חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבלת פרס ישראל לשנת תשס"ג בתחום אומנויות הבמה – תיאטרון ומחול.
זהרירה חריפאי – שחקנית שעיצבה גלריה מגוונת של טיפוסים ראשיים ומשניים בסגנון מקורי וייחודי שיש בו שילוב של אישיות כריזמטית ומיומנות מקצועית ושהטביע את חותמו על תרבות המשחק בתיאטרון הישראלי – נולדה בדצמבר 1929 בתל אביב.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
גב' ליא קניג, יו"ר, גב' שרה ליסובסקי, פרופ' בן עמי פיינגולד
ועדת השופטים החליטה להעניק את פרס ישראל בתיאטרון לשנת תשס"ג לזהרירה חריפאי על תרומתה ועל הישגיה בתחום תרבות התיאטרון והמשחק בישראל.
זהרירה חריפאי עיצבה וטיפחה במשך השנים, בתיאטרון חיפה ובעיקר בתיאטרון הקאמרי, סגנון אישי ומקורי של משחק. היא לא שיחקה "תפקידים" על פי קריטריונים סטנדרטיים של ליהוק מקצועי, אלא עיצבה סגנון מקורי מיוחד של משחק, שיש בו שילוב של קול ותרבות דיבור מדויקת ומגוונת מאוד מבחינת הטון וההטעמה עם רגישות למילה המדוברת, וכן תנועה, מימיקה, נוכחות מרשימה ויכולת מיוחדת ונדירה לשלב הומור, אירוניה ופאתוס במינון ובעיתוי הנכונים, בהתאם לתפקיד ולסיטואציה.
זהרירה חריפאי הצליחה לגלם בהצלחה טיפוסים שונים, הן מבחינת האופי האותנטי המיוחד של הנפשות הפועלות והן מבחינת הסגנון הדרמטי-התיאטרלי של המחזה המוצג, בין אם מדובר בקומדיה ובפארסה או במחזה חברתי וכיו"ב. היא תרמה, בתפקידים השונים שגילמה בהצלחה, תרומה חשובה למחזאות המתורגמת בתפקידים כגון האחות אולגה ב"שלוש אחיות" מאת צ'כוב (1976), השדכנית ב"הקמצן" מאת מולייר (1955), הכלה, ב"שידוכין" מאת גוגול (1969), ובעיקר במחזותיו של ברתולד ברכט: גרושה ב"מעגל הגיר הקווקזי" (1962) ושני תפקידים ב"אימא קוראז'": הבת האילמת (1964) ואימא קוראז' (1988).
סגנון המשחק המקורי והייחודי של חריפאי תרם לא מעט ליצירת מחזאות ישראלית מקורית. מבין המחזות שהשתתפה בהם בהצלחה ראוי לציין, בין השאר, את תפקידיה במחזות דוגמת "רכוש נטוש" מאת שולמית לפיד, "פנטסיה לפסנתר" מאת עליזה אולמרט, ובמיוחד במחזותיו של חנוך לוין. מחזותיו של לוין נועדו לשחקנים. הוא ראה לנגד עיניו לא רק "נפשות פועלות" אלא גם "טיפוסים" יוצאי-דופן, מיוחדים מאוד מבחינת האופי, הנוכחות, הרקע החברתי וסגנון הדיבור. זהרירה חריפאי עיצבה מבחינה זאת טיפוס לווייני מיוחד: אישה שיש בה חיוניות, ארציות, נוכחות מאסיבית, ועם זאת קלילות, הומור דק ואירוניה מתוחכמת, וכל תפקיד הופך, הודות ליכולתה ולכשרונה, למשהו אותנטי, אמין, חד-פעמי ובלתי אמצעי, בבחינת כך ורק כך יש לשחק את הדמות.
זהרירה חריפאי תרמה גם תרומה חשובה לתסכיתי רדיו שבהם הופיעה בתפקידים ראשיים במשך שנים רבות ב"קול ישראל" במסגרת "המסך עולה". כן יש לציין, מאותה בחינה, את תרומתה הייחודית לתחום חשוב מאוד, ועם זאת מוזנח מאוד אצלנו, והוא הקריאה האמנותית של שירים, תחום שבו היא למעשה אמן-יוצר יחיד. היא אף הקדישה לקריאת שירה מופע מיוחד, "אותיות החתומות בספר" (1967), שזכה להצלחה ולהערכה רבה.
על כל אלה מצאה ועדת השופטים את זהרירה חריפאי ראויה לפרס ישראל בתיאטרון לשנת תשס"ג.
קורות חיים
זהרירה חריפאי – שחקנית שעיצבה גלריה מגוונת של טיפוסים ראשיים ומשניים בסגנון מקורי וייחודי שיש בו שילוב של אישיות כריזמטית ומיומנות מקצועית ושהטביע את חותמו על תרבות המשחק בתיאטרון הישראלי – נולדה בדצמבר 1929 בתל אביב.
זהרירה חריפאי נשואה לשלמה שבא, עיתונאי וסופר. לבני הזוג בת, איה, שחקנית, ונכד אחד.
ציוני דרך בחייה
1946 תלמידת בית הספר החקלאי "מקווה ישראל"
1946 חברה בהכשרת גבת, הגדוד הראשון של הפלמ"ח
1948 אלחוטאית בגדוד 12 של חטיבת גולני
1950 שחקנית בתכנית ה"אזרחית" בלהקת הצ'יזבטרון בבימוי שמואל בונים
1951–1953 תלמידת בית הספר הדרמטי שליד התיאטרון הקאמרי
1953 נערה במקהלה בניצוחו של קונראד מאן בהצגה "זעקי ארץ אהובה" בהבימה
1953 תחילת עבודתה בתיאטרון הקאמרי, בהצגות "כובע הקש האיטלקי", "כטוב בעיניכם" ו"מריוס"
1958 שחקנית בתפקיד אינז ב"בדלתיים סגורות" בתיאטרון "זווית"
1961 שחקנית בתפקיד גרושה ב"מעגל הגיר הקווקזי" בתיאטרון חיפה
1964 שחקנית בתפקיד קטרין האילמת ב"אימא קוראז'" בתיאטרון חיפה
1965 שחקנית בתפקיד אנטיגונה בתיאטרון חיפה
1966–1967 שחקנית בתפקיד אימא-נח בהצגה "נח" בתיאטרון החאן הירושלמי (פתיחת תיאטרון החאן)
1967 "אותיות חתומות בספר" – ערב קריאה של שירים וסיפורים ב"צוותא", תל אביב
1967–1968 שחקנית בתפקיד אגפיה טיכונובה בהצגה "שידוכין" של גוגול עם "בימת השחקנים" בתיאטרון הקאמרי
1968– שחקנית בתיאטרון הקאמרי
1971–1972 שיחקה בתפקיד רות שחש ב"יעקובי וליידנטל" של חנוך לוין ובבימויו
1988 שחקנית בתפקיד אימא קוראז' ב"אימא קוראז'" בתיאטרון הקאמרי
זהרירה חריפאי שיחקה במהלך הקריירה הבימתית שלה בעשרות רבות של הצגות וסרטים. להלן אזכור של כמה מהם:
- מחזות של חנוך לוין: "סוחרי הגומי", "נעורי ורדל'ה", "הנשים האבודות מטרויה", "שיץ", "אשכבה", "רומנטיקאים"
- מחזות של שולמית לפיד: "רכוש נטוש", "מפעל חייו", "הפלגות"
- מחזות מקוריים אחרים: "אחרי החגים" מאת יהושע קנז, "פליישר" מאת יגאל אבן אור, "פנטסיה לפסנתר" מאת עליזה אולמרט
- מחזות מן הקלסיקה העולמית: "שלוש אחיות" לצ'כוב, "הקמצן" למולייר, "יונו והטווס" לאוקייסי.סרטים: "סלאח שבתי", "השוטר אזולאי", "אבו אל בנאת" ו"השועל בלול התרנגולות"
מפעל חיים
"במקווה ישראל, ליובל ה-75, כתב עבר הדני מחזה שבו שיחקתי נער שבא מן הגולה. הייתה בזה טעימה מעניינת, אבל את הליכתי לתיאטרון המקצועי אני מייחסת ליד המקרה. לאחר שהופעתי בלהקת הצ'יזבטרון אחרי מלחמת העצמאות, ראיתי מודעה שהתיאטרון הקאמרי פותח בית ספר דרמטי. הלכתי להירשם. לבחינה אצל יוסף מילוא הכנתי מונולוג של המלט וקטע מ'הטור השביעי' של אלתרמן, והתקבלתי. אבל הדרך לא הייתה קלה. בשלב מסוים בשנה הראשונה רצו לסלק אותי. פיטר פריי, שהגיע לקאמרי מארה"ב לביים את 'על עכברים ואנשים', עבד אתנו, והוא לא נתן להוציא אותי מבית הספר". כך זהרירה חריפאי מתארת את כניסתה לעולם התיאטרון.
זהרירה נולדה בתל אביב בדצמבר 1929. על בית ההורים היא מספרת: "אבי, חיים לייב חריפאי, עלה לארץ בשנת 1922 בעלייה השלישית והשתקע בתל אביב. הוא עבד כמורה לעברית וכעיתונאי. לימים נודע לי שכתב גם ביקורות על תיאטרון. אמי חנה, שנישאה לו בחו"ל, עלתה לארץ שנתיים אחריו עם אחי, בן שחר חריפאי. אבא נפטר צעיר מאוד, בן 45, כשהייתי בת ארבע. לאחר פטירתו עבדה אימא לפרנסת המשפחה. קל זה לא היה, אבל תמיד היא קנתה ספרים עבריים לבית. הספרים הראשונים של 'עם עובד' שקנתה מצויים בביתי עד היום".
עם סיום לימודיה במקווה ישראל הצטרפה זהרירה חריפאי להכשרת גבת במסגרת הגדוד הראשון של הפלמ"ח, ובמלחמת העצמאות הייתה אלחוטאית בגדוד 12 של חטיבת גולני. לאחר שהשתחררה שיחקה בלהקת הצ'יזבטרון ולמדה בבית הספר הדרמטי שליד התיאטרון הקאמרי. היא הייתה אחת הראשונות שקבעו את האסכולה של המשחק הארץ ישראלי ואף קבעה קו ישראלי מיוחד בתפקידים הקלסיים שגילמה. היא שיחקה את גרושה ב"מעגל הגיר הקווקזי" של ברכט, שהייתה לאחת מן ההצגות החשובות בתולדות התיאטרון בארץ. תפקידה כגרושה הוא אחד השיאים של המשחק הישראלי מאז הקמת המדינה, ואף עורר הדים ותגובות נלהבות בפסטיבל הביאנלה בוונציה שבו הועלתה ההצגה ב-1964.
"כל תפקיד עשה לי משהו", אומרת זהרירה, "והרחיב את הבנתי בתיאטרון. המפנה הגדול היה ב'מעגל הגיר הקווקזי'. ערכנו אז את החזרות בתיאטרון חיפה. חשבתי שזה לא סופי ואלה רק חזרות ואתחיל לשחק ממש בעוד יומיים שלושה. משה שמיר ראה את אחת החזרות האחרונות. הוא ניכנס לחדר ואמר: 'כל כך הרבה אור, כל כך הרבה חום, כל כך הרבה יופי!'. אז הבנתי את העיקרון של התיאטרון, שהעשייה היא מרגע לרגע, ושאני כבר בתוך ההצגה, כבר משחקת. זאת הייתה הנקודה החשובה ביותר בשבילי. המחזה היה כל כך יפה, ונתן כנפיים כל כך רחבות! זה היופי של התיאטרון".
זהרירה נתנה יד ליצירות מחזאות ישראלית מקורית בתפקידים שגילמה בשורה ארוכה של מחזות של חנוך לוין. אם קיימת אסכולת חנוך לוין, אין ספק שזהרירה נתנה בה את הטון. היא הופיעה במחזות הללו באנגליה, בארה"ב, בגרמניה ובבולגריה וזכתה להערכה רבה. "יעקובי וליידנטל", שהועלה בפסטיבל אדינבורו, זכה בפרס הראשון ולביקורת בלתי רגילה. גם במחזות אחרים הגיעה זהרירה חריפאי להישגים שקידמו את המחזאות העברית.
זהרירה חריפאי הייתה אחת הראשונות שעסקו בקריאת שירה. בתחום זה קבעה סגנון של קריאה עברית בהירה. על כך היא אומרת: "ל-ט' כרמי הייתה תכנית 'רגע של שיר' ב'קול ישראל', והוא פנה אליי שאקרא. בשנת 1967, לאחר שבתי איה נולדה, הכנתי את ערב הקריאה הראשון שלי, 'אותיות חתומות בספר', וחרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה. תכנית יחיד שנייה הקדשתי לשירים ולפזמונים בתיאטרון, 'לשיר תיאטרון', שהופקה גם בתקליט, ובה היו שירים של יעקב שבתאי, ברכט, וייל, חיים חפר ואחרים".
בשנים האחרונות עבדה זהרירה כמורה וכבמאית ב"בית צבי" ברמת גן. "ה'אשם' בכך היה מנהל בית הספר, גרי בילו, שפנה אליי לבוא לביים תלמידים. ההצגה הראשונה שביימתי הייתה 'יעקובי וליידנטל'. הלכתי בעקבות הבימוי של חנוך לוין. בתי איה למדה אז ב'בית צבי', והיא שיחקה את התפקיד שלי במחזה. ראיתי שאני יודעת על תיאטרון הרבה יותר ממה שחשבתי שאני יודעת". ב"בית צבי" העניקה זהרירה חריפאי לתלמידים ביד רחבה מהידע העצום שלה הן בתחום של קריאת שירה עברית והן בעבודתה על מיטב הקלסיקה העולמית.
זהרירה חריפאי שיחקה בקאמרי, בהבימה, בתיאטרון חיפה, בתיאטרון באר שבע ובחאן הירושלמי והייתה בין המייסדים של תיאטרון "זווית". וכך היא מסכמת את 50 שנות עבודתה בתיאטרון: "התיאטרון בשבילי הוא מקום שבו אפשר להוציא דברים מן הכוח אל הפועל. אתה נפגש בחומר שמרגש אותך. אתה יוצא נפעם ממנו, וניתנה לך רשות להוציא מפיך את המילים המרגשות הללו. כל יום אתה מגשים חלום. התיאטרון נותן חופש לדמיון וליכולת היצירה, ומזה יוצא נס, כל יום מחדש. כך זה בעיניי".