, והוא החל להדריך אותי בקריאת מחזות ובתולדות התיאטרון. ב'הדסים' אפשרו לי לעבוד בשבתות תמורת שכר שמימן כרטיסי תיאטרון שהיה מגיע באופן סדיר לנתניה. באקראי נודע לי שעומד להיפתח בית ספר למשחק בתיאטרון 'הבימה', ובבוקר אחד, במקום ללכת לעבודה בגן הנוי, ארזתי את התרמיל הקטן שלי, הנחתי בו שתי אבנים ודרדר למזכרת, נפרדתי מחברותיי לחדר, יצאתי ולא שבתי עוד ל'הדסים'. הגעתי לעיר הגדולה בלי להכיר נפש חיה, מצאתי עבודה וקורת גג ולאחר מאמצים וניסיונות שכנוע ניתנה לי האפשרות להיבחן, למרות גילי הצעיר. למרבה המזל התקבלתי ללימודים, ועוד לפני סיום שנת הלימודים הראשונה נלקחתי לשחק בהצגה שביים מורי ומנהל בית הספר – בנימין צמח".

הפעילות האמנותית של גילה אלמגור מגוונת מאין כמותה ומתפרסת על תחומים רבים: קרוב ל-50 סרטים; עשרות הצגות בכל התיאטרונים בארץ; תסריטים; ספרים; תקליטים; רדיו; תכניות יחיד; טלוויזיה. המגוון העצום הזה זיכה אותה ב-44 פרסים ואותות הוקרה. פרס ישראל מוענק לה על תרומתה היוצאת דופן בתחום הקולנוע. וכך היא אומרת על ההבדל בין התיאטרון לקולנוע: "זה כאילו אותו מקצוע, אבל לשניהם חוקים שונים. חוק הברזל בקולנוע: מה שפחות – זה יותר. המצלמה 'כועסת' כשאתה מגזים. היא לא מעכלת את זה. בגלל העובדה שאני עושה גם את זה וגם את זה מצאתי במשך השנים את הדרך שלי להופיע לפני המצלמה ואני מנהלת אתה סיפור אהבה".

מתוך רשימת הסרטים הארוכה שהשתתפה בהם ושיצרה האהוב עליה ביותר הוא "מצור". וכך היא אומרת: "זה היה רעיון שנולד אצלי והפך להפקה משפחתית. הסרט הופק על ידי בעלי, יעקב אגמון, והיו שותפים לו חברים. אפילו בננו עידן שיחק בו בתפקיד קטן. הסרט בוים על ידי האיטלקי ז'ילברטו טופאנו, ועשינו אותו מיד לאחר מלחמת ששת הימים. האופוריה הייתה גדולה, אלא שהמציאות הטיחה בנו את ההכרה שאין מנצחים במלחמה".

בד בבד עם פעילותה האמנותית רבת-ההיקף מצאה גילה אלמגור במשך כל השנים זמן גם לפעילות ציבורית: פעילות באמ"י, שליחויות בעולם, יו"ר הסניף הישראלי של "אסיטג'", יו"ר סניף ת"א של האגודה למלחמה בסרטן ועוד. אך את עיקר החום היא משפיעה על ילדים חולים בפעילות של "קרן המשאלות של גילה אלמגור", שמטרתה רווחת ילדים חולים וילדים במצוקה, מילוי משאלות לבם והגשמת חלומותיהם. "הפעילות הזאת נמשכת למעלה מ-27 שנים, ועם הזמן הפכה הפעילות למען ילדים חולים למפעל חיי", היא מסכמת.