מדינת ישראל , משרד החינוך מדינת ישראל , משרד החינוך
מדינת ישראל, משרד החינוך
משרד החינוך
פרסי ישראל
הצהרת נגישות

מדינת ישראל,

משרד החינוך

חזרה לרשימה

פרופ' יהואש הירשברג

share
שתפו עמוד:
פרופ' יהואש הירשברג

על הזוכה

מקבל פרס ישראל לשנת תשפ"ג בתחום מוזיקה ומוזיקולוגיה.

יהואש הירשברג נמנה עם דור המייסדים של חקר המוזיקה הישראלית והוא גם אחד מבכירי החוקרים החיים בינינו כיום ומהפוריים שבהם. הוא נולד בתל אביב באפריל 1938, ולאחר לימודי כינור ותיאוריה באקדמיה למוזיקה בתל אביב השתלם באוניברסיטת פנסילבניה (1966–1971), שם קיבל את תואר הד"ר במוזיקולוגיה היסטורית בשנת 1971. באותה שנה החל את עבודתו כמרצה בחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, בה הגיע לדרגת פרופ' מן המניין (1995) ובה לימד והדריך תלמידי מוסמך ודוקטור עד לפרישתו לגמלאות בשנת 2006.

נימוקי השופטים

השופטים: פרופ' אריה ורדי – יושב ראש, גב' לאה אגמון, גב' נעמי פארן, ד"ר אורי בנימין רום

יהואש הירשברג נמנה עם דור המייסדים של חקר המוזיקה הישראלית והוא גם אחד מבכירי החוקרים החיים בינינו כיום ומהפוריים שבהם. הוא נולד בתל אביב באפריל 1938, ולאחר לימודי כינור ותיאוריה באקדמיה למוזיקה בתל אביב השתלם באוניברסיטת פנסילבניה (1966–1971), שם קיבל את תואר הד"ר במוזיקולוגיה היסטורית בשנת 1971. באותה שנה החל את עבודתו כמרצה בחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, בה הגיע לדרגת פרופ' מן המניין (1995) ובה לימד והדריך תלמידי מוסמך ודוקטור עד לפרישתו לגמלאות בשנת 2006.

תחומי המחקר של פרופ' הירשברג מקיפים ומגוונים ביותר – החל בחקר מוזיקה בת המאה ה־14, דרך חקר סוגות הקונצ'רטו הבארוקי והאופרה האיטלקית, וכלה במחקרים פורצי דרך המוקדשים ליצירה המוזיקלית הישראלית המקורית. בכל אחד מן התחומים תרם תרומה משמעותית – בין אם בגישה הניתוחית (למשל, בספרו המשותף עם פרופ' סימון מקוויי (McVeigh) על הקונצ'רטו הסולני באיטליה במאה ה־18), בין אם בעריכת הוצאות ביקורתיות של קונצ'רטי מאת שורה של מלחינים או בחקר רפרטואר מאת מלחינים חשובים לזמנם שלא זכו להיכנס לקאנון (כמו בשני ספריו באנגלית על האופרה האיטלקית), ובין אם בהנגשת האופרה והמוזיקה האומנותית בכלל לקהל הרחב ולקהל יודעי־דבר דוברי עברית (בהרצאות אינספור ובספריו על קסם האופרות של ורדי ופוצ'יני).

תרומתו לחקר המוזיקה הישראלית והמוזיקה של היישוב היהודי בארץ למן ראשיתה בסוף המאה ה־19 ועד לימינו הינה מכרעת. עבודתו בתחום זה מכסה נושאים כגון המתח בין מוזיקה לאומית "מגויסת" לבין קולו האישי של המלחין; בין מוזיקה "מערבית" למוזיקה של "האחר" – לרבות המוזיקה הערבית שאליה נחשפו העולים הראשונים בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20; הנוף הצלילי של קהילות היישוב הישן – הן הספרדי והן האשכנזי; עולם הצלילים העשיר והמגוון שהביאו איתם העולים היהודים ממדינות ערב, על שלל מסורותיהם הקהילתיות המיוחדות; המתח בין השאיפה לחיבור לאוונגרד האירופי לבין פיתוח סגנון מקומי חדש; חייהם ופועלם של מוזיקאים ומלחינים בזיקה לתופעה הכללית של הגירה ועקירה. בסבך מתחים זה מבהיר הירשברג את התפקיד של המתווכים הרבים והשונים שלעיתים קרובות משכו לכיוונים מנוגדים: מבצעים זמרים ומנצחים, מחנכים ומנהלי מוסדות תרבות, ובעיקר הממסד, על ענפיו השונים, ובהם, בין היתר, משרד החינוך, ההסתדרות, הרדיו והתזמורות.

הירשברג מכסה נושאים אלה באמצעות קריאה ארכיונית מדוקדקת של מקורות ראשוניים, ביקורות עיתונות, מנשרים המשקפים את קולו של היוצר והממסד, כל אלה לצד ניתוח מעמיק של היצירות המוזיקליות עצמן ועבודה אתנוגרפית הכוללת ראיונות עם דמויות מפתח רבות לאורך שנות פעילותו של החוקר. שיטת עבודה זו ניכרת הן במאמריו והן במונוגרפיות המשמעותיות שכתב על חמישה מהמלחינים הישראלים החשובים ביותר: פאול בן־חיים, אלכסנדר אוריה בוסקוביץ, יחזקאל בראון, צבי אבני ויוסף טל (מונוגרפיה זו הושלמה ממש לאחרונה).

מעבר לכל זאת יש לציין גם את פעילותו של הירשברג בזירת העשייה והביקורת המוזיקלית בארץ כפי שבא לידי ביטוי בכתיבה העיתונאית שלו, במעורבות שלו לאורך השנים בחג המוזיקה הישראלית ובפרט בהפקת האורטוריה "יורם" מאת בן־חיים שנכתבה ב־1933 וזכתה לביצוע הבכורה העולמי שלה בזכות פועלו של הירשברג במינכן ב־2008 ושנתיים לאחר מכן בתל אביב, בנירנברג ובדרזדן.

לבסוף, חשוב גם להזכיר את תלמידיו הרבים של הירשברג, שאותם טיפח במשך שנים ועימם הִרבה לשתף פעולה, שיתוף המשמר באופן ישיר וחי את המורשת המחקרית, ההוראתית והאישיותית שהעמיד פרופ' הירשברג.

על כל אלה נמצא פרופ' יהואש הירשברג ראוי לקבלת פרס ישראל במוזיקה ומוזיקולוגיה לשנת תשפ"ג.

קורות חיים

פרופ' יהואש הירשברג נשוי לישראלה. הם מתגוררים בירושלים ולהם ארבעה בנים ושישה נכדים.

לימודים

1955–1962 לימודים במחלקות לכינור ולקומפוזיציה באקדמיה למוזיקה בתל אביב בכיתותיהם של עליזה פניבש־רוזנברג ואוריה אלכסנדר בוסקוביץ'
1958–1960 שירות צבאי, עורך מוזיקה בגלי צה"ל
1966–1971 תואר שלישי באוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה

תפקידים אקדמיים

1971– פרופסור לתולדות המוזיקה בחוג למוזיקולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים (מ־2006 פרופ' אמריטוס)
1984–1980 ראש החוג למוזיקולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
1971–1997 פרופסור לתולדות המוזיקה, האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים
1985–1992 הקמת התוכנית הרב־תחומית (לימודים כלליים) בפקולטה למדעי הרוח וניהולה
1993–2000 ראש המכון למדעי הרוח הכלליים
2004–2001 יו"ר ועדת ההוראה של הפקולטה למדעי הרוח
2006– הוראת הקורס "האופרה כחוויה מזככת" בתוכנית אבני פינה, בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים

תוכניות מחקר

1996–2000 פרויקט מחקר על הקונצ'רטו סולו האיטלקי במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה בתמיכת הקרן למחקר בסיסי של האקדמיה הישראלית למדעים עם פרופ' סיימון מקוויי (McVeigh), גולדסמית קולג', לונדון, במעמד של פרופסור מחקר אורח בגולדסמית קולג', לונדון
2004– פרויקט מחקר (בחלקו בתמיכת הקרן למחקר בסיסי) על האופרה האיטלקית במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, בחלקו עם ד"ר רימונה פאול

תרומות ציבוריות עיקריות

1993–2018 הוראה בקורס "מפגש עם האופרה", מכון מגיד, האוניברסיטה העברית בירושלים (בשיתוף ד"ר נעמה רמות)
1993–2016 הוראה בקורסים על אומנות ומוזיקה במוזיאון ישראל (בשיתוף פרופ' גל ונטורה ופרופ' מילי הד, החוג לתולדות האומנות, האוניברסיטה העברית בירושלים)
1996–2002 חבר המדור למוזיקה של המועצה הציבורית לתרבות ולאומנות
1998– 2018 מבקר הצגות האופרה הישראלית עבור כתב העת Opera News של המטרופוליטן אופרה בניו יורק
1993–2009 מייסדה ונגן הוויולה של רביעיית המיתרים שליד האוניברסיטה

הוקרות

2011 פרס אנגל
2013 עמית כבוד של האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים
2021 פרס שר התרבות

מפעל חיים

יהואש הירשברג נולד בשנת 1938 בתל אביב לאימו נחמה הירשברג (לבית גרובשטיין), מורָה, ולאביו יצחק הירשברג. האב בהכשרתו היה מתמטיקאי ופיזיקאי אך ניחן ברוחב ידיעה במגוון תחומי דעת ואומנות. הוא הקים בית ספר ערב (גימנסיון) לבני פועלים, ולימים הקים את תיכון "רננים" לאומנויות. הוא גם היה חובב מוזיקה מושבע. "כל שבוע הוא קנה תקליטים", מספר פרופ' יהואש הירשברג בשיחה עימו בביתו בירושלים. בילדותו למד יהואש בבית הספר היסודי אחד העם, מבתי הספר הוותיקים בתל אביב, ואחר כך בתיכון חדש. כבר מגיל שש נשלח יהואש לשיעורי כינור, ואלה נמשכו עד שבגר.

בשנת 1955 התקבל לאקדמיה למוזיקה בתל אביב ושם המשיך בלימודי הכינור. המורים העיקריים שלו היו הכנר הנודע לורנד פֶנִיבֶשׁ, ואחריו אחותו הכנרת עליזה פניבש־רוזנברג. אולם גם כשניגן בכינור נמשך אחר ההיבט העיוני־תיאורטי במוזיקה: "כבר אז המקצוע האהוב עליי ביותר היה תולדות המוזיקה", אומר הירשברג. "למדתי אצל הרצל שמואלי, שהיה אז המוזיקולוג הבכיר בארץ".

אחרי לימודיו באקדמיה התגייס לשירות צבאי ובין היתר היה עורך תוכניות מוזיקה בגלי צה"ל. "התקבלתי אצל רב־סרן בֶּנוֹ צור, שהיה דמות אגדית ממש", הוא נזכר. "מהקצינים הגבוהים שהיו עוד בצבא הבריטי". הירשברג הוסיף לעבוד בגלי צה"ל כאזרח שנתיים נוספות אחרי שחרורו.

בשנת 1964 נישא לישראלה לבית זולונדז' ובשנים הבאות נולדו להם בועז, יורם, אילן ורן.

בשנת 1966 החליט לנסוע ללימודי דוקטורט בארה"ב והחל להתכתב עם אוניברסיטאות מתאימות. "התקבלתי לאוניברסיטת פנסילבניה, וזה היה האירוע הגדול ביותר של חיי". את תקופתו במוסד לימודים זה הוא זוכר כתקופה אהובה במיוחד. מנחהו לדוקטורט היה נורמן סמית'. "הוא קירב אותי למוזיקה של ימי הביניים, נושא שעד אז לא ידעתי עליו כלום", אומר הירשברג.

את הדוקטורט כתב על המוזיקה של המאה ה־14 בצרפת ובאיטליה. "זו הייתה התחלת המוזיקה במערב", הוא מסביר, "זו גם מוזיקה יפה מאוד, וגם התקופה הראשונה שהופיע מלחין גדול שנשאר בשמו – גיום דה מאשו (de Machaut), מלחין ענק, שקבע במידה רבה את ההמשך של המוזיקה המערבית". העבודה עסקה באסתטיקה של מאשו ובתיאור היצירות שלו ושל תקופתו, בעיקר המלחינים שבאו בעקבותיו. "דיברו על הדיסרטציה שלי בחוגים המקצועיים כעבודה חלוצית", אומר הירשברג. למעשה, הוא היה החוקר הישראלי הראשון שעסק במוזיקה קדומה זו, שחלקה נכתב לצרכים דתיים וחלקה האחר נכתב בעבור פטרונים חובבי מוזיקה שהעסיקו את המלחינים ושילמו בעד יצירותיהם.
בשנת 1971 קיבל מינוי לחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית ושב ארצה. את הבחירה ללמד בירושלים הוא מייחס לאירוע פרוזאי: הצעת המינוי של האוניברסיטה העברית נשלחה במברק, ואילו הצעת המינוי של אוניבריסטת תל אביב נשלחה בדואר אוויר. הפרש הזמנים לטובת המוסד הירושלמי קבע את ההחלטה לעתיד. "זה היה זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים", נזכר הירשברג. "אני זוכר את ההתרגשות כשהלכתי ברחובות. נכנסנו לעיר העתיקה והייתה התרגשות עצומה".

זמן מה אחר שהחל ללמד באוניברסיטה העברית, ואחר שנים של התעניינות במוזיקה של ימי הביניים, הרגיש בצורך להתחיל בתחום התעניינות חדש. בעקבות עצתה של פרופ' בתיה חורגין החל להתעניין בקונצ'רטו לכינור של ויוולדי ותקופתו. "מאוד משך אותי הקונצ'רטו לכינור, זה גם הכלי שלי". הוא פתח בפרויקט משותף רב־שנתי ונרחב עם פרופ' סיימון מקוויי (McVeigh) מגולדסמית' קולג' בלונדון, שממנו נולד ברבות השנים ספר חשוב המשותף לשני החוקרים. במסגרת זו שהה תקופות רבות וממושכות בלונדון כפרופסור אורח.

תחום נוסף שעסק בו היה האתנו־מוזיקולוגיה. "עבדתי כחמש־עשרה שנה עם היהודים הקָרָאים בארץ וגם בארה"ב", הוא מסביר. במסגרת זו ערך הקלטות רבות בשורה של מרכזי קראים ברחבי הארץ וגם בארה"ב. אחד המניעים לעבוד עם הקראים היה דווקא הזנחתם, ואף החרמתם, בידי הזרם המרכזי ביהדות. "פרסמתי שורה של מאמרים והרצאות בעברית בתחום הזה, בעיקר דרך יד בן־צבי".

בעשורים האחרונים החל לחקור את האופרה. "את האופרה תמיד אהבתי, ועד היום אני עוסק בזה". הוא כתב בעברית על האופרות של וֶרדי ופוצ'יני (בהוצאת כרמל) וספרים נוספים באנגלית. בספריו הוא מנתח את האופרות, בעיקר יצירות לא ידועות וכמעט לא מבוצעות. הניתוח כולל את ההיבט המוזיקלי, הדרמטי וגם הספרותי.

"אני מאוד אוהב את התרבות האיטלקית ואת האופרה האיטלקית", הירשברג מדגיש. "בתרבות האיטלקית אני מוצא אנושיות, חום דרמטי. האופרה האיטלקית מדברת על אנשים כפי שהם, לא על אידיאליזם אלא ממש סיפורי חיים, על כל החולשות של האנשים. בגלל זה אני מעריץ של וֶרדי, שאני רואה בו את אחד האנשים הגדולים בהיסטוריה. האופרות האיטלקיות הן סיפורי חיים טבעיים, דרמטיים".

גם במוזיקה של האופרות האלה הוא מוצא את הביטוי המחובר לחיים: "יש בה כוח דרמטי", הוא אומר, "ואפילו צלילים דיסוננטיים ולא נעימים. זו מוזיקת חיים טבעית ואמיתית, ואת זה אני מוצא אצל ורדי יותר מכולם. גם אצל פוצ'יני. כשכתבתי את הספר עליהם ממש אהבתי את האנשים האלה. אלה אנשים שמדברים אליי, נפלא לשמוע אותם ואני מצטער שלא הכרתי אותם". לצד זה הוא מביע הערכה עצומה גם כלפי גדולי המלחינים המפורסמים: "באך ומוצרט הם שני פלאים. אי אפשר להבין את הכוח העצום שיש בהם".

פרופ' יהואש הירשברג לימד במשך שנים רבות באוניברסיטה העברית. בין יתר פעולות ההוראה במוסד זה בנה ולימד במשך שנים רבות את הקורס "תולדות המוזיקה המערבית", קורס שנמשך על פני שנתיים. הקורס סוקר את תולדות המוזיקה מימי הביניים ועד ימינו אנו: היסטוריה של הצורות המוזיקליות, המלחינים הגדולים, זרמים וצורות מחשבה, והכרה של הרפרטואר – ספרות המוזיקה. "זה קורס שמאוד אהבתי ולימדתי שנים". נוסף לכך לימד באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. אומנם, האקדמיה מכשירה בעיקר תלמידי נגינה, אך ניתנים בה גם לימודי מוזיקולוגיה ותיאוריה מוזיקלית.

תחום חשוב נוסף שעסק בו היה המוזיקה האומנותית הישראלית. במסגרת זו לימד וכתב ספרים ומחקרים. "רציתי לחקור את המוזיקה הישראלית, שהייתה מאוד מוזנחת". בברכתו של פרופ' אמנון שילוח, בעבר ראש המחלקה למוזיקולוגיה, החל ללמד קורס בתחום זה. בהמשך, במסגרת הוצאת כרמל, הוציא חמש מונוגרפיות על מלחינים ישראלים: פאול בן־חיים, אלכסנדר אוריה בוסקוביץ, יחזקאל בראון, צבי אבני ויוסף טל (בדפוס), מגדולי המלחינים בארץ, ומי שהקים את החוג למוזיקולוגיה.

בחמש־עשרה השנים האחרונות, אף שהוא בגמלאות, פרופ' הירשברג מוסיף לחקור ולכתוב ספרים. נוסף לכך הוא מלמד קורס רשות על האופרה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. "זה קורס שאני מאוד אוהב", הוא מסכם, "הסטודנטים לרפואה נהדרים. אני לוקח אותם לאופרה ויש מהם שחווים את זה בפעם הראשונה".

פרסומים נבחרים

  • בעברית

    • (עם הרצל שמואלי) אלכסנדר אוריה בוסקוביץ': חייו ויצירתו, ירושלים: כרמל תשנ"ה
    • (עם בלה ברובר ומיכל בן צור) המקצוע – מוסיקאי: תהליכי קליטה של המוסיקאים העולים, ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל 1997
    • קסם האופרות של ורדי, ירושלים: כרמל 2014
    • (עם רתם לוז) יחזקאל בראון, חייו ויצירתו (בהשתתפות יחזקאל בראון, יוסף גולדנברג, נפתלי וגנר, ורקפת בר שדה), תל אביב וירושלים: המכון למוסיקה ישראלית והוצאת כרמל 2017
    • פאול בן חיים, חייו ויצירתו, תל אביב וירושלים: המכון למוסיקה ישראלית והוצאת כרמל תש"ף (מהדורה שלישית מעודכנת, צמודת אתר אינטרנט של יצירות בן חיים)
    • קסם האופרות של פוצ'יני, ירושלים: כרמל תש"ף
    • (עם רקפת בר שדה) צבי אבני, חייו ויצירתו (בהשתתפות צבי אבני, יוסף גולדנברג ולירן גורקביץ'), ירושלים: כרמל תשפ"א
    • יצירתו של יוסף טל (בהשתתפות מיכאל וולפה, עפרה יצחקי, לירן גורקביץ' ושושנה זאבי), ירושלים: כרמל (בדפוס)

    באנגלית

    • Music in the Jewish Community of Palestine 1880-1948, Oxford: Oxford University Press 1995
    • (with Simon McVeigh, Goldsmiths College, London), The Italian Solo Concerto 1700-1760: Rhetorical Strategies and Style History, Woodbridge, UK: The Boydell Press 2004
    • Opera in Search of a Just Ruler for Unified Italy (Opera Omnia Luigi Bocherini), Belgium: Lucca & Brepols Publishers 2017
    • Tragedy and Lieto Fine in Romantic Opera Seria (Opera Omnia Luigi Bocherini), Belgium: Lucca & Brepols Publishers 2019
  • בעברית

    • "ברכה צפירה ותהליך השינוי במוסיקה בישראל", פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח 19 (תשמ"ד), עמ' 29–46
    • "שימור והתחדשות במסורת המוסיקה הפארא־ליטורגית של היהודים הקראים בישראל", דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות 11, ד, כרך שני, ירושלים תשנ"ג, עמ' 49–56
    • "מוסיקה מערבית בירושלים המנדטורית", יהושע בן־אריה (עורך), ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת,ירושלים: משכנות שאננים ויד בן־צבי תשס"ג, עמ' 433–449

    באנגלית

    • ‟Berlioz and the Fugue”, Journal of Music Theory 18, 1 (1974), pp. 152-188
    • ‟Musical Tradition as a Cohesive Force in a Community in Transition: the Case of the Karaites”, Asian music 17 (1986), pp. 46-68
    • ‟A Portrayal of the Lady who Guards her Honour (B25)”, Elizabeth Eva Leach (ed.), Machaut's Music: New Interpretations, Woodbridge, UK: The Boydell Press 2003, pp. 139-160
    • ‟Die deutsch-jüdischen Komponisten und das musikalische Schaffen in Israel”, Moshe Zimmermann & Yotam Hotam (eds.), Zweimal Heimat, die Jeckes zwischen Mitteleuropa und Nahost, transl. into German Elisheva Moatti, Frankfurt-am Mein: Beerenverlag 2005, pp. 224-233
    • ‟From Descriptive to Prescriptive Notation in Early Trecento Music”, Karl Kügle & Lorenz Welker (eds.), Borderline Area in Fourteenth and Fifteenth Century Music, Münster & Middleton: American Institute of Musicology 2009, pp. 95-104
    • ‟Vivaldi, Vivaldianism and Zani: Influence and Individuality”, in: Antonio Vivaldi, Passato e Futuro, a cura di Francesco Fanna e Michael Talbot, Venezia: fondazione Cini 2009