מדינת ישראל , משרד החינוך מדינת ישראל , משרד החינוך
מדינת ישראל, משרד החינוך
משרד החינוך
פרסי ישראל
הצהרת נגישות

מדינת ישראל,

משרד החינוך

חזרה לרשימה

ישראל פנקס

share
שתפו עמוד:
ישראל פנקס

על הזוכה

מקבל פרס ישראל לשנת תשס"ה בתחום ספרות ושירה עברית – יצירה ותרגום.

ישראל פנקס – הוא משורר ההולך בנתיב יצירתי עצמאי, ושפתו ממזגת מסורת וחידוש. יצירתו ירשה נכסים תרבותיים של העבר והוסיפה להם מקוריות ורעננות.

נימוקי השופטים

פרופ' אפרים חזן, יו"ר, מר זיסי סתוי, ד"ר לילי רתוק, פרופ' יגאל שוורץ

שירתו של ישראל פנקס מצטיינת באיפוק ובעידון. אמירתו זהירה ונוטה אל ההפשטה. הדובר בשיריו מרבה לתהות, ומעדיף שאלות על תשובות נחרצות. כתיבתו עוסקת בנושאים קיומיים, ומציעה לשירה הישראלית אופציה תרבותית של השתלבות במרחב הגיאוגרפי ובמסורות האמנותיות שנוצרו לחופי הים התיכון. פנקס מצליח לנטוע את האישי ביותר בעולם שבו יש למסורת הקלאסית נוכחות חיה. הוא מקיים דיאלוג פורה ומשמעותי עם אוצרות העבר, עם האמנות הפלסטית ועם המוזיקה. זיקתו העמוקה לספרות העולם ולאמנויות מפרנסת את יצירתו ומעניקה לה תיבות תהודה מגוונות. יש בשיריו אזכורים לא רק של המיתולוגיה היוונית והרומית, של הומרוס ואובידיוס, אלא גם של פטררקה ושייקספיר, של ברויגל וסזאן, של היידן ומוצרט.

מראשית כתיבתו, בשנות החמישים, שמר פנקס על דרכו הייחודית ולא השתייך לחבורה ספרותית. "היות לבד הוא מקור כוחי", העיר בשיר מוקדם, ובשיר מאוחר הסביר: "ההסתייגות הייתה הטבע / השני שלך." מאפיינים את שיריו טון מינורי ומידה רבה של הפנמה. "חי בי ים / בלום של שכחה", מבהיר הדובר בשיריו את יחסו האמביוולנטי אל הזיכרונות הקשים – זיכרונות יתמות, עקירה והתערות מורכבת. דווקא על רקע זה בולטת בשירתו הכמיהה אל השמחה, ומתעצם יסוד הכיסופים: "מתי תהיה לנו שמחה, נשוב, נראה / רגלי מבשר על ההרים?".

זכרֵי מקרא ופסוקים משירתו של שמואל הנגיד מעשירים את כתיבתו של פנקס בעלת המנעד הרחב. זירת המסע המיתי של פנקס הוא אגן הים התיכון. התנועה, הזרימה הבלתי-פוסקת והכמיהה אל המרחק חיוניות לשירתו. במסע שחלקו ממשי וחלקו הזוי, חלומי, הוא פוגש את אוצרות הרוח של העבר. אך לרגעים מאפשר המסע גם להיענות לחמדת ההווה. אין זה מקרה ששיר ים תיכוני פותח את קובץ שיריו הראשון, ארבעה עשר שירים, שראה אור בשנת 1961, ואילו מבחר שיריו המקובצים, שהתפרסם בשנת 1999, נקרא בים העתיק שלנו. ההפלגה בים, המאפשרת התבוננות מן המרחק, קוסמת לאני השר: "אני נע ונד, זהיר / בים הפתוח".

פרט לפואמה הניסיונית אל קו המשווה, שהתפרסמה בשנת 1975, ולמבחר הפואמות גנאולוגיה, שראה אור בשנת 1997, פנקס שומר על תבנית השיר הלירי, שהיותו חלק מתוך מחזור שירים מאפשר להעלות בו קול אחד ופרספקטיבה אחת. ריבוי הקולות וריבוי הפרספקטיבות המאפיין את כתיבתו של פנקס נוצר מתוך המחזורים השיריים.

מסתורין האהבה וחידת הזמן מצאו ביטוי בקובץ ארוחת ערב בפרארה ושירים אחרים, שהתפרסם בשנת 1965 והקנה לכותבו מעריצים רבים, ובקובץ בתוך הבית, שראה אור בשנת 1978 ונחשב למבחר בשל ומיוחד במינו. פנקס משלב את חום הלב בתבונת הלב, כשהוא מתאר בהם את ביקורה המלכותי של האהבה ואת כוחה לגאול את מי שזכה לה, כמו גם את היעלמותה הבלתי נמנעת. גם במחזור זה, כמו ברבים משיריו, המשורר נוקט לשון "אנחנו", שאין בה רק רתיעה מחשיפה אלא גם הכרה בשיתוף העמוק עם בני אדם. עם זאת, אין הדובר בשיריו מייצג קולקטיב כלשהו.

בשירתו המאוחרת, בקובץ הרצאה על הזמן, שהתפרסם בשנת 1991, המשורר נוגע גם במקומי ובספציפי בישירות ובהומור, ואף מעלה זיכרונות מילדותו. חותמת את מבחר שיריו המקובצים היצירה צפירה, העשויה לסמן נתיב שונה בכתיבתו. חמישים שנה לאחר מות אחיו יצחק במלחמת השחרור השיר מבטא את הטראומה. במפגש הזוי בין הבן לאמו שנפטרה נשמעת צעקה איומה: "והיא זכרה צעקתה בחלומה בעת מותו, הצעקה בלידתו, / והיו הצעקות ההן לצעקה אחת." העבר המקראי ובו סיפור חיי שרה ופרשת העקדה, והעבר הפרטי, הכולל את הכאב על שמקום קבורתו של האח לא נודע, משתקפים זה בזה ומקנים ליצירה עוצמה יוצאת-דופן.

על כל אלה מצאה ועדת השופטים את ישראל פנקס ראוי לפרס ישראל לשירה עברית ליוצרים לשנת תשס"ה.

קורות חיים

ישראל פנקס – הוא משורר ההולך בנתיב יצירתי עצמאי, ושפתו ממזגת מסורת וחידוש. יצירתו ירשה נכסים תרבותיים של העבר והוסיפה להם מקוריות ורעננות.

נשוי ואב לשתי בנות. מתגורר בתל-אביב.

נקודות ציון בחייו

1944–1947 חניך כפר הנוער בן שמן
1954–1956 שירות בצה"ל
בשנות ה-50 וה-60: עורך לילה בסוכנות הידיעות יונייטד פרס.

לאורך השנים

  • מתרגם ועורך ספרים בהוצאות עם עובד וספריית הפועלים.
  • מתרגם מחזות לתיאטרון.
  • מנהל שתי גלריות לאמנות בתל-אביב.
  • כותב רשימות לעיתונות על ציירים ישראלים.
  • בעקבות השתלמות בספרות ובאמנות בלונדון ובפריס – משמש משנות ה-80 יועץ ומומחה לאמנות המאה ה-20.

מפעל חיים

ישראל פנקס נולד ב-1935 בסופיה שבבולגריה להוריו, דורה וד"ר דניאל פנקס. בהיותו בן 6 נפטר אביו, והוא עבר להתגורר אצל סבו וסבתו. ב-1944, כשהיה בן 9, עלה לארץ עם אמו. במשך שלוש שנים התחנך בכפר הנוער בן-שמן. ב-1947 עבר לתל-אביב, ומאז הוא תושב העיר. בראשית מלחמת העצמאות נהרג אחיו הבכור יצחק בקרב על אשדוד.

עם תום לימודיו בבית-הספר התיכון שירת ישראל פנקס בצה"ל (בין השנים 1954–1956), בין היתר גם ככתב צבאי. לאחר שחרורו היה במשך שנים אחדות עורך-לילה בסוכנות הידיעות יונייטד פרס. בתקופה הזו החל לתרגם ולערוך ספרים בעבור הוצאות עם עובד וספריית הפועלים. כמן כן תרגם מחזות לתיאטרון.

במרוצת השנים שימש מנהלן של שתי גלריות לאמנות בתל-אביב וכתב רשימות על ציירים ישראלים. הוא גם השתלם בלונדון ובפריז בספרות ובאמנות, ושימש יועץ ומומחה לאמנות המאה ה-20.

שיריו הראשונים התפרסמו בעיתונות הספרותית בישראל החל מ-1951. ספר שיריו הראשון, ארבעה עשר שירים, הופיע בהוצאת עכשיו בשנת 1961. אחריו יצאו לאור: ארוחת ערב בפרארה ושירים אחרים (הוצאת ידיד למחבר, 1965), אל קו המשווה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975), בתוך הבית (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978), הרצאה על הזמן (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991) ומבחר הפואמות גנאלוגיה (הוצאת אבן חושן, 1997). שיריו המקובצים הופיעו בספר בים העתיק שלנו (הוצאת אבן חושן, 1999). בשנת 1997 הופיע מבחר משיריו המתורגמים לצרפתית Discours sur le temps (בהוצאת L’escampette). שיריו תורגמו ללשונות רבות וראו אור באנתולוגיות בארץ ובחוץ לארץ, ומלחינים ישראלים עיבדו שירים שלו ליצירות מוזיקליות עצמאיות.

במפת השירה הנכתבת כיום נראית שירתו של ישראל פנקס כמובלעת נדירה. מראשיתה, בשנות החמישים, הכניסה שירתו טון שלא היה דומה לו בעברית: מצד אחד דיאלוג עשיר ומורכב שקיימה שירתו עם תרבות אגן הים התיכון, ומצד אחר – לשון מהגרים טעונת זכרי משפחה. זוהי שירה הרוחשת תנועה מתמדת, של פרספקטיבות, גיאוגרפיות ותרבותיות, שתכליתה לבחון מאין יהיה המבט חד יותר והמבקשת כל הזמן לאמת את הפרספקטיבה האחרונה.

השפה שמרה על איפוק, על זהירות. המרחק והקרבה ניתרגמו עם השנים למודוס האנושי של הקור והחום. הם היו הדרך ההכרחית לבטא את הפרדות, את תחושת הארעי, את הפגישות ואת הנטישות. "אם רחקנו מאוד ולבנו תעה במחשבות נועזות על הציד, היו מעיינינו, כולם, בשבט הרעב שעזבנו." אותה תנועה שבין נקודות הראות השונות באה לידי ביטוי בתנועה שבין השיר הקטן לפואמה, בין המינורי למאז'ורי, בתהודה של הקול הלירי, בהרחבה שלו. הוא עובר מן המקהלה הרחוקה ומתקרב לקול זה או אחר שבוקע מבין כלל הקולות.

הרתמוס, גם בשירים המופשטים ביותר, לעולם אינו אבסטרקטי. על פי אותו עיקרון מתנהל גם היחס בין ה"אני" ל"אנחנו". בניגוד למשוררים שאמרו "אנחנו" ובניגוד לאלה שאמרו "אני", הגוף הראשון ברבים אצל פנקס הוא "אנחנו" לא קולקטיבי. יש בו הימנעות מלומר "אני" שלפעמים עלולות להשתמע ממנו תובענות או בקשה לתשומת לב. זה "אנחנו" מהוסה, חרישי, שמכסה על רתיעה מפני ה"אני אני". זהו "אנחנו" לא הומוגני, ועל כן יש בכוחו למסור פוליפוניה. השיר מתזמר את ריבוי הקולות כשם שהוא מתזמר את נקודות הראות. זהו "אנחנו" פילוסופי, מתבונן, בבחינת "אנחנו היצורים שבכאן", דרי עולם, אנחנו שהיגרנו, שהובאנו הנה, שלא בטוחים באיזו מידה אנחנו בני בית ובאיזו מידה אנחנו אורחים המסובים לסעודה הזאת המחוממת, לרגע, בידידות.

יחסו של פנקס אל הלשון נגזר מעמדתו כלפי המסורת בכללה. הוא מקבל ומממש את התפיסה הקלאסיציסטית שקיימת שפה שירית אחת, מעבר לזמן, אשר ביחס אליה לשון ההווה היא רק אחד המרכיבים. גישה זו מעכלת את מושגי היופי המסורתיים בלי לאבד, עם זאת, את הרגישות למציאות הלשונית של ההווה ואת המודעות לכך ששירה הנכתבת היום היא חוליה מאוחרת, יורשת של נכסים תרבותיים עצומים שמעבר להשגתו של היחיד ובעלת חובות גדולים כלפי ירושה זו.

הענקת פרס ישראל לישראל פנקס עשויה למקד את המבט במשורר שאינו נמנה עם שום חבורה ספרותית שיצר, מתוך חומרה ואיפוק שירה מלוטשת וחושנית, אשר קנתה לה אוהבים רבים, משורר שנשמר מצעקנות, שאין בכתיבתו ולו שמץ של חנופה לקורא.

פרסומים נבחרים

    • 1961: ארבעה-עשר שירים
    • 1965: ארוחת ערב בפרארה ושירים אחרים
    • 1975: אל קו המשווה
    • 1978: בתוך הבית
    • 1991: הרצאה על הזמן
    • 1997: גנאולוגיה – מבחר פואמות; Discours sur le temps – מבחר משיריו המתורגמים לצרפתית
    • 1999: בים העתיק שלנו – ספר שיריו המקובצים

    שירים בודדים

    • 2002: דצמבר 1951 (הארץ, תרבות וספרות)
    • 2003: בבית הקפה 'לה דום' בגן לוקסמבור (הארץ, תרבות וספרות)
    • 2003-4: בפארק (חדרים, 15)

    מאמרים ורשימות על שירתו

    במשך השנים פורסמו בעיתונות הישראלית עשרות מאמרים, סקירות וביקורות על שירתו וכן ראיונות עמו. לא אחת כונה: "משורר המרחב הים תיכוני".