מדינת ישראל , משרד החינוך מדינת ישראל , משרד החינוך
מדינת ישראל, משרד החינוך
משרד החינוך
פרסי ישראל
הצהרת נגישות

מדינת ישראל,

משרד החינוך

חזרה לרשימה

נחום ברנע

share
שתפו עמוד:
נחום ברנע

על הזוכה

מקבל פרס ישראל לשנת תשס"ז בתחום התקשורת.

נחום ברנע – כתב ובעל טור בעיתון "ידיעות אחרונות" – הוא מהבולטים שבעיתונאי ישראל. הוא מסקר שנים רבות את האירועים המרכזיים בישראל ובעולם בסגנון ייחודי המשלב חשיפה עיתונאית עם פרשנות מעמיקה ועם דיווח מגזיני. הישגיו העיתונאיים, כישרון הכתיבה שלו ואופן עבודתו היו לאות ולמופת לרבים מן העיתונאים בארץ.

נימוקי השופטים

מר מרדכי קירשנבאום, יו"ר, ד"ר אילנה דיין, פרופ' דב שנער

זה עשרות שנים נחום ברנע מתעד בדרכו המיוחדת את קורותיה של ישראל עבור קוראיו הנאמנים. הוא החל את דרכו העיתונאית בעיתון סטודנטים, ואחר כך עבר לכתוב בעיתון "דבר", ושם גם רכש את מיומנותו המקצועית הגבוהה. הוא הקים וערך את השבועון "כותרת ראשית", ומאז 1989 הוא בכיר העיתונאים ב"ידיעות אחרונות" ולמעשה בכיר עיתונאי ישראל. גיבוריו הם "אנחנו", כלומר הקולקטיב הישראלי על כל גווניו ופלגיו, גיבוריו ולוחמיו, אנשי השררה ואנשי השורה: קיבוצניק ומתנחל, רועה פלשתיני ומג"ד צנחנים, חנווני ופרקליט צמרת.

זירת הדיווח שלו מתפרסת על פני כל מישורי החיים במדינה. חרף ניסיונו רב השנים בכתיבה עיתונאית יש לברנע הסקרנות והרעב של כתב צעיר. החתירה לחקר האמת אינה מונעת ממנו לעטוף את גיבורי כתיבתו ברגישות הנחוצה, בהגינות המתחייבת, בהומור שנון המיוחד לסגנונו, ולעתים, כשמתבקש, בעוקצנות צורבת. וזאת תמיד תוך הקפדה מרבית על כללי האתיקה המקצועית ותמיד באופן המאפשר לקורא להבין ולדעת יותר, לפעמים לקרוא תיגר על הכותב עצמו, לא-פעם לחלוק עליו, אבל לעולם להתמודד עם הסיפור שהביא.

שבוע אחרי שבוע ברנע מצליח להכניע את השעמום, שהוא כידוע אויבו הגדול של מספר הסיפורים. הסיפור של ברנע לעולם שוטף וסוחף ואינו מניח לקורא להתיק את עיניו מן הדף. כך גם כשהסיפור מורכב ורב-רבדים, כמו זירת ההתגוששות הפוליטית וכמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא מצליח למגנט את הקורא לפרטי הפרטים בלשון חדה וציורית, ומשייט בקלות בין זורבה היווני לנאומי צ'רצ'יל ולשירי רחל. הוא משוטט בין מסדרונות השלטון כשהוא טעון בידע עצום וחמוש בעטו המחודד ומקלף בעזרתו במיומנות של מנתח-על את הקליפות המבקשות להסתיר את הסיפור העיתונאי.

חרף מעמדו הבכיר בעיתונות הישראלית ברנע מתעקש להמשיך בעבודת רגליים ולבסס עליה את הגיגיו. הוא תמיד יוצא לשטח ומבקש להביט במו-עיניו במתרחש ולקלוט באוזניו את הקולות. תמיד הוא שם, בכל סיפור, גדול או קטן; בדרמת ההתנתקות או בכנס תומכים זניח של חבר כנסת זוטר בפתח תקווה. ברנע קולט רשמים מכלי ראשון, צובע את דיווחיו באווירת המקום, ויודע להבליט פרטים שנדמים שוליים ולהפוך אותם לדשן הנחוץ לו כדי להנביט את הסיפור. הצורך הזה להיות עד-תמיד להתרחשות ולא להסתפק בדיווח מרחוק, גם לא לשאוב מידע מכלי שני ושלישי, הוא מהמאפיינים הבולטים של כתיבתו. צורך זה גם עושה אותו מופת לצעירים המבקשים לפלס דרך אל עולם העיתונות.

אומץ לבו של ברנע מביא אותו גם לזירות התרחשות שיש בהן סכנת חיים. מעלותיו באו לידי ביטוי מיוחד ברשימה שפרסם באוגוסט 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה. ברנע הצטרף ללוחמי מילואים שפעלו באזור ראס ביאדה, בגזרה המערבית בלבנון. הוא שב משם עם מסמך עיתונאי נדיר וחשוב. בלשון מדויקת, כמעט לקונית, הוא מסר תיעוד בזמן אמת על קורותיה של יחידת הלוחמים. התיעוד הזה חשף לקורא הישראלי בפעם הראשונה את מה שיֵלך ויתברר אחר כך: אבדן הדרך בצמרת, הבלבול בשטח, החידלון של ההנהגה אל מול גבורת הלוחמים. זאת הייתה רשימה בלתי נשכחת שהותירה חותם עז בתודעתם של הקוראים.

על הליווי המופלא שהוא מעניק לנו שנים ברשימותיו, על כתיבתו השנונה, על ההומור והעוקצנות, על הביקורת והחמלה, על האומץ והכישרון ועל המופת שהוא משמש לעוסקים בעיתונות. על כל אלה אנו מוצאים אותו ראוי לפרס ישראל בתחום התקשורת לשנת תשס"ז.

קורות חיים

נחום ברנע נשוי לתמרה, מנהלת יחידת נכויות ושיקום בארגון הג'וינט, ואב לשלומית, סטודנטית לדוקטורט, ולאורי, שהשתחרר לאחרונה מצה"ל.

לימודים והשתלמויות

1964–1967 לימודי היסטוריה ומדע המדינה, האוניברסיטה העברית, ירושלים (את התואר "בוגר" הוא קיבל ב-1973)
2006 עמית אורח במרכז סבן, מכון ברוקינגס, וושינגטון, ארה"ב

ציוני דרך מקצועיים

1965–1966 כתב ועורך בעיתון הסטודנטים "פי האתון" (אח"כ "ניצוץ"), האוניברסיטה העברית, ירושלים
1966–1967 עוזר הדובר של משרד הדואר, ירושלים
1967–1973 כתב ומזכיר מערכת  בעיתון "דבר"
1973–1977 שליח עיתון "דבר" לוושינגטון
1977–1982 בעל הטור "יומן" במוסף "דבר השבוע" של "דבר"
1982–1988 עורך ראשי של השבועון "כותרת ראשית" ובעל טור בו
1989– בעל טור בעיתון "ידיעות אחרונות"
1996– חבר במערכת כתב העת לנושאי תקשורת "העין השביעית"

אותות הוקרה, תעודות ופרסים

1981 פרס סוקולוב לעיתונות
1996 עיתונאי השנה ופובליציסט השנה במשאל הטלוויזיה הישראלית
1997 נבחר על ידי ערוץ 2 בטלוויזיה לעיתונאי בעל ההשפעה הגדולה בישראל ב-50 שנותיה
2007 אות נשיא אוניברסיטת תל אביב

מפעל חיים

נחום ברנע נולד בפתח תקווה ב-1944. אביו, יוסף בורשטיין, מורה ומחנך, היה מפקד תלם-שמיר-בועז, תחנת השידור המחתרתית של "ההגנה", ולימים ראש המחלקה להסברה של ההסתדרות וסגן ראש עיריית תל-אביב. אמו, נחמה, עיתונאית ומשפטנית, הייתה הדוברת הראשונה של משטרת ישראל.

הבית שבו גדל ברנע חי באינטנסיביות רבה את חיי המדינה ואת המאבקים הציבוריים שעמדו על סדר יומה. ברנע מעיד על עצמו שמכיתה ג' קרא כל מילה ב-12 העיתונים היומיים שפורסמו אז בארץ ושאביו הקפיד להביא הביתה. העיתונים התפרסו על כל הקשת הפוליטית, מ"קול העם" הקומוניסטי עד "חירות" הימני. "למדתי מהם שלכל בעד יש נגד ולכל תשובה שאלה", הוא אומר. "למדתי להעריך פלורליזם וחופש-ביטוי וסובלנות כלפי דעות חריגות; למדתי להעריך גם עד כמה גורלי תפקידה של הפוליטיקה בחייהן של חברה ומדינה".

בתקופת לימודיו בתיכון פעל ברנע ב"נוער לנוער", תנועת נוער שחניכיה התנדבו לעבודה עם אוכלוסיות מיוחדות. הוא היה ראש מועצת התלמידים של בית-ספרו וראש מועצת התלמידים המרכזית. 

ברנע שירת בנח"ל המוצנח, ועד גיל 48 שירת כלוחם במערך המילואים של הצנחנים. הוא לחם במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת לבנון. "השירות בצבא, בסדיר ובמילואים" אומר ברנע, "תרם תרומה עצומה לעבודתי העיתונאית. הוא לימד אותי להכיר את הארץ ברגליי, לחוש בבית בכל מקום בה ולהכיר ולהוקיר אנשים רחוקים מעולמה היום-יומי של התקשורת. השירות נתן לי גם ביטחון לבקר את ההחלטות ואת המעשים של המנהיגות הפוליטית והצבאית. כולנו בעלי מניה שווה במפעל ששמו מדינת ישראל".

לאחר שהשתחרר מצה"ל למד ברנע היסטוריה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית. הוא התחיל את דרכו המקצועית בעיתון הסטודנטים "פי האתון" ("ניצוץ") ולאחר כשנה מונה לעורכו.

ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, התקבל לעבודה בעיתון "דבר". בתוך שנים מעטות עשה מגוון של תפקידים בעיתון, מכתב עירוני בירושלים ועד מזכיר מערכת וכתב העיתון בוושינגטון. הוא דיווח מהשטח על המאבקים להקמת ההתנחלויות, נתן ביטוי לקולם של הפלסטינים בשטחים וסיקר את המהלכים הדיפלומטיים שהובילו להסכמי השלום.

ב-1977 חזר ברנע ופתח ב"דבר" טור שבועי תחת השם "יומן". הטור היה בנוי במתכונת שלא הייתה מקובלת עד אז בעיתונות בישראל: מקבץ של קטעים קצרים ששילבו דיווח חדשותי, רפורטז'ה מגזינית ודעה פובליציסטית, וכל זה תוך הבעת ביקורת נוקבת על הממסד ותוך שימוש רחב באירוניה, גם אירוניה עצמית. הטור חשף פרשיות של רצח שבויים בפעולות של צה"ל בלבנון, גירוש בדואים בפתחת רפיח, את הקמת ההתנחלויות הראשונות בגולן, בגדה ובסיני ועוד. הטור "יומן" זיכה אותו ב-1981 בפרס סוקולוב לעיתונות.

ב-1982 ייסד ברנע את השבועון "כותרת ראשית" והיה עורכו הראשי עם תום שגב. "כותרת ראשית" נולד בעקבות מלחמת לבנון. השבועון ביקר בחריפות את המערכת הפוליטית והרבה לפרסם תחקירים על נושאים פוליטיים וחברתיים. מהשבועון יצאה קבוצה גדולה של עיתונאים מוכשרים שעשו חיל בתקשורת בישראל.

בסוף 1988 נסגר השבועון "כותרת ראשית", וברנע חזר לכתוב את טורו האישי, הפעם ב"ידיעות אחרונות", ובנוסף כתב פרשנויות, כתבות ומאמרים. הוא נשלח לסקר מטעם "ידיעות אחרונות" מאורעות מרכזיים בארץ ובעולם, ביניהם את כל סבבי השיחות בין ישראל לשכנותיה, את ההתנקות מעזה, את המלחמה בבוסניה, את ההוריקן "קתרינה" בניו אורלינס, וכן מבצעי צה"ל בשטחים, פיגועי התאבדות ועוד. באחד הפיגועים שסיקר, בפברואר 1996, הוא שכל את בנו הבכור יוני, חייל בצה"ל, שנהרג בדרכו לבסיסו.

כאשר פרצה מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, הוא היה בוושינגטון כעמית-מחקר במרכז סבן שבמכון ברוקינגס. המכון פרסם את המונוגרפיה שכתב ברנע על היחסים בין ממשל בוש לשרון. ברנע קטע את עבודתו שם וחזר לארץ לסקר את מלחמת לבנון השנייה. במהלך המלחמה הוא נכנס עם חיילי חטיבת המילואים "אלכסנדרוני" לעומק לבנון. הטורים שכתב עם שובו גילו לראשונה לקורא הישראלי את חומרתם של מחדלי המלחמה.

ברנע הוא ממייסדי כתב העת "העין השביעית", העוסק בביקורת התקשורת. הוא פרסם טורים שלו בשני ספרים: "יורים ובוכים" ו"ימי נתניהו". "השליחות העיתונאית שלי", משיב ברנע לשאלה, "היא קודם כול להשכיל את הציבור, לחשוף את מה שבעלי השררה מבקשים להסתיר, להיאבק על מה שאני מאמין בו ולהסתער על העבודה בכל הכוח, כאילו העיתון של מחר הוא העיתון האחרון". 

פרסומים נבחרים

    • 1981 יורים ובוכים (אסופת טורים וכתבות)
    • 1999 ימי נתניהו (אסופת טורים וכתבות)
    • 2006 Backchannel: Bush, Sharon and the Uses of Unilateralism (מחקר במרכז "סבן", מכון ברוקינגס, ושינגטון)