מדינת ישראל , משרד החינוך מדינת ישראל , משרד החינוך
מדינת ישראל, משרד החינוך
משרד החינוך
פרסי ישראל
הצהרת נגישות

מדינת ישראל,

משרד החינוך

חזרה לרשימה

דוד לוי

share
שתפו עמוד:
דוד לוי

על הזוכה

מקבל פרס ישראל לשנת תשע"ח על חיזוק הרוח היהודית והישראלית.

מר לוי התגייס באופן מוחלט ונדיר לשרת את העם והמדינה, תוך יזמות והובלה של תוכניות מדיניות וחברתיות. דמותו הייחודית, דבקותו בעקרונותיו והיותו סמל חברתי הן מקור השראה ומקור להערכה בעיני כלל הציבור. חזונו, אומץ ליבו, מאבקיו ומעשיו הטביעו חותם מובהק על החברה הישראלית.

נימוקי השופטים

השופטת (בדימ') שרה פריש, יו"ר, מר דוד בארי, מר אבי בלשניקוב, הגב' איריס ברץ ראור, מר יפתח רון־טל

מר דוד לוי, מוותיקי המדינאים והמנהיגים בארץ, נולד ב־1937 בעיר רבאט שבמרוקו. בן למשפחה ברוכת ילדים שעלתה ארצה בשנת 1957 והשתקעה במעברה בעיירה בית שאן שבעמק הירדן. בעיירה זו הקים לוי את ביתו עם רעייתו רחל ו־12 ילדיהם, ובה הוא מתגורר עד עצם היום הזה. 

דוד לוי נחשב מאז עלייתו ארצה לדוברה האותנטי של אוכלוסיית השכבות החלשות, שהייתה עד לתקופתו "חסרת פנים" וקשת יום. לוי היה ממחוללי כור ההיתוך של החברה הישראלית, מנהיג עובדים ונציג עיירות הפיתוח והפריפריה.

קֶשֶת עשייתו והיקפה הביאו את המדינה למפנה משמעותי בתחומי החברה והקהילה. לזכותו מסכת עשייה רבת היקף בתחומים חברתיים־לאומיים מרכזיים, אשר כל אחד ואחד מהם ראוי להיחשב מפעל חיים בפני עצמו. הוא הוביל ויישם רפורמה בקליטת העלייה, קיצור דרך בקבלת המשכנתאות, חיסול שרידי המעברות, פרויקט שיקום שכונות, תכנית "בנה ביתך", חיזוק עיירות הפיתוח, הקמת 230 יישובים, ביצור ירושלים בבנייה ובפיתוח, שיקום הרובע היהודי בירושלים, הפיכת ירושלים לעיר היהודית הגדולה בישראל ועוד פעולות רבות ומגוונות.

בשנות השישים החל להיות פעיל בתנועת החירות ובסיעת תכלת לבן בהסתדרות. בבחירות למועצת בית שאן הוא נבחר למועצה מטעם רשימת גח"ל, ומונה לסגן ראש המועצה המקומית. בתפקידיו הציבוריים במשך השנים נחשב לדובר האוכלוסייה קשת היום ופעל ללא לאות לקידומה. מר לוי התבלט כמנהיג חברתי־לאומי, נבחר לתפקידים ציבוריים ובגיל צעיר מאוד היה ליושב ראש הליכוד בהסתדרות. בשנים מאוחרות יותר התייחד כמדינאי בכיר, וזאת לאור פעילות חוצה תחומים ועמים אשר השפיעה על מרבדי אוכלוסייה שלמים.

כיום מר לוי הוא מוותיקי המדינאים בארץ. במשך יותר מארבעים שנות פעילותו הציבורית, מהיותו פעיל חברתי של השכבות החלשות בתנועת החירות ועד לתפקידיו הרשמיים בממשלות ישראל, אפיינו את מר לוי יושר מוחלט ונאמנות ללא סייג לאמונתו ולהשקפת עולמו. חזונו, אומץ ליבו, מאבקיו ומעשיו הטביעו חותם מובהק על החברה הישראלית. רבים מן הנושאים שעליהם נאבק בעוז כחלוץ לפני המחנה הפכו במרוצת השנים לנחלת הכלל. שנות העשייה האדירות שלו למען החברה והמדינה ראויות לציון, בהן כ־37 שנה שבהן היה חבר כנסת וכעשרים שנה חבר ממשלה וסגן ראש הממשלה.

בשנות חברותו בממשלה כיהן דוד לוי בין היתר בוועדת הקבינט המדיני ביטחוני ובוועדת החוץ והביטחון, והיה יושב ראש ועדת שרים לחברה ורווחה, ועדת שרים לכלכלה, ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא הפערים החברתיים בישראל, ועדה לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה בעיראק, ועדת החקירה הפרלמנטרית על האירועים שהתרחשו בעמונה ועוד.

הפעילות המדינית הענפה שלו בכלל, ובשלוש כהונותיו כשר החוץ בפרט, ביצרה את מעמדה של ישראל והביאה בעקבותיה תוצאות חיוביות בתחומי שיתוף הפעולה הכלכלי, המדעי, הטכנולוגי והתרבותי עם מדינות רבות בעולם. דוגמאות לכך הן ביצור מעמדה הבין־לאומי של ישראל, קשירת יחסים דיפלומטיים עם 34 מדינות בעולם, ביטול ההחלטה המשווה את הציונות לגזענות באו"ם ועוד.

מר לוי התגייס באופן מוחלט ונדיר לשרת את העם והמדינה, תוך יזמות והובלה של תוכניות מדיניות וחברתיות. דמותו הייחודית, דבקותו בעקרונותיו והיותו סמל חברתי הן מקור השראה ומקור להערכה בעיני כלל הציבור. חזונו, אומץ ליבו, מאבקיו ומעשיו הטביעו חותם מובהק על החברה הישראלית.

לאור כל האמור ראתה הוועדה בפועלו של מר דוד לוי עשייה משמעותית המהווה תרומה לאזרחי מדינת ישראל בכלל ולאוכלוסיות החלשות בפרט, ודוגמה ערכית וציונית לכלל האוכלוסייה. ועל כך מצאה הוועדה כי מר דוד לוי ראוי לקבלת פרס ישראל לשנת תשע"ח על תרומה לחברה ולהקהילה.

קורות חיים

דוד לוי הוא מאנשי הציבור המשפיעים בישראל, והוא סמל ומופת לכל האוכלוסיות החפצות להגשים את זכותן לשרת בשׂדרת ההנהגה במדינה. בקול צלול וברור, נוקב ובלתי מתפשר, הוא היה מן הראשונים שהשמיעו את דרישתם של רבים לשוויון חלוקתי ולצדק חברתי. דוד לוי הוא מנהיג ישראלי שקורותיו שזורים בקורות העשייה המדינית והחברתית זה למעלה מחמישה עשורים. את כל תפקידיו בהנהגה הלאומית הוא ביצע במסירות עילאית ובאחריות מרבית. מתוך תודעת שליחות ציבורית הוא פילס דרך לרבים אחריו שפעלו בהשראתו.

דוד לוי מתגורר בבית שאן, נשוי לרחל ואב לשנים-עשר ילדים.

נקודות ציון בחייו

1937 נולד בעיר רבאט שבמרוקו
1957 ערב פסח, עולה ארצה עם משפחתו בחשאי דרך ספרד וצרפת
1960 מתחיל לעבוד בבניין, בין היתר בבניית מלון הילטון
1961 נרשם כחבר בתנועת החירות בבית שאן
1965 נבחר למועצה המקומית בבית שאן כנציג חירות (מנדט אחד), מקים קואליציה עם המפד"ל וממונה לסגן ראש העיר; דוד לוי לראשונה נציג ציבור רשמי
1966 נבחר למרכז תנועת החירות
1969 נבחר לראשונה לכנסת ישראל במקום ה-24 ברשימת הליכוד;
דוד לוי היה לצעיר חברי הכנסת.
1977–1981 דוד לוי שר הקליטה והעלייה
במסגרת זו ביצע רפורמה וקיצור תהליכים בקבלת משכנתאות לעולים חדשים; הקים מרכז מיוחד למדענים עולים, מכוני מחקר, אולפנים והוסטלים; יצר מסגרות מקיפות לקליטה חברתית של העולים.
1979–1990 דוד לוי סגן ראש הממשלה ושר הבינוי והשיכון

במסגרת תפקידו התמודד עם מחסור חמור בדיור על ידי מגוון תוכניות מכריעות: 

  • הגדלה מסיבית בהיקף הבנייה הציבורית
  • גיבוש תוכנית סיוע פרוגרסיבית לזכאי דיור
  • הקצאת מגרשים זולים בעיירות הפיתוח לבנייה עצמית

לוי היה השר הממונה על ביצוע פרויקט שיקום השכונות שהגה מנחם בגין בשנת 1977. הפרויקט, שבוצע בכל העשור של שנות השמונים, היה מיזם השיקום המקיף ביותר מאז קום המדינה: שוקמו 94 שכונות וערי פיתוח, בהן 800,000 תושבים – למעלה מ-20 אחוזים מתושבי מדינת ישראל באותה התקופה. 

בתקופת כהונתו הוקמו 230 יישובים חדשים:

  • כ-60 יישובים בגליל
  • 50 יישובים בנגב ובשפלה
  • 120 יישובים בגולן, ביהודה, בשומרון ובחבל עזה
  • 6 שכונות ענק בירושלים, בהן עשרות אלפי תושבים
  • 1990–1992     

1996–1998, 1999–2000 דוד לוי שר החוץ

  • ישראל התקבלה במעמד מיוחד לאיחוד האירופי
  • ישראל קיבלה מעמד מועדף בבנק האירופי לפיתוח וזכתה להיכלל במסגרת המחקר והפיתוח האירופי
  • ישראל התקבלה לראשונה לגוף האירופי באומות המאוחדות
  • דוד לוי הביא לביטול החלטת האו"ם המשווה את הציונות לגזענות
  • חוזקו והתרחבו קשרי ישראל עם שלושים וארבע מדינות, בהן יפן, סין, הודו, קנדה, רוסיה, הוותיקן וכל מדינות מזרח אירופה, לרבות הרפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר
  • קשרים מיוחדים וחשובים פותחו עם טורקיה בתחומי הסחר, הביטחון והפיתוח הטכנולוגי

מפעל חיים

דוד לוי נולד בשנת 1937 ברבאט שבמרוקו לאימו סימי ולאביו משה, בעל נגרייה. "אבי היה מסורתי וכולנו גדלנו על מסורת ישראל. משחר נעורינו ספגנו כל מה שהיה בעברו של עם ישראל – מהתנ"ך ועד החורבן. היינו ציונים מלידה". לוי למד בבית הספר אליאנס שבעירו, ובכל יום אחרי הלימודים נשלח לתלמוד תורה – מסגרת שבה התחנכו התלמידים לציונות ובה גם למדו עברית מודרנית. "המורה שלי לעברית היה יצחק רווח, אביו של זאב רווח", הוא נזכר. בעירו פעלו תנועות הנוער בית"ר, בני עקיבא ודרור – ודוד היה חבר בכולן. "היה לי צמא לארץ ישראל ורציתי לשתות מכל המעיינות". מבני עקיבא ספג את רוח המסורת, מבית"ר את רוח הגאווה הלאומית ומתנועת הנוער דרור למד על רוחות השינוי המהפכניות. את שילובם של שלושת אלה הוא רואה כפסיפס שישתקף לימים באישיותו הפרטית והציבורית.

בשנת 1957 החלו הוריו של דוד בהכנות לעלייה ארצה בעקבות בנם הבכור אָשֵר, אף שהדבר היה אסור מצד השלטונות במרוקו; היה הכרח להתנהג כרגיל, בלי לרמוז על הכוונה לעלות. וכך, בערב ליל הסדר, בעוד שולחן הסדר ערוך ומוכן לסעודה, יצאה משפחת לוי למסע נדודים ארוך לארץ ישראל. במונית הגיעו עד לצפון מרוקו, משם באונייה לגיברלטר ומשם למרסיי שבצרפת. כשהגיעו לבסוף לחופי חיפה, בעודם על האונייה, ניגשו העולים לאיש הסוכנות היהודית וחולקו כל משפחה לעיירה אחרת. משפחת לוי נבחרה לבית שאן. אחרי שעות המתנה הגיעה משאית לקחת את המשפחות לבית שאן. "הגענו בחשכת לילה, הורידו אותנו ואמרו לנו 'אתם בצריף הזה'. אני זוכר את המבט של אבי. הוא לא דיבר מילה ורק הסתכל בעיניים נוגות. בבוקר קמנו וראינו מסביבנו קוץ ודרדר, עזובה, מקום שכוח אל". כעבור כמה ימים בשמש הקופחת קיבלו כרטיס עבודה, אך לא נמצא עבורם כל סידור עבודה. החודשים עברו והייאוש גבר; כדי להתפרנס נאלצו למכור אט אט את רכושם: תחילה את תכשיטי האם ואחר כך את תכשיטי האחות מרי. תקוותם כי המטען ששלחו ממרוקו יגיע ארצה ובכך יוכלו לשפר את מצבם נגוזה אף היא עקב שריפה שפרצה במחסני כורדני בחיפה וכילתה את הרכוש.

בסופו של דבר נמצאה עבודה לדוד ולאחותו במשרה חלקית בשדות הקיבוצים. "קטפנו כותנה ועבדנו בעישוב. מים לשתות לא היו", מספר לוי. "שם התחלתי כבר להיות בראש הדורשים תנאים מינימליים, והחל המתח בינינו ובין מנהלי העבודה מן הקיבוץ". גם כשניתן להם התלוש נאלצו להמתין שלושה חודשים כדי לקבל את תמורתו, ולכן רבים היו מוכרים אותו בעבור חצי משוויו במזומן. "זה היה מעגל קסמים שבו תרבות שלמה שקעה, מרירות השתלטה, והיינו לעלובי החיים". בשנת 1958 התחתן עם רחל אדרי, אותה פגש לראשונה באונייה בדרכם לארץ ישראל. זמן קצר אחר כך החל לעסוק בבניין, בעיקר באזור בית שאן ובקיבוצים. פעמים רבות הביאו חברות הבנייה עובדים משלהן למיזמי הבנייה, והעובדים המקומיים נתקלו תדיר במחסור בעבודה. באחת הפעמים שבהן שוב לא ניתנה לו עבודה בלשכת העבודה התפרץ לוי בהפגנה מאולתרת ונעצר. בבית המשפט נקבעו לו שנים-עשר ימי מחבוש; "נאסרתי על הזעקה לעבוד ולהתפרנס". בלילות המאסר גמלה בליבו ההחלטה הנחושה להיאבק לשינוי המצב. כשהשתחרר, התקבל לעבודה בבניין מלון הילטון בתל אביב. לאשתו ולבִתו חזר רק בסופי השבוע.

לקראת הבחירות המקומיות בשנת 1965 החליט להצטרף למפלגת החירות, אשר ביטאה את האלטרנטיבה להגמוניה השלטת שאת מגרעותיה למד להכיר היטב בשנותיו הראשונות בארץ. בבחירות למועצת בית שאן הצליחה רשימת החירות לזכות במנדט אחד, אשר היה ללשון מאזניים במועצה – וכך נעשה דוד לוי לחבר המועצה ולסגן ראש העיר. "זאת הייתה הפעם ראשונה שמילאתי תפקיד ציבורי, אחראי, הייתי לכתובת לאותם אנשים שאיתם עשינו בעצם את המהפך הראשון".

בתפקידו החדש הזדמן לו להכיר את אריה בן אליעזר, סגן יושב ראש הכנסת ויד ימינו של מנחם בגין, בעת שביקר בבית שאן. בעקבות הפגישה הזאת נערכה פגישה בין דוד לוי למנחם בגין. "עשיתי עליו רושם עז; הוא כמובן היה תמיד איש החלום שלי", מספר לוי. בגין הגיע בהזמנת לוי לבית שאן והצית את הערצת התושבים כלפיו. זמן קצר אחר כך נעשה לוי לחבר מרכז של מפלגת החירות. כחבר מרכז עבר מעיר לעיר ומעיירה לעיירה, נואם בציבור ומארגן הקמת סניפי חירות בכל אתר ואתר לקראת החלפת השלטון. "זאת הייתה הגשמת אותו דחף שנולד כשהייתי בכלא", הוא מסביר.

אחד ממאבקיו החשובים בשנים אלו היה הקרב להכניס את רשימת חירות להסתדרות העובדים הכללית, שהייתה אז מבצר סגור המחזיק בכוח רב בשוק העבודה והתעסוקה. דוד לוי היה אז בין הגורמים המשפיעים, לצידם של מנחם בגין, אריה בן אליעזר, שמואל תמיר ויורם ארידור, בקבלת ההחלטה להשתתף בבחירות להסתדרות הכללית במסגרת סיעת "תכלת לבן" של תנועת החירות. בצו בית המשפט התאפשר לרשימה להצטרף למירוץ ודוד לוי נבחר לוועד הפועל של ההסתדרות, ולימים יושב ראש הסיעה בהסתדרות. הצלחתה והשפעתה של הסיעה בהסתדרות הכללית הייתה זרז שתרם לימים למהפך השלטוני בישראל.

בשנת 1969 נבחר לראשונה לכנסת ברשימת החירות. דוד לוי קיבל עליו להיות הכתובת לזעקתן של עיירות הפיתוח. "הרגשתי את כובד המשימה על הכתפיים שלי", הוא נזכר. כל השנים לא עבר מבית שאן, למרות המרחק ממוקדי עבודתו בתפקידיו הציבוריים: "נדרתי נדר לעצמי, כשראיתי שכל מי שהצליח בעיירת פיתוח העתיק את מגוריו למרכז: יהיה התפקיד אשר יהיה, אני נשאר בבית שאן".

בשנת 1977, בעקבות המהפך, מונה לשר הקליטה. "אני נשבע מעל דוכן הכנסת ואני רואה מאות אלפי עיניים מלוות אותי. עברה במוחי עזיבת הבית בליל הסדר, האבטלה, בית הסוהר". כשחזר לבית שאן קיבלוהו תושבי העיר בכבוד רב ובשמחה גדולה. ב-1979 מונה לשר הבינוי והשיכון, בתקופה של מצוקת דיור ומחאת הפנתרים השחורים. רבים צפו את כישלונו, אחרים קיוו כי בכניסתו לתפקיד יפתור את הבעיות כבמטה קסם. נתון ללחצים מכל הצדדים עלה בידו – במאמצים, בחשיבה מחוץ לקופסה ובהצבת שאלות על השיטות הקיימות – לפתור את מצוקת הדיור. הוא הנהיג וביצע רפורמות מרחיקות לכת הן בבנייה הציבורית והפרטית, והן בתוכניות הסיוע לזכאים. תנופת הבנייה העירונית והכפרית שהנהיג כללה גם הקמתם של מאות יישובים חדשים ששינו את מפת ההתיישבות בכל חבלי הארץ.

בשנת 1990 נתמנה לוי לשר החוץ בממשלתו של שמיר. בתפקידו חידש את היחסים עם שלושים וארבע מדינות. הוא כונן לראשונה קשרים דיפלומטיים עם סין, ובעקבות נפילת מסך הברזל התניע את היחסים הבין-מדינתיים עם ברית המועצות. בעיניו, פועלו רב השנים במשרד החוץ הקרין והשפיע על רבים אחרים, שהחלו להאמין ביכולתם להגיע הרחק: "מהמעברה אל הבית הלבן בוושינגטון, אל הדוּמָה במוסקווה ואל ארמון האליזה בצרפת. בכל המקומות האלה חזרה לי המעברה, וחזרו לי אותם עיניים שהרגשתי שמלוות אותי. ההישג הגדול הוא שפילסתי את הדרך לרבים ויצרתי את המציאות שבה אנשים החלו להאמין בעצמם, בפוטנציאל שלהם להעז ולהצליח".