פרופ' דבורה ברנשטיין
על הזוכה
מקבלת פרס ישראל לשנת תשע"ט בתחום חקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה.
דבורה ברנשטיין תרמה במחקריה לערעורן של מוסכמות בחקר החברה הישראלית, והעמידה יחסי כוח, ניצול מעמדי ואי־שוויון מגדרי במוקד החשיבה הסוציולוגית בישראל. ברנשטיין אתגרה את הגישה אשר טענה לקיומה של סולידריות חברתית, מיזוג גלויות, והשלמה בין כל זרועות החברה למען טובת הכלל. למולה היא העמידה גישה הטוענת לקיומם של אינטרסים פוליטיים, מעמדיים ומגדריים סותרים, ולביסוסו של מבנה ריבודי המשעתק יחסי אי־שוויון ושליטה.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
פרופ' הרווי גולדברג, יו"ר, פרופ' מימי איזנשטדט, פרופ' נורית בירד דוד
דבורה ברנשטיין תרמה במחקריה לערעורן של מוסכמות בחקר החברה הישראלית, והעמידה יחסי כוח, ניצול מעמדי ואי־שוויון מגדרי במוקד החשיבה הסוציולוגית בישראל. ברנשטיין אתגרה את הגישה אשר טענה לקיומה של סולידריות חברתית, מיזוג גלויות, והשלמה בין כל זרועות החברה למען טובת הכלל. למולה היא העמידה גישה הטוענת לקיומם של אינטרסים פוליטיים, מעמדיים ומגדריים סותרים, ולביסוסו של מבנה ריבודי המשעתק יחסי אי־שוויון ושליטה.
מחקרה הראשון עסק בתנועת הפנתרים השחורים בשנות השבעים. בניגוד לגישה הרווחת שראתה בהם נוער שוליים הזקוק לשיקום, האירה ברנשטיין את פעילותם כמחאה פוליטית וכהתקוממות כנגד אפליה וקיפוח עדתיים. מתוך כך בחנה את פעולתם לעיצוב סדר היום החברתי, ואת תביעתם לשינוי יסודי של החברה. במחקר נוסף שעסק במעברות שהוקמו בשנות החמישים המשיכה ברנשטיין לבסס את טיעוניה לגבי קיומו של אי־שוויון מעמדי ואתני בו התהוו קבוצות שוליים וציבורים מוחלשים אשר התמודדו עם תנאים של מצוקה וכפיפות, אך גם נאבקו להשמעת קולם. ברנשטיין חשפה במחקרה זה את חיי היום־יום במעברות, את דפוסי התלות בין תושביהן לחברה שמחוצה להן, ואת המבנה הריבודי שצמח ממפגש זה. בשני מחקרים אלו הפנתה ברנשטיין את הזרקור אל שולי החברה, אל אנשים ותופעות אשר לא זכו עד אז להתבוננות מעריכה ומכבדת.
מחקריה הבאים של ברנשטיין פנו ברובם לתקופה היסטורית מוקדמת יותר, לתקופת היישוב, בטרם קום המדינה, ולאתגור מיתוסים מרכזיים של תקופה זו, בהם האידיאליזציה בדבר שוויון האישה ביחס לגבר. בעוד עיקר המחקר ההיסטורי והסוציולוגי עסק בגיבושה של חברה לאומית "מלמעלה", מההנהגה והמוסדות הציוניים, ברנשטיין פנתה לחיי היום־יום, לשכבות ש"לא נספרו", לסיפורים שלא סופרו, וזאת על ידי חשיפת והארת חייהן של נשים יהודיות, פועלות, בערים של היישוב היהודי. מחקרה אשר התפרסם בספרה "אשה בארץ ישראל: השאיפה לשוויון בתקופת היישוב" הציג את אי־השוויון בין נשים לגברים בשוק העבודה, את האבטלה הקשה ממנה סבלו נשים, ואת המצבים האישיים והמשפחתיים הקשים שנוצרו במצבי הגירה; אך גם את התארגנותן של הפועלות, ואת מאבקיה של תנועת הפועלות לשוויון אף בתוך תנועת העבודה עצמה. בספרה הבא, "נשים בשוליים: מגדר ולאומיות בתל אביב המנדטורית", התרחקה ברנשטיין עוד יותר מהנרטיב הלאומי והפנתה את הזרקור אל החצר האחורית של היישוב העירוני, אל נשים יהודיות שעסקו בזנות כמו גם אל נשים שננטשו, הן וילדיהן, על ידי בני זוגן. תופעות אלה היו ידועות ומוכרות בתקופה, אך לא דיברו בהן. חוקרי הלאומיות העברית לפני מחקרה לא עסקו בהן אף שגם הן היוו חלק מהחברה המתהווה.
בהמשך, ברנשטיין בחנה את התפיסה בדבר קיומן הנפרד של חברה יהודית וחברה ערבית בתקופת המנדט, המצויות בקונפליקט לאומי. עבודותיה על אזורי הגבול בין תל אביב ליפו ועל יחסי הפועלים היהודים והערבים בשוק העבודה של חיפה, העיר המעורבת, מציגים תמונה מורכבת ותוססת של יחסי קרבה וריחוק, שכנות ועוינות, תחרות מעמדית לצד שיתוף במאבקי עובדים.
מכלול עבודתה של פרופ' ברנשטיין, שהתפרסם בעברית ובאנגלית, ממחיש את תפיסת היסוד בתאוריה הפמיניסטית כי "האישי הוא פוליטי", כי חייהם של הפרטים מעוצבים במבנים החברתיים של מעמד, קבוצה אתנית, מגדר ולאום במציאות היסטורית דינמית, תוך שהם מתמודדים ונאבקים לשמירת כבודם וזהותם. יכולתה של ברנשטיין להחיות את הזירות השונות שחקרה בעזרת ראיונות, מסמכים בני התקופה ועין בוחנת ואמפתית, והתייחסותה הרגישה והמכבדת לכל הנפשות הפועלות, מלמדות על מציאות חברתית מורכבת שאינה ניתנת להבנה בעזרת קטגוריות מקוטבות וסכמות בינריות המפרידות את ה"שולי" מה"מרכזי". בכך תרמה קול ייחודי ופורץ דרך בחקר החברה הישראלית.
ועל כן מוענק לה פרס ישראל בחקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה לשנת תשע"ט.
קורות חיים
דבורה ברנשטיין היא סוציולוגית־אנתרופולוגית חדשנית, פעילה וחוקרת חברתית. היא הובילה שינויים משמעותיים בפרדיגמות סוציולוגיות־אנתרופולוגיות בחקר החברה הישראלית מתוך הסתכלות רב־תחומית החובקת היסטוריה, אנתרופולוגיה, משפט וחברה. מחקריה הייחודיים, המפנים את הזרקור אל שולי החברה, מרימים תרומה ייחודית להבנת יחסי מרכז ופריפריה ולתיאור ההיסטוריה החברתית של חיי היום־יום.
פרופ' דבורה ברנשטיין, בת־זוגו של יוסף שם טוב ז"ל, מתגוררת בחדרה והיא אימו של יותם.
לימודים
1966–1969 תואר ראשון, החוגים לסוציולוגיה ופסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
1973–1970 תואר שני, החוג לסוציולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
1974–1976 תואר דוקטור, המחלקה לסוציולוגיה, אוניברסיטת ססקס (University of Sussex), בריטניה
תפקידים אקדמיים בארץ ובחו"ל
1974–1975 עמיתת הוראה, המחלקה לסוציולוגיה, אוניברסיטת ססקס, בריטניה
1976–1977 מדריכה, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת חיפה
1977–1984 מרצה, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת חיפה
1987–1988 מרצה אורחת, בית הספר ליפינסקי ללימודי יהדות, אוניברסיטת סן דייגו
1984–2000 מרצה בכירה, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת חיפה
2000–2012 פרופסור חבר, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת חיפה
פעילויות אקדמיות
1994–1998 רכזת לימודי התואר השני בחוג לסוציולוגיה, אוניברסיטת חיפה
2006–2012 רכזת לימודי הדוקטורט בחוג לסוציולוגיה, אוניברסיטת חיפה
1998–2002 חברת ועדת ההוראה של הפקולטה למדעי החברה וועדת המינויים הפקולטטית לעמיתי הוראה, אוניברסיטת חיפה
2003–2007 חברה בוועדת הספרייה ובוועדה האוניברסיטאית לפעילות חברתית, אוניברסיטת חיפה
1997–2002 ראש התוכנית ללימודי נשים ומגדר, אוניברסיטת חיפה
2012–2013, 2009–2010 חברה בוועדות האקדמיה הלאומית למדעים להערכת הצעות מחקר בתחום הסוציולוגיה וההיסטוריה של החברה הישראלית
1999–2018 מארגנת וחברה בוועדה המארגנת של למעלה מעשרים כנסים בסוציולוגיה
כתבי עת
1978–1984 חברת מערכת "מחברות למחקר ולביקורת"
1990–1992 חברת מערכת "מגמות"
1997–2002 חברת מערכת "סוציולוגיה ישראלית"
2014– חברת מערכת "זמנים"
מענקי מחקר
1979–1980 חוקרת ראשית, "המעברות בישראל בשנות החמישים",Israel Foundations Trustees
1991–1993 חוקרת ראשית, "יהודים וערבים בשוק העבודה של חיפה המנדטורית", Israel Foundations Trustees
2005–2008 חוקרת ראשית במשותף, "עבודת ניקיון בישראל: נשים פגיעות בתעסוקה אקראית", האקדמיה הישראלית למדעים
2013–2016 חוקרת ראשית במשותף, "'רצח על כבוד המשפחה' ומערכת המשפט המנדטורית", האקדמיה הישראלית למדעים
מפעל חיים
דבורה ברנשטיין נולדה בשיקגו בשנת 1944 לאימה סילביה לבית לוינטל, עורכת לשונית, ולאביה הרברט ברנשטיין, כימאי. סבה היה השופט לואיס לוינטל, מראשי התנועה הציונית בארה"ב ולימים יושב ראש חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית. בשנת 1947, כשהייתה דבורה בת שלוש, עלתה המשפחה לישראל וכעבור כשלוש שנים התיישבה המשפחה בחיפה. דבורה נשלחה לבית הספר הריאלי – מכיתה א' עד י"ב. בשנות התיכון למדה במגמה המזרחנית. על הבית שגדלה בו היא מספרת: "אימא שלי למדה סוציולוגיה, אנתרופולגיה ופסיכולוגיה. הספרים האלה היו בבית. זה היה חלק מהשיח. גם שאלות חברתיות הדהדו בבית". האווירה בבית והאווירה בתנועת הנוער חידדו את מודעותה החברתית והניעו אותה הן למחקר והן לפעולה.
לאחר סיום הלימודים התגייסה לנח"ל ועברה לקיבוץ רביבים. "החיים שלי ארבע שנים בקיבוץ הפגישו אותי עם אנשים שחיו בתודעה של ניסיון להקים חברה צודקת ושוויונית יותר מהחברה העירונית. אין לי ספק שהמפגש הזה היה מפגש משמעותי מאוד", אומרת ברנשטיין. תקופה זו פתחה בפניה עולם חדש, חברתי, אינטלקטואלי וערכי.
בשנת 1966 החלה את לימודיה באוניברסיטה העברית לתואר ראשון בחוגים לסוציולוגיה ופסיכולוגיה. אחר כך המשיכה לתואר שני בחוג לסוציולוגיה. "התקופה בירושלים הייתה תקופה מעצבת", היא מספרת. המפגש המרתק עם לימודים אקדמיים, המאפיינים הייחודיים של השכונות הירושלמיות בהן בחרה לגור, התמורות המרחביות והפוליטיות שהתרחשו בירושלים כמו גם היכרותה עם תופעות התסיסה והמחאה החברתית – כל אלה השפיעו עליה עמוקות ונתנו את אותותיהם בחשיבתה הסוציולוגית גם בשנים שלאחר מכן.
עבודת המוסמך שלה, בהנחייתו של פרופ' אריק כהן, עסקה בתנועת הפנתרים השחורים, וזאת בשיטת מחקר אנתרופולוגית המבוססת על שהות במקום הפעילות, השתתפות, תצפית וניתוח. יציאה מהשדה האוניברסיטאי אל המרחב הקשוח והקונפליקטואלי של החברה הישראלית הייתה חריגה בעבודותיהם של תלמידי תואר שני באותה תקופה. צעד זה זימן לה מפגש מכריע עם מעגלים של החברה הישראלית שלא היו מוכרים לה קודם לכן. בשונה מהתפיסה המקובלת באותו זמן ביחס לפנתרים השחורים, הן באקדמיה והן במוסדות המדינה, כי מדובר בנוער שוליים ובבעיה חברתית, ברנשטיין ראתה בפעילות המחאה פעולה פוליטית, ודנה בתהליכי השינוי שעברו הפעילים ומנהיגיהם כתהליכים של פוליטיזציה. היא ניתחה את מעשיהם, דבריהם והשפעתם כפעולה לשינוי חברתי ולא כסטייה חברתית. בניתוח זה הייתה פריצת דרך שעיצבה את האופן שבו נתפסו הפנתרים השחורים בשנים שלאחר מכן.
לאחר סיום הלימודים לתואר השני המשיכה ללימודי דוקטורט באנגליה, באוניברסיטת ססקס (University of Sussex). המעבר הזה הפגיש אותה עם עולם אקדמי שונה לחלוטין. "זה היה מפגש בין החוויה הירושלמית ובין העיבוד האינטלקטואלי הבריטי", היא מסבירה. הסוציולוגיה הבריטית באותה תקופה הטמיעה גישות מרקסיסטיות ונאו־מרקסיסטיות, תאוריות של כלכלה מדינית, ויחסי גומלין בין דיון היסטורי וסוציולוגי. "גישות שלא מבדילות בין סוציולוגיה והיסטוריה, אלא מתבוננות בחברה – בהווה ובעבר". באותו זמן פגשה גם בפמיניזם ובשילוב בין חשיבה פמיניסטית ומחקר אקדמי. כל המרכיבים האלה נעדרו מהסוציולוגיה הישראלית באותה תקופה, והמפגש בבריטניה עיצב את עבודתה המחקרית בשנים הבאות.
עם סיום הלימודים וקבלת תואר דוקטור בסוף שנת 1976 הצטרפה לסגל החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה. זה היה חוג תוסס ובו קבוצה של סוציולוגים אשר גיבשו ניתוח של קונפליקט מעמדי כתחליף לגישה הפונקציונליסטית הדומיננטית של מעבר ליניארי מעולם מסורתי למודרני. יחד עם גרעין זה פעלה בהוצאת כתב העת "מחברות למחקר ולביקורת", כתב העת הראשון בעברית אשר אימץ כתיבה ביקורתית והתמקד בהיווצרות דפוסי אי־שוויון ויחסי כוח בחברה הישראלית. "היה ניסיון לכתוב בשפה נגישה, בהירה; ניסינו לכתוב באופן שיהיה קריא", היא מדגישה.
בשנת 1977 הקימה משפחה עם בן זוגה לחיים יוסף שם טוב ז"ל ולימים נולד להם בנם יותם.
רוב מחקריה אחרי הדוקטורט היו מחקרים היסטוריים. מחקרה המקיף הראשון היה חקר המעברות בשנות החמישים, נושא שאליו פנתה כדי להבין את התנאים והתהליכים אשר הביאו, שני עשורים מאוחר יותר, להופעתם של הפנתרים השחורים. מחקר זה, בדומה לקודמו, היווה פריצת דרך. עד אותו זמן מיעטו הסוציולוגים לעסוק במחקר היסטורי ובמיוחד במחקר היסטורי המבוסס על עבודה ארכיונית. לאחרונה זוכות המעברות בעניין רב, ומחקרה המוקדם עדיין מהווה נדבך חיוני לניתוח התופעה.
בהמשך פנתה לחקור תופעות סוציולוגיות בתקופת היישוב והמנדט: מתוך משיכה להיסטוריה של עובדים ועבודה ולהיסטוריה חברתית, כמו גם עניין בסיפור חייהן של נשים, החליטה לחקור את התנסותן, את שאיפותיהן ואת מאבקיהן של פועלות העיר ביישוב היהודי בשנות העשרים והשלושים. גם מחקר זה היה בבחינת פריצת דרך. עד אז רווחה התפיסה כי נשים נהנו משוויון מלא בתקופה שטרם קום המדינה ולא נעשה כל מחקר סוציולוגי־היסטורי בנושא זה. הספר, "אשה בארץ ישראל: השאיפה לשוויון בתקופת היישוב" (1987), היה הראשון בתחום הסוציולוגיה ההיסטורית של נשים. באותן שנים חקרה גם את דפוסי השינוי בתעשיית עבודת הניקיון בישראל (בהיבט אקטואלי), ועמדה על המעבר לקבלנות משנה והפרטה. מחקר סוציולוגי־היסטורי נוסף שעסקה בו היה חקר יחסי יהודים וערבים בשוק העבודה של חיפה המנדטורית. פירות המחקר החלוצי פורסמו בספרה Constructing Boundaries (2000). בספרה "נשים בשוליים: מגדר ולאומיות בתל אביב המנדטורית" (2008) הפנתה את הזרקור שוב למקומן של נשים בהיבט סוציולוגי־היסטורי, והפעם לנשים שנותרו בשולי החברה והתגלגלו לעיסוק בזנות או ננטשו בידי בני זוגן. "אלו תופעות שמאפיינות חברות הגירה", מסבירה ברנשטיין.
ההוראה הייתה חלק מרכזי בחייה האקדמיים. פרופ' ברנשטיין היוותה דמות משמעותית ומעצבת לסטודנטים בתחילת דרכם ולסטודנטים לתארים מתקדמים בעת שגיבשו את דרכם. "הראיתי להם דוגמה שאפשר גם לעסוק בסוגיות חברתיות וגם לעסוק במחקר רציני", היא מסכמת.
פרסומים נבחרים
-
- "הפנתרים השחורים: קונפליקט ומחאה בחברה הישראלית", מגמות כ, 1 (1979), עמ' 65–80
- "המשרתת, העוזרת ועובדת הנקיון: התפתחויות בעבודת הנקיון בחברה הישראלית", מגמות ל, 1 (1987), עמ' 7–20
- "יהודים וערבים במפעל נשר", קתדרה 78 (1995), עמ' 82–106
- "השלטון הקולוניאלי והקהילה הלאומית: חוק מדינתי ופרשנות קהילתית של תופעת הזנות בארץ-ישראל/פלשתינה", מחקרי משפט כה, 1 (2009), עמ' 7–36
- "נישואין פיקטיביים, רווקות מחפשות מוצא, אשנב לדילמות מוסדיות ולמתח בין הפרטי לציבורי", ישראל 18/9 (2011) עמ' 5–31
- "הפנתרים השחורים: קונפליקט ומחאה בחברה הישראלית", מגמות כ, 1 (1979), עמ' 65–80
-
- “Immigrants & Society: a Critical View of the Dominant School of Israeli Sociology”, The British Journal of Sociology 4, 2 (1980), pp. 246–265
- “Immigrants Transit Camps: The Formation of Dependent Relations in Israeli Society”, Ethnic & Racial Studies 4, 1 (1981), pp. 26–44
- “The Rapid Economic Development of Israel and the Emergence of the Ethnic Division of Labour”, The British Journal of Sociology 33, 1 (1982), pp. 64–85 (with S. Swirsky)
- “Expanding the Split Labor Market Theory: Between and Within Sectors of the Split Labor Market of Mandatory Palestine”, Comparative Studies in Society and History 38, 2 (1996), pp. 243–266
- “Multiple Voices and the Force of Custom on Punishment: Trial of ‘Family Honor Killings’ in Mandate Palestine”, Law and History Review 34, 1 (2016), pp. 115–154 (with Badi Hasisi)
- “Immigrants & Society: a Critical View of the Dominant School of Israeli Sociology”, The British Journal of Sociology 4, 2 (1980), pp. 246–265