נוסף על הספרים שלהלן, פרסמה פרופסור זיוה עמישי-מייזלש עשרות מאמרים בתחומי מקצועה בכתבי עת מדעיים ובקטלוגים של תערוכות בארץ בעולם.
חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבלת פרס ישראל לשנת תשס"ד בתחום חקר תולדות האמנות.
פרופ' זיוה עמישי-מייזלש – פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים שמחקריה על האמנות היהודית המודרנית וספרה המונומנטלי בנושא השפעת השואה על האמנות הם תרומתה הבולטת לחקר האמנות – נולדה בניו יורק בשנת 1939 ועלתה לישראל בשנת 1959.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
פרופ' חיים פינקלשטיין, יו"ר, ד"ר לאה דובב, פרופ' ענת צ'ריקובר
פרופ' זיוה עמישי-מייזלש היא מחשובי החוקרים של האמנות היהודית בארץ ובעולם. במחקריה רחבי היריעה פרופ' עמישי-מייזלש משלבת גישה מחקרית מעמיקה לאמנות המודרנית עם בחינה מדוקדקת, אך רגישה ומלאת-השראה, של האיקונוגרפיה של האמנות הדתית המודרנית, בעיקר בהקשר היהודי.
החל במאמריה ובספריה על גוגן ועל שאגאל, שני אמנים שעסקה בהם בתחילת דרכה כהיסטוריונית של האמנות, וכלה בחיבוריה על אמנים כיעקב שטיינהרדט, מרדכי ארדון ונפתלי בזם - בכל אלה עובר כחוט השני החיפוש אחר הזיקה בין השייכות התרבותית ותחושת השניות התרבותית המאפיינת את רובם ובין הממד האישי והדתי המזין את יצירתם.
מחקריה של פרופ' עמישי-מייזלש על מקורותיו החזותיים והכתובים של שאגאל, שהם מן החשובים ביותר שנכתבו על אמן זה, מעמידים באור חדש את יצירתו, הנתפסת לעתים יותר בהקשריה הפנטסטיים מאשר בשילוב רב העוצמה שיש בה של אלמנטים דתיים עם שפת אמנות מודרניסטית. מאירי עיניים במיוחד הם מחקריה העוסקים בתרומתו של שאגאל לתיאטרון היידי המלכותי במוסקבה, אשר ראו אור בין השאר בקטלוג התערוכה "שאגאל, חלומות ומחזות" שהוצגה במוזיאון ישראל בשנת 1993.
עבודתה המונומנטלית בנושא של השפעת השואה על האמנות, אשר ראתה אור בשנת 1993 כספר רחב-יריעה, היא מחקר פורץ דרך בנושא אשר לא זכה עד אז להתייחסות מחקרית רצינית. חשיבותו של מחקר זה היא בהסקותיו המרחיקות לכת לגבי השלכותיה של השואה על האמנות המודרנית בכללה. כיום אי אפשר לעסוק בחוויית השואה ובביטויה באמנות בלי להתייחס למחקר חלוצי זה אשר תרם להיווצרותו של תחום מחקרי חדש והעמיק את המודעות לנושא גם בקרב יוצרים ואמנים צעירים בארץ ובעולם.
פרופ' עמישי-מייזלש הייתה מראשוני המרצים בשנות השישים בחוג הצעיר לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית. היא כיהנה כראש החוג ולאחר מכן גם כראש המכון לשפות, לספרויות ולאמנויות. משנה חשיבות יש לפעילותה הענפה בקידומם של תחומי אמנות שונים החורגים מן המסגרת האקדמית השגורה. היא עזרה לייסד את האגודה לאמנות יהודית, פעלה כחברה בהנהלת המרכז לאמנות יהודית, והשתתפה כמארגנת וכמרצה בקונגרסים ובסימפוזיונים של שני המוסדות. היא פעילה ב"יד ושם" וחברה בוועד המנהל של מוסד זה. כן היא חברה בוועדת השיפוט הדנה ברכישת יצירות אמנות למוזיאון השואה בוושינגטון. כחברה בחבר הנאמנים של המרכז להוראת תרבות ישראל באוניברסיטאות בעולם ובוועד המנהל של ההתאחדות העולמית למדעי היהדות הייתה פרופ' מייזלש פעילה בארגון של ימי עיון וכנסים בנושאי אמנות יהודית הן בארץ והן במסגרות אוניברסיטאיות בעולם. בנכונותה לשלב את פעילותה כחוקרת עם עשייה חברתית ותרבותית ענפה פרופ' מייזלש משמשת דוגמה ומופת לתלמידיה ולעמיתיה כאחד.
על כל אלה מצאה ועדת השופטים את פרופ' זיוה עמישי-מייזלש ראויה לפרס ישראל לשנת תשס"ד בחקר תולדות האמנות.
קורות חיים
פרופ' זיוה עמישי-מייזלש – פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים שמחקריה על האמנות היהודית המודרנית וספרה המונומנטלי בנושא השפעת השואה על האמנות הם תרומתה הבולטת לחקר האמנות – נולדה בניו יורק בשנת 1939 ועלתה לישראל בשנת 1959.
לימודים והשתלמויות
1961 תואר בוגר בתולדות האמנות בברנרד קולג' בניו יורק
1962 תואר מוסמך בתולדות האמנות באוניברסיטת קולומביה
1970 תואר דוקטור בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים
תפקידים אקדמיים בארץ
1962–1969 אסיסטנטית בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים
1969–1970 מדריכה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים
1970–1975 מרצה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים
1975–1984 מרצה בכירה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים
1984–1995 פרופסור חבר בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים
1995– פרופסור מן המניין בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה בעברית בירושלים
תפקידים אקדמיים בחו"ל
1989 פרופסור אורח במכון ברנרד מנקן לאמנות יהודית בסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק
תפקידים אחרים
1974 ואילך חברת המערכת של כתב העת "אמנות יהודית"
1975–1979 ראש החוג לתולדות האמנות באוניברסיטת העברית בירושלים
1976–1977 יו"ר הוועדה לתכנית חינוך לאמנות מטעם משרד החינוך והתרבות
1979–1981 יו"ר ועדת הפרוגרמה להקמת בניין מדעי הרוח של האוניברסיטה העברית בהר הצופים
1980– חברת הוועד הפועל של המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים
1988–2003 יו"ר המרכז לתולדות האמנות ע"ש רוברט וקלריס סמית באוניברסיטה העברית בירושלים
1990–1992 חברה בחבר השופטים לבחירת יצירות האמנות למוזיאון של ארה"ב לזכר השואה בוושינגטון
1990–1993 ראש המכון לשפות, ספרויות ואמנויות של האוניברסיטה העברית בירושלים
1990– הקתדרה לתולדות האמנות ע"ש אליס ואדוארד וייגנט באוניברסיטה העברית בירושלים
1995–2000 חברת הוועדה לקליטת עולים באוניברסיטה העברית בירושלים
1995– ממתכנני התכנית לתואר שני באמנות (ואחר כך ראש התכנית) מטעם האוניברסיטה העברית - מיזם משותף של האוניברסיטה העברית בירושלים והאקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל"
2000–2003 ראש החוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים
2003– יו"ר הוועדה האקדמית של המרכז לתולדות האמנות ע"ש רוברט וקלאריס סמית באוניברסיטה העברית בירושלים
מפעל חיים
נולדתי בברוקלין בשנת 1939, בשנה שאבי - סופר עברי, פילוסוף ציוני וכתב ב"הדואר" העברי בניו יורק – פרסם את ספרו "מחשבה ואמת" בשם העט מ"ח עמישי. אמי למדה ציור והעבירה את כישרונה ואת אהבתה לאמנות לבנותיה – כך מתחילה זיוה עמישי-מייזלש לספר את קורותיה בגוף ראשון, וממשיכה: כדי להבטיח שאקבל חינוך חילוני טוב ואף אלמד יהדות וציונות שלחו אותי הורי לישיבה ד'פלטבוש, שבה למדו ביחד בנים ובנות מקצועות עבריים בבוקר ולימודים כלליים אחר הצהריים. בקיץ בילינו במחנה "מסד", ושם דיברנו עברית וחיינו לפי ערכי הדת והציונות. חוויות אלה הכינו אותי לביקורי בישראל בשנת 1957. הרגשתי בביקורי שהגעתי הביתה ושאחיה בארץ.
בחגיגות העשור למדינה השתכנע אבי, שהיה אז עורך "הדואר", להיענות להזמנה רשמית לבקר בארץ. ידעתי שבעקבות ביקורו זה הוא עלה לארץ, ואמנם הוא הוזמן להיות עורך ראשי ב"מוסד ביאליק" ומשפחתי עלתה ב-1959.
לאחר שנה ב"בצלאל" חזרתי לניו יורק לסיים את התואר הראשון והמשכתי לתואר השני באוניברסיטת קולומביה, אצל פרופ' מאיר שפירו, מגדולי ההיסטוריונים של האמנות. עבודת הגמר שלי הייתה על חלונות שאגאל בבית החולים "הדסה" בירושלים.
לאחר קבלת התואר השני שבתי ללמוד בירושלים, ואת הדוקטורט שלי, בהדרכת פרופ' משה ברש, כתבתי על "הנושאים הדתיים של גוגן". את התואר קיבלתי ב-1970 בהצטיינות יתרה. לאחר קבלת התואר חיפשתי נושא למחקר. פרופ' משה דיוויס טען שכישוריי הכינו אותי לחקור את השפעת ההיסטוריה היהודית המודרנית על האמנות. כשהתחלתי לחקור את הנושא נדהמתי לגלות שאיש לא הזכיר עד אז את השפעת השואה על האמנות. הרגשתי שאני רוצה להקדיש את זמני ואת מרצי לנושא זה ועבדתי עליו במשך 20 שנה, והתוצאה הסתכמה בספר גדול (ראה ברשימת הספרים). לאחר שנבחרתי ב-1975 לראש החוג לתולדות האמנות, פתחתי בו מסלול שיאפשר לתלמידי הב"א להתמחות באמנות היהודית.
ב-1979 סייעתי לייסד את האגודה לאמנות יהודית, וב-1980 צורפתי להנהלת המרכז לאמנות יהודית. במקביל השתתפתי בחיי הציבור בירושלים: התנדבתי למשמר האזרחי והייתי חברה בוועדות לאמנות של העירייה והממשלה. בשנות ה-80 כתבתי שני ספרים על שטיינהרט שגילו צדדים בלתי ידועים באמנותו. שטיינהרט וגוגן עניינו אותי כאמנים שהיגרו ממולדתם לארץ אחרת וגדלו בשתי תרבויות.
לאחר שהועליתי לדרגת פרופסור חבר, התמניתי לראש המרכז לתולדות האמנות ע"ש רוברט וקלריס סמית. ב-1995 הועליתי לדרגת פרופסור מן המנין, וב-2001 נבחרתי שוב לראש החוג לתולדות האמנות. משנת 1972 התחלתי להרצות בקונגרסים ובהרצאות מוזמנות באוניברסיטאות ובמוזיאונים בעולם בשלושה נושאים מרכזיים: גוגן, אמנות יהודית מודרנית והשפעת השואה על האמנות.
משנת 1995 ואילך אני מעורבת ביצירת תכנית משותפת של האוניברסיטה העברית והאקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל", המובילה לתואר שני באמנות. תכנית זאת החלה לפעול בתשס"ג, ומאז אני מנהלת אותה מטעם האוניברסיטה (לצד מנהל מטעם "בצלאל"). הדחף שלי לבניית התכנית היה אמונתי שיש לקיים דיאלוג בין אמנים להיסטוריונים של האמנות וכן לפתוח לפני האמנים את עושר הקורסים הקיימים באוניברסיטה ולתת להם אפשרות ללמוד לתואר שני בלי לעזוב את מקצועם כאמנים.
בין כל הפעילויות שלי מקור גאוותי העיקרי הם תלמידיי. אלה שלמדו אצלי למ"א ולדוקטורט עובדים במוזיאונים, באוניברסיטאות ובמכללות, ומפיצים בכל הארץ ידע על אמנות בכלל ועל האמנות היהודית בפרט.
פרסומים נבחרים
-
- Chagall at the Knesset, Tudor, 1973
- יעקב שטיינהרט: תחריטים והדפסי אבן, דביר, 1981
- Gauguin`s Religious Themes, Garland Press, 1985
- חיתוכי העץ האחרונים של יעקב שטיינהרט (עם אלי בר-און), 1981
- Depiction and Interpretation: The Influence of the Holocaust on the Visual Art, Pergamon, 1993
- Jewish Art, Abrams, 1997 (עם גבריאלה סד-רז'נה, דומיניק ז'אראסה, רודולף קליין, רוני רייך; המקור ראה אור בצרפתית ב-1995, ותורגם גם לגרמנית, ב-1997)