מדינת ישראל , משרד החינוך מדינת ישראל , משרד החינוך
מדינת ישראל, משרד החינוך
משרד החינוך
פרסי ישראל
הצהרת נגישות

מדינת ישראל,

משרד החינוך

חזרה לרשימה

אלכס ליבק

share
שתפו עמוד:
אלכס ליבק

על הזוכה

מקבל פרס ישראל לשנת תשס"ה בתחום אומנות פלסטית – ציור, פיסול וצילום.

אלכס ליבק – מהמובילים בצלמי העיתונות והצילום התיעודי בארץ, בעל מדור שבועי קבוע בעיתון הארץ.

נימוקי השופטים

מר מיכה בר-עם, יו"ר, גב' גליה בר-אור, מר דוד רובינגר

אלכס ליבק הטביע את חותמו על הצילום הישראלי באופן שבו לכד במצלמתו מציאות חיים מקומית ובנאלית לכאורה, והטעין אותה בחמלה, בהומור, בתובנה. "כולם רוצים לצלם את ההיסטוריה, את מנהיגי העולם, את הכוכבים ואת הזיקוקים" כתב ליבק. לא הרגעים הגדולים של ההיסטוריה הם שהוקפאו כמונומנט בעדשת המצלמה של ליבק, ולא מסר פסקני וחותך, אלא קשב לרגעים הקטנים המזמנים תדיר מפגשים מפתיעים, לעתים אבסורדיים, בין מרכיבים סותרים, אנושיים, חברתיים ופוליטיים, אלה הבונים את הוויית החיים המורכבת בישראל, כאן ועכשיו.

אלכס ליבק עסק בצילום מילדות, ואל העיתונות הגיע כעורך לילה עוד בהיותו סטודנט לפסיכולוגיה ולפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב (בשנות ה-60). למרות הכשרתו כעורך הוא לא בחר בכתיבה עיתונאית אלא בצילום, שראה בו את ייעודו. ב-1968 יצא לשלוש שנות לימודי צילום בלונדון שבה נחשף למסורת של "צילום רחוב", צילום ישיר המתעד את חיי היום-יום, שלא היה חלק ממסורת הצילום הישראלית. לימים תהה ליבק על העדר סוג צילום זה בישראל, צילום תיעודי שעיצב את אישיותו כצלם: "דווקא בארץ שבה התרבות כל-כך מוחצנת, הרחוב כל-כך פתוח, קומוניקטיבי ועמוס בסימנים ובסמלים חברתיים, אין כמעט צלמים שמסתובבים ככה סתם ומצלמים את היום-יומי".

אלכס ליבק עסק מראשית דרכו כצלם בצילום ישיר, נמנע מצילום מבוים ומטופל והתמקד בעבודתו בהיבט האנושי והחברתי. לאחר תום לימודיו עבד כצלם בברזיל ("אז הבנתי בפעם הראשונה מה זה עולם שלישי ומה זה אימפריאליזם"). הוא צילם בלונדון ובארה"ב, והחל מ-1981 פעל כצלם בישראל. לאחר שעסק באשקלון בתיעוד הפרויקט של שיקום השכונות, השתלב בעבודת העיתונות. ייחודו של ליבק הוא בכך, שלא זו בלבד שסיפק לעיתון תצלומים ייחודיים המתעדים הוויית חיים במובלעות השכוחות של המציאות הישראלית; הוא אף ביסס בעיתונות מדור משלו, שיצר דפוס חדש של התבוננות בצילום והיה לציון דרך בצילום העיתונאי בישראל. במדוריו הגיש לקוראים מעין סיפור קצר בתמונה, צילום שהוא הרף-עין של מבט בסביבה מוכרת, פרוזאית, המכוון את המתבוננים לקריאה רבת-פנים במציאות הסובבת אותם. מדוריו התפרסמו תחילה בעיתון חדשות, במדור עין לציון, ובהמשך בעיתון הארץ, במדוריו הארץ שלנו והמאה ה-21.

ליבק ביסס את עבודתו במודע על האקראיות, על עירנות חריפה למתרחש בסביבתו, למפתיע ולבלתי צפוי, אך עבודתו מרובדת בזיכרון תמונתי של תולדות האמנות המעניק לה עומק תרבותי וטוען אותה בפרספקטיבות נוספות.

ליבק תיאר את תצלומיו כתיעוד של "לא אירועים", והגדיר את מצולמיו כ"אנשים אנונימיים, השותפים להתרחשויות בנאליות". במדינה שבה, מטבע הדברים, המבט מופנה לדמויות המרכזיות ולדרמות גדולות, גיבורו של התצלום של ליבק הוא האדם הקטן. הדרמה נבנית מפכים של חיים והיא מונשמת בחירות ראייתו של הצלם, בתפיסתו הרעננה, המפוכחת וחסרת הפניות.

על כל אלה מצאה ועדת השופטים את מר אלכס ליבק ראוי לפרס ישראל בצילום לשנת התשס"ה.

קורות חיים

אלכס ליבק – מהמובילים בצלמי העיתונות והצילום התיעודי בארץ, בעל מדור שבועי קבוע בעיתון הארץ.

חי עם בת זוגו, שרי אנסקי, והוא אב לחיים.

ציוני דרך בחייו

1967 מסיים תואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. נוסע למסע של שנה בברזיל. בהשראת הטיול הוא בוחר בצילום כייעוד חייו.
1968–1971 לומד צילום ב-London College of Printing.
1971 חוזר לברזיל ועובד כצלם. הוא מתלווה למסעותיהם של אנתרופולוגים ביערות הגשם באמזונס ומתעד במצלמתו מפגשים נדירים עם ילידי המקום.
1974 נוסע לפריז ובמשך כשנה עובד כצלם.
1975–1979 עובד בלונדון כצלם של סוכנות Camera Press וכצלם עצמאי בעיתונות המקומית. עובד כצלם מטעם עמותת Interaction, שהתמקדה בפעילות קהילתית לקידום המודעות העצמית של תושבי שכונות בעלות אוכלוסיות חלשות, בעיקר בצפון לונדון. מתעד את תופעת "גלוחי הראש" בראשית צמיחתה של תרבות הפאנק.
1979 עובר להתגורר בלוס אנג'לס ועובד כצלם סטילס בחברת Canon.
1981 שב לארץ, מתגורר באשקלון ועובד כצלם עצמאי. הוא מתעד את פרויקט שיקום השכונות בעיר.
1983–1993 עובד כצלם המערכת בעיתון חדשות ומפרסם בכל שבוע תמונה ייחודית במדור עין לציון.
1993 עובד כצלם מערכת בעיתון הארץ. ב-1984 חושף תצלום שלו את פרשת קו 300. בכל שבוע הוא מפרסם תמונת-מצבים ישראלית במדורו הארץ שלנו. לאחר הפסקה קצרה המדור משנה את שמו להמאה ה-21.

תערוכות

1979 Seen in Wolverton – תערוכת תצלומים ראשונה, תצלומי העיירה וולברטון, ליד לונדון
1980 תערוכת יחיד של תצלומים מחיי האינדיאנים בברזיל, אוניברסיטת ברקלי; תערוכת יחיד של תצלומי רחוב, גלריה Zuny בסן פרנציסקו
1987 תערוכת תצלומים, הבייאנלה לצילום במשכן לאמנות הבמה, עין חרוד
1994 עין לציון, תערוכת יחיד במסגרת אמנות לעם, נודדת ברחבי הארץ
2001–2005 הארץ שלנו, תערוכת תצלומים מטעם משרד החוץ, נודדת ברחבי העולם (בשנת 2005 מוצגת בניו יורק ובבוסטון, ארצות-הברית)
2005 תערוכת סיכום של מאה שנות תרבות ישראלית, ברלין

ספרים

1994 עין לציון, בעריכת דוד טרטקובר, הוצאת "עם עובד"
2000 סרנדה תל-אביבית, שירים של נתן אלתרמן מעוטרים בתצלומיו של אלכס ליבק, הוצאת "הקיבוץ המאוחד"
2001 הארץ שלנו, הוצאת "משרד הביטחון" וישראל כרמל

פרסומים

  • העין השביעית, הארץ: סקירות ביקורתיות על ספרי צילום ישראליים ומאמרים העוסקים במקומו של צילום העיתונות בתקשורת הישראלית
  • הספר Crimes of War (W.W. Norton, 1999): מאמר מפרי עטו

הופעות

2000 שופט בתחרויות צילום של החברה להגנת הטבע.
2003 מלמד צילום במכללת ספיר, שדרות. ממשיך מאז לבקר עבודות סיום במסגרת החוג לצילום.
2004 יושב-ראש חבר השופטים בתחרות צלמי העיתונות הישראלית עֵדוּת מקומית.

מרצה אופן קבוע בנושאי צילום לפני סטודנטים בבתי-ספר לאמנות וקהל שוחרי אמנות בארץ ובחוץ-לארץ, בין היתר בברזיל, בגרמניה ובארצות-הברית.

פרסים ותיעוד

1995 פרס לצילום על-שם ריטה פורצקי, מטעם מוזיאון תל-אביב לאמנות
1996 התמונה ה-45, שבוע עם אלכס ליבק, סרט תיעודי (במאי: גיל טבת), פסטיבל תל-אביב לסרטים קצרים, סינמטק תל-אביב
2003 פרס שרת החינוך לצילום

חברות בארגונים

חבר בעמותת המרכז למחקר ושימור של הצילום המקומי.

מפעל חיים

"אבא שלי מכר תצלומים לחיילים בריטיים בזמן המנדט, בעיקר בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא קנה לי מצלמה ראשונה בגיל 10", כך מספר אלכס ליבק על הקשר בינו לבין המצלמה. בחדר האמבטיה שבבית הוריו, ברחוב טבריה 10 בתל-אביב, פיתח אלכס ליבק בילדותו תמונות ראשונות, אבל אל ההכרה שהצילום הוא ייעוד חייו הגיע בעת מסעו הראשון בברזיל, בתחילת שנות ה-70, לאחר שסיים תואר ראשון בפסיכולוגיה ובאנתרופולוגיה. "הייתה תקופה שקראתי הרבה ספרי אנתרופולוגיה", הוא מספר, "אבל בברזיל זה היה מול העיניים, וכל מה שנכתב מקבל משמעות אחרת. שם פתאום הבנתי שאם אהיה צלם אוכל לטייל בעולם. קיבלתי תיאבון למסעות", הוא נזכר בביתו, כמעט 40 שנה אחרי שיצא לדרום אמריקה. במסע הזה הבין שלא יצלם נוף, כי "הנוף האנושי יותר מעניין", כדבריו. "מה שהפליא אותי זה השוני בין בני אדם.

"ראיתי כל-כך הרבה גזעים וטיפוסים – אינדיאנים, שחורים, אירופאים – והייתה השפעה אפריקנית שמעורבת בנצרות וביהדות". כבר בתקופה הזאת, ואחר-כך בצרפת ובאנגליה, פיתח ליבק את הרגישות לסיטואציות אנושיות ולאדם בסביבה שלו. המפגשים עם אוכלוסיות שונות ומגוונות, לא פעם בתנאי עוני וצפיפות, חידדו בו את ההכרה שהעדשה תכוון אל האנשים, ולא אל הטבע, ולמעשה עוד מראשית דרכו המקצועית ראה במצלמה כלי שאפשר לתעד באמצעותו את האדם ולהציג אותו בעיקר בסביבה האורבאנית. לצילום יש בעיניו "ערך תיעודי, אינפורמטיבי והיסטורי, כאשר הוא מתמקד בפרטים הקטנים, הבנאליים לכאורה, של המציאות". משום כך הוא שואף ש"כל תמונה תביא מסר או אינפורמציה עלינו ועל החברה שלנו".

שמו של אלכס ליבק נקשר בתודעה הישראלית לאחר שנחשפה פרשת קו 300 באפריל 1984. מחבלים השתלטו על אוטובוס אגד שנסע מתל-אביב לאשקלון. בפעולת החילוץ נהרגת חיילת מנוסעי האוטובוס. עדשת המצלמה של אלכס ליבק קלטה את כוחות הביטחון מחלצים מן האוטובוס, בדרך לאשקלון, מחבל שנתפס חי אך מת זמן קצר אחר-כך. התצלום חולל סערה גדולה בציבור ובמערכת הביטחון, והיה לאחד מתצלומי העיתונות החשובים ביותר של העיתונות הישראלית. גם בתצלום הזה, כמו בתצלומיו האחרים, אלכס ליבק מאמין שמציאת הסיטואציה היוצרת תמונה מתעדת היא, בסופו של דבר, עניין של מזל. "אם תחכה מספיק זמן בכל מקום, תמצא משהו", הוא אומר אחרי שלושה עשורים של ניסיון מקצועי. "צריך סבלנות. התוצאה היא פונקציה של שוטטות וסבלנות".

במשך 17 שנים הוא מפרסם מדי שבוע, למעט הפסקה אחת של כשלושה חודשים, מדור צילומי קבוע בעיתונות הישראלית שבו הוא מציג, על-פי תפיסתו, את אותו תיעוד אינפורמטיבי המתמקד בישראלים על רקע פניה של הארץ. תחילה פורסם המדור במסגרת העיתון חדשות, וכותרתו הייתה עין לציון. עם סגירת העיתון, ב-1993, עבר מדורו למוסף הארץ תחת הכותרת הארץ שלנו. כיום, לאחר הפסקה קצרה, שב המדור ומופיע בשמו החדש, המאה ה-21. הצורך "למצוא" מדי שבוע בשבוע תמונה מקורית וייחודית מחייב הסתובבות ושוטטות לאורכה ולרוחבה של הארץ, ומשום כך הוא עושה לעצמו הרגל לצאת כל יום. "אתה אף פעם לא יודע איפה תמצא את זה", הוא אומר. "לפעמים אתה רק יוצא מהבית ומוצא. אם אני יוצא לרחוב אופטימי ומלא אנרגיה, יש לי סיכוי למצוא". משום כך הוא, כאמור, מרבה בנסיעות – פעם בטיילת של תל-אביב, פעם בשוק של רמלה או בחברון, לפעמים במדרחוב, בתחנת אוטובוסים או כל מקום אחר. ברור לו שהעין צריכה להיות פקוחה בכל מקום, כי את הסיטואציות המעניינות יוצרים האנשים, וחייהם יוצרים את האווירה ואת הייחודיות.

אלכס ליבק מאמין ש"במקום יותר מאוכלס יש יותר סיכוי, וגם פחות סיכוי שיראו אותך מצלם. בערים הגדולות פחות שמים לב אליך ונותנים לך לעבוד", הוא אומר כאשר הוא מנתח את דרך העבודה שלו ואת הגישה המתבקשת כדי להביא למערכת מדי שבוע תמונה מפתיעה או מחויכת.