מדינת ישראל , משרד החינוך מדינת ישראל , משרד החינוך
מדינת ישראל, משרד החינוך
משרד החינוך
פרסי ישראל
הצהרת נגישות

מדינת ישראל,

משרד החינוך

חזרה לרשימה

מרים פרץ

share
שתפו עמוד:
מרים פרץ

על הזוכה

מקבל פרס ישראל לשנת תשע"ח על חיזוק הרוח היהודית והישראלית.

הגב' פרץ משמשת שנים רבות דמות לחיקוי ומשענת לסובבים אותה. היא ידועה בצניעותה, בנועם דרכיה וביכולתה המרשימה להגיע ולגעת בכל אחד ואחד בדרכה המיוחדת. מרים כונתה לא אחת בפי חיילים ומשפחות רבות "האימא של כולם". הגב' מרים פרץ היא סמל לרוח היהודית והישראלית, והיא מהווה סמל ומופת לנתינה ולעזרה לזולת, לחברה ולקהילה.

נימוקי השופטים

השופטת (בדימ') שרה פריש, יו"ר, מר דוד בארי, מר אבי בלשניקוב, הגב' איריס ברץ ראור, מר יפתח רון־טל

מרים פרץ נולדה בשנת 1954 בקזבלנקה שבמרוקו. בשנת 1964 עלתה משפחתה לארץ ושוכנה במעברת חצרים בבאר שבע. היא למדה ספרות והיסטוריה באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב. לאחר נישואיה לאליעזר פרץ עברו לשארם א־שיח', שם עבד אליעזר כמפקח של משרד הבריאות והיא עסקה בהוראה. בשארם נולדו בניה אוריאל ואלירז.

בשנת 1982, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, פונתה משפחת פרץ מביתה, יחד עם כל תושבי סיני. המשפחה הגיעה לגבעון, ומשם לגבעת זאב, שבה היא מתגוררת עד היום, ובה נולדו לה עוד ארבעה ילדים: הדס, אביחי, אליסף ובת אל.

הגב' פרץ הייתה מנהלת בית הספר הראשון בגבעת זאב. כיום היא מפקחת במנהל חברה ונוער במשרד החינוך. מרים פרץ מקדישה את חייה לחינוך זה עשרות שנים.

מרים פרץ התאלמנה מבעלה ושכלה שניים מבניה, אוריאל ואלירז, בעת שירותם בצה"ל. ב־25 בנובמבר 1998 נהרג בנה הבכור, סגן אוריאל פרץ בן ה־22, מפקד מחלקת הסיור בגדוד 51 של חטיבת גולני, במארב בדרום לבנון. ב־26 במרץ 2010 נהרג בנה השני, רס"ן אלירז פרץ, בהיתקלות בחוליית מחבלים ברצועת עזה.

מאז נפילת בנה הראשון ועד היום מקדישה הגב' פרץ את חייה לחינוך ולהנחלת המורשת היהודית והציונית בהרצאות בפני בני נוער, חיילי צה"ל, ומגוון רחב של קהלים. הגב' פרץ התגייסה לסייע למשפחות שכולות ולפצועי צה"ל, ואף יוצאת לקהילות ברחבי העולם – וכל זאת על מנת להאיר את דרכם ולחזק את ידם של העם היהודי ומדינת ישראל.

הגב' פרץ השרישה בהרצאותיה ובמעשיה היום־יומיים את האמונה בארץ ישראל, בעם ישראל, ובעיקר בבחירה בטוב ובתקווה תוך עשייה משמעותית למען החברה והקהילה.

מעשיה של הגב' פרץ לא רק הובילו למשרתים בעלי רצון לשירות משמעותי יותר בצה"ל ולאזרחים טובים יותר אלא היוו גשר וחיבור בין ערכי החברה השונים וקירבו בין הזרמים שמהם מורכבת החברה הישראלית. פעולותיה הביאו לעשייה משמעותית משותפת לטובת הכלל בדרך של חיזוק והבנה ותוך הקפדה על הנחלת ערכים. סיפורה האישי הגב' פרץ מציע דרך לגשר בין אנשים המגיעים מעולמות שונים, תוך גילוי סובלנות ואיפוק גם בעיתות של קשיים משמעותיים.

הגב' פרץ משמשת שנים רבות דמות לחיקוי ומשענת לסובבים אותה. היא ידועה בצניעותה, בנועם דרכיה וביכולתה המרשימה להגיע ולגעת בכל אחד ואחד בדרכה המיוחדת. מרים כונתה לא אחת בפי חיילים ומשפחות רבות "האימא של כולם".

בשנת 2011 פרסמה סמדר שיר את הספר "שירת מרים", ובו סיפור חייה של מרים פרץ. בשנת 2014 היא נבחרה להדליק משואה לכבוד יום העצמאות ה־66 למדינת ישראל. כשהודיעו לה שהיא משיאה משואה אמרה כי הזכייה שייכת לבניה הנופלים. בשבעה ביוני 2016 קיבלה הגב' פרץ תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר־אילן.

הגב' מרים פרץ היא סמל לרוח היהודית והישראלית, והיא מהווה סמל ומופת לנתינה ולעזרה לזולת, לחברה ולקהילה.

לאור כל האמור ראתה הוועדה בפועלה של הגב' מרים פרץ עשייה התנדבותית המהווה מופת לנתינה ועזרה לזולת, ומצאה אותה ראויה לקבלת פרס ישראל לשנת תשע"ח על חיזוק הרוח היהודית והישראלית.

קורות חיים

מרים פרץ היא מנהיגת חינוך מסורה, מורה ומחנכת בנשמתה. היא עלתה ממרוקו למעברה בבאר שבע, ומשם לשארם א־שייח' בסיני, ומאז הקדישה את חייה לחיזוק הרוח היהודית בחינוך ובקהילה. מרים פרץ, אשר שכלה שניים מבניה – אוריאל ואלירז ז"ל, מוסיפה והולכת בחיזוק רוח עם ישראל בארץ ובתפוצות בהרצאה בהתנדבות לחיילים, לכוחות הביטחון, לבני נוער ולקהילות. מרים היא סמל לגבורת העם היהודי: בתעצומות רוח הוא מאירה את העולם במעשים טובים, מעצימה את הרוח ומחזקת אחרים.

מרים פרץ מתגוררת בגבעת זאב, אלמנת אליעזר ז"ל, אם לאוריאל ואלירז ז"ל, וייבדלו לחיים הדס, אביחי, אליסף ובת אל.

לימודים

1974–1979 תואר ראשון, היסטוריה של עם ישראל וספרות עברית, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב. תעודת הוראה, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב
1989–1991 קורס אקדמי להכשרת מנהלים, האוניברסיטה העברית בירושלים
1994–1997 תואר שני במנהל החינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים
1995–1996 לימודי פרסום, שיווק ויחסי ציבור, המכללה למנהל
1997–1998 בוגרת אלכ"א, התוכנית המשולבת של הג'וינט לפיתוח הסגל הבכיר במשרד החינוך
2000–2001 קורס מנהיגות חינוכית תל"י, מכון שכטר למדעי היהדות 

תפקידים במערכת החינוך ובקהילה

1976–1982 מחנכת, בית הספר "אופירה", שארם א־שיח'
רכזת חברתית־קהילתית
אחראית על הטקסים, כולל טקס הפרידה משארם א־שיח'
הכנה לבר מצווה ובת מצווה
1982–1983 מחנכת, בית הספר הממלכתי גבעון
1983–1990 תפקידי הוראה וריכוז, בית הספר ממלכתי א', גבעת זאב:
רכזת חברתית, רכזת שכבה, רכזת אירועים
מנחת אוריינות, מנחת יהדות, סגנית מנהל
אחראית קהילתית בגבעת זאב
1990–2010 מנהלת בית הספר ממלכתי א', גבעת זאב
מנחת חדרי מורים בעוספיא מטעם האוניברסיטה העברית
2010–2017 אחראית על תעודת הבגרות החברתית, מינהל חברה ונוער, משרד החינוך
מפקחת נוער רשותית בגבעת זאב, משרד החינוך
2018– מנהלת מרכז הדרכה למורים למוכנות לשירות משמעותי בצה"ל, משרד החינוך 

שליחויות התנדבות

מרים פוגשת את כל חלקי החברה הישראלית ונכנסת ללבבות של כולם. היא מצליחה לגעת בערכי היסוד המשותפים לכול, ובראשם אהבת האדם באשר הוא. מרים הפכה בעל כורחה לסמל של גבורה יהודית, בה היגון והניגון, העצב והשמחה שזורים זה בזה ומבטאים בצורה השלמה ביותר ישראליות מהי. יחידים, קבוצות וארגונים פרטיים וממשלתיים פונים אליה שוב ושוב כדי לחזק קהילה או אדם במשבר ולהפיח בהם את רוח התקווה שהיא נושאת עימה.

1990– מסעות הרצאות וחיזוק רוח המורשת היהודית בארץ ובעולם בפני מגוון קהלים:
תנועות נוער, בתי ספר בארץ ובעולם, יחידות צה"ל לכל סוגיהן, משטרת ישראל, שירות הביטחון הכללי, המוסד, קהילות בישראל וקהילות יהודיות בעולם
במסגרת זו גם עורכת בהתנדבות מגביות לקרן היסוד ולארגון ה־FIDF לטובת צה"ל
2011 התפרסם סיפורה בספר "שירת מרים", מאת סמדר שיר 

פרסים ואותות הוקרה

2003 פרס גנגר "על מצוינות בניהול בית ספר תל"י, על מנהיגות רבת השראה ומעורבות עמוקה בקהילה, הנובעות מאמונה באדם"
2011 פרס בגין "עבור פעילותה לחינוך הדור הצעיר למסירות למען עם ישראל ולאהבת המולדת"
2012 יקירת החינוך הדתי
2012 אות יקיר ועמית כבוד, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון "על הקדשת זמנה למען הקהילה, על מתן דוגמה ראויה להערצה, על בחירתה באהבה, באמונה ובנתינה ועל פעילות ציונית רבת שנים"
2013 נבחרה לאחת ממאה הישראלים מעוררי ההשראה, עיתון מקור ראשון
2014 נבחרה להדליק משואה בטקס יום העצמאות בהר הרצל
2016 תואר דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת בר־אילן
2018 אות יקירת הרשות, משרד החינוך, מינהל חברה ונוער, "על תרומה והתנדבות לבניית חברת  מופת בישראל"
2018 פרס רוטרי ישראל

מפעל חיים

מרים נולדה בשנת 1954 בקזבלנקה, מרוקו, לאימה איטו אוחיון (לבית ועקנין) ולאביה יעקב אוחיון – שניהם ילידי הרי האטלס. האם עבדה כמנקה בבית הרב של קזבלנקה הבבא דודו, והאב גידל את הילדים. "גדלתי במלאח במרוקו בדירה של חדר אחד, בדלות ובעניות גדולה", מספרת מרים. בילדותה למדה בבית הספר אליאנס. מגיל שמונה ניקתה את בית מורתה וכן הצטרפה לאימה בניקיון בית הרב, שם ראתה סוג אחר של חיים: ספרים, מקרר, מים זורמים, גז. גם לעולם התרבותי נחשפה שם: לתלמוד, לתנ"ך, לספרי הרמב"ם וגם לספרי מדע ופילוסופיה. "דרך הניקיון נחשף בפניי עולם שלא הכרתי, ולמדתי מכל דבר לראות את הטוב". היחס של הרב אליה ואל אימה היה יחס מכבד ומעריך. "למדתי ממנו מהי אהבת אדם", היא נזכרת. מהמעט שהשׂתכרה בעבודות אלו קנתה לאחיה הקטנים תירס בשוק של קזבלנקה.

"בקיץ 1963 אבא הודיע לי שהלילה המשיח יגיע", היא מספרת. באישון ליל הגיע שליח הסוכנות היהודית וליווה את המשפחה למשאית. דרך הים עברו לגיברלטר, משם לנפּולי ולבסוף הגיעו לנמל חיפה, שם נישק אביה את האדמה לעיניה המשתאות. המשפחה נלקחה למעברת חצרים בבאר שבע; "התקופה המאושרת של חיי", היא אומרת. התנאים היו דלים מאוד, אך האווירה הייתה מלווה בשמחה ובהתרגשות על כך שזכו להגיע לארץ ישראל. במעברה הייתה אימה מתנדבת לאפות לכבוד שבת את הלחם לכל השכנים ב"פְרֶנָה" – תנור מחימר שבנתה – מעשה של נתינה פשוטה, שלא על מנת לקבל פרס, שנחקק בזיכרונה של מרים והשפיע עליה עמוקות. אביה עבד בחברת המְשַקֵם כמטאטא רחובות. "הוא היה מאושר; מעולם לא שמעתי תלונה בבית, רק דיבור טוב על ארץ ישראל", היא נזכרת.

מרים נשלחה לבית הספר אוהל שרה בשיכון דרום בבאר שבע. כשהתנדבה לתורנות ניקיון בבית הספר הייתה מקבלת סיר של מיץ פטל קר, אותו לקחה בזהירות ברגל למעברה. כשנתנה ממנו לאחיה ולהוריה הגיבו אלה בהתפעלות: "ישתבח שמו, כמה טובה ארץ ישראל"; מאווירה זו למדה מרים להעריך את מה שיש ולהודות עליו. באסיפות ההורים הייתה צריכה מרים לתרגם את הנאמר לערבית מרוקאית בעבור הוריה, ובין היתר נאלצה לתרגם לאביה את דברי המורה כי לא הצליחה במבחן הסקר ולכן תשובץ בכיתה מעשית בתיכון. בזכותו של המורה מיכאל בנסון, שהאמין בכוחותיה וביכולותיה, הצליחה מרים לעבור בכיתה י' לכיתה העיונית ולהדביק במאמצים מרובים את הפער. בכיתה י"א כבר הייתה למצטיינת. בשנים אלו, וכן בשנים הבאות, ההצטיינות הייתה בעיניה דרך לצמצום פערי התרבות בינה ובין שאר חבריה לכיתה.

בכל אותה תקופה עבדה לפרנסת הבית. בסיום יום הלימודים ניקתה בתים וחדרי מדרגות ובקיץ עבדה במושבי האזור בחקלאות. "לאט לאט קניתי להוריי מקרר, תנור, דוד שמש". כשהייתה בת 16 עזבה המשפחה את המעברה ועברה לדירה בשיכון ד' בבאר שבע, אז גם החלה להשתלב בוועד הקהילתי ויזמה את הקמתם של מועדוני נוער במקלטים. "הבאתי סטודנטים לתת שיעורים בהתנדבות לילדי השכונה", היא מספרת.

ב־1974 נרשמה מרים לאוניברסיטת בן־גוריון ללימודי ספרות והיסטוריה של עם ישראל, ושילבה לימודי תעודת הוראה. במקביל כבר החלה לעסוק בחינוך בבית הספר דגניה בבאר שבע כממלאת מקום ורכזת בית התלמיד אחרי הצהריים. "מגיל שמונה־עשרה לא עזבתי את מערכת החינוך", היא אומרת. בשנת 1975 פגשה את אליעזר פרץ, בן מושב גדיש בעמק יזרעאל, והשניים החליטו להתחתן. אליעזר היה מפקח התברואה של מרחב שלמה בסיני והתגורר בשארם א־שיח'. כעבור שנה, כשסיימה את לימודיה באוניברסיטה, הצטרפה אליו והחלה ללמד ולחנך בבית הספר "אופירה" בשארם. בין השאר לימדה פרשת שבוע ופרקי אבות. בתקופה זו נולדו בנֶיהָ אוריאל (1976) ואלירז (1978). בשארם גם עסקה בכל היבטי החברה והקהילה, כולל הכנת טקס הפרידה משארם א־שיח'.

בשנת 1982, אחרי פינוי סיני, עברה המשפחה למחנה גבעון, ושנה אחר כך נכנסו לבית הקבע שלהם בגבעת זאב. "את בית הספר ממלכתי א' בגבעת זאב אני מלווה מיום היווסדו", אומרת מרים. עד שנת 1990 שימשה בבית הספר במגוון רב של תפקידים, והחל משנה זו ועד 2010 הייתה מנהלת בית הספר.

בשנת 1998 נפל בנה, סֶגֶן אוריאל, מפקד מחלקה בגדוד 51 של חטיבת גולני, במהלך פעילות מארב בדרום לבנון. שתים־עשרה שנים אחר כך נפל בנה השני, רס"ן אלירז, סגן מפקד גדוד 12 של חטיבת גולני, בקרב ברצועת עזה. "שניהם היו בני תורה, מחוברים מאוד לעולם הרוחני", מספרת פרץ. "שניהם היו בוגרי סיירת גולני, ענווים, אנשים פשוטים, ומקצוענים בתחומם. שניהם אהבו את החיילים שלהם, דאגו לכל פרט בחייהם וקראו להם 'אחי'. אני נושאת איתי את הרוח שלהם. רוח של נתינה וחסד, רוח של רעות. זו התורה שבעל פה שאני נושאת כשהם אינם פה". שניהם גם עודדו אותה בתהליך המורכב שקיבלה עליה החל משנת 1996 ועד לשיאו בשנת 1998 – הפיכת בית הספר הממלכתי בגבעת זאב לבית ספר תל"י (תגבור לימודי יהדות).

על תחילת התהליך היא מספרת: "חשתי שהתלמידים שלי לא מכירים מספיק את מורשתם. רוח תל"י מאפשרת לילד להכיר את שורשיו, לברר את זהותו ולבחור את דרך חייו מתוך ידיעה". תחילה עורר התהליך התנגדויות הן מצד הציבור הדתי, שחשד כי יש במהלך משום הכנסה של רוח ליברלית ביהדות, והן מצד הציבור החילוני, שחשש מכפיית הדת. "החלטתי שאני לא פוגעת באף אחד", נזכרת מרים, "החלטתי לפעול באהבה וברגישות לכל צד". אחרי ערבי הסברה ופעילות לימוד משותפת הסכימו ההורים לפתוח כיתת ניסיון; בשנה השלישית דרשו ההורים להפוך את בית הספר כולו למסלול תל"י. "מצאתי בעשייה החינוכית נחמה", היא נזכרת.

בשנת 1999, בעת שהיה בקורס קצינים, הזמין אותה בנה אלירז לתת שיעור לצוערים. מתוך מכתבי ההערכה שכתבו החיילים על מפקדם אוריאל ז"ל בנתה מרים מערך שיעור על מנהיגות בכלל ועל מנהיגות צבאית בפרט. "הגורם הראשון שהתחלתי להרצות בו היה הצבא", היא מסבירה. מפֶּה לאוזן עברה השמועה על שיעוריה המאלפים והסוחפים, ובשנים הבאות נוצר ביקוש הולך וגובר להרצאותיה. בהתנדבות מלאה, ביום החופשי שלה מן העבודה, היא נסעה לבסיסי צבא מהצפון ועד הדרום. הפעילות התרחבה גם לתנועות הנוער – הצופים, בני עקיבא, הנוער העובד – ומשם לקהילות בכל רחבי הארץ. "הרגשתי שאני זורה זרעים, והרוח מכניסה אותם ללבבות".

כשנפל אלירז בשנת 2010 נעשה סיפורה מפורסם בארץ ובעולם והיא הוזמנה לשאת הרצאות גם בקהילות יהודיות בכל רחבי העולם. את מסעותיה היא עורכת בחופשות מן העבודה ובהתנדבות מלאה. "יצאתי למסע ללבבות, ואני מספרת בו דברים פשוטים", מסכמת מרים, "זו שיחה על החיים, על משברים ועל האפשרות לקום מהם. זו שיחה על תקווה ועל אמונה; על גבורת החיים. אני פוגשת את כל חלקי החברה ומדברת איתם על הערכים המשותפים לכולנו – על כבוד האדם, אהבת הארץ והעם. אני מודה לקב"ה שנתן לי את הכוחות לברוא מהחושך אור גדול".