חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבל פרס ישראל לשנת תשע"ו בתחום חקר מדעי המזרח הקרוב.
פרופ' יוחנן פרידמן נמנה עם המומחים הגדולים בארץ ובעולם לתולדות האסלאם.
מחקריו הרבים, אשר עסקו באסלאם בתת-היבשת ההודית, בתפיסת הנבואה, בסובלנות וכפייה דתית באסלאם, בהגות ובמשפט, זיכו אותו בפרסים והביאו לתפנית בהיסטוריוגרפיה של הודו המוסלמית. פרופ' פרידמן העמיד דורות של תלמידים והעשיר את ידיעותיהם בהבנת המקורות המורכבים בערבית, בפרסית ובאוּרדוּ.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
פרופ' בנימין אברהמוב, יו"ר, פרופ' אלה לנדאו-טסרון, פרופ' אורי רובין
פרופ' יוחנן פרידמן הוא מגדולי חוקרי האסלאם בארץ ובעולם. הוא תרם תרומה חדשנית לחקר תולדות האסלאם בהודו, תפיסת הנבואה באסלאם, ויחס האסלאם לבני הדתות האחרות ולסוגיית ההתאסלמות. מחקריו מושתתים על ידע מעמיק ורחב היקף בתחומיו הרבים והמגוונים של האסלאם לתקופותיו, החל בתקופת מוחמד וכלה בימינו אלה. ספריו ומאמריו הרבים הם דוגמה ומופת לרף מחקרי גבוה הן בחידושיהם הן בעומק הניתוחים שהם מציעים.
חקר האסלאם בהודו למשל מצריך מומחיות רבה בשלוש שפות – ערבית, פרסית ואורדו – ופרופ' פרידמן, שניחן ביכולת פילולוגית מרשימה, מפגין שליטה מוחלטת בשפות אלה. מחקרו על אחמד סירהינדי, מנהיג התנועה הצופית בהודו הקדם מודרנית, מתאר ומנתח היבטים במחשבת סירהינדי שלא נודעו עד כה, ומראה כיצד הפך סירהינדי ממנהיג שנוי במחלוקת במאה השבע-עשרה לדמות מקובלת במאה העשרים. המחקר הזה של פרופ' פרידמן לצד מחקרים נוספים בתחום זה הביאו לתפנית בחקר האסלאם של תת היבשת ההודית.
פרופ' פרידמן עסק גם בקשר שבין האסלאם הקלסי לאסלאם המודרני. במחקרו המקורי והמעמיק על תנועת האחמדיה הוא מראה לראשונה כיצד תנועה זו, שהתפתחה בהודו בסוף המאה התשע-עשרה, הציעה פרשנות חדשה של כתבי הקודש המוסלמיים, וניסתה להוכיח כי הנבואה לא הסתיימה עם מותו של מוחמד כפי שגורס האסלאם האורתודוכסי. פרופ' פרידמן הראה כיצד ניתן ללמוד מתוך התפתחותה של תנועה דתית מוסלמית מודרנית על תהליכי ההתפתחות של כיתות מוסלמיות בראשית האסלאם.
בספרו על סובלנות וכפייה דתית באסלאם פרופ' פרידמן חוקר את כתביהן של ארבע אסכולות ההלכה באסלאם, וחושף את המתח בין השאיפה להכניס את כל בני האדם תחת כנפי האסלאם ובין יחס הכבוד של האסלאם כלפי הדתות המונותאיסטיות האחרות. במחקר זה הוא בחן שאלות חשובות כגון מידת החופש הדתי שניתנה ללא-מוסלמים, יחס האסלאם לזרמים שאינם אורתודוכסיים, דינו של המוסלמי שאינו מקיים את הפולחן הדתי וכיוצא באלה. גם מחקר זה, שעוסק במקורות האסלאם הקלסי, מאפשר לנו להבין היטב זרמים באסלאם המודרני.
פרופ' פרידמן שימש במגוון תפקידים באוניברסיטה העברית. הוא היה ראש החוג לשפה וספרות ערבית, ראש המכון ללימודי אסיה ואפריקה, ודיקן הפקולטה למדעי הרוח. כמו כן היה ממקימי המדרשה ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית ואף עמד בראשה שנים אחדות. הוא חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ועמד בה בראש חטיבת מדעי הרוח. שנים רבות הוא ממלא את תפקיד העורך של כתב העת Jerusalem Studies in Arabic and Islam, אחד מכתבי העת המצוינים בחקר הערבית והאסלאם. בכל תפקידיו שקד ושוקד פרופ' פרידמן על קידום מחקר השפה הערבית והאסלאם והעמקת הידיעה בהן. תרומתו החשובה מוכרת הן בארץ הן במרכזים אקדמיים מובילים בעולם.
על תרומתו הייחודית לחקר האסלאם מצאה ועדת הפרס את פרופ' יוחנן פרידמן ראוי לקבל את פרס ישראל בחקר המזרח הקרוב לשנת תשע"ו.
קורות חיים
פרופ' יוחנן פרידמן נמנה עם המומחים הגדולים בארץ ובעולם לתולדות האסלאם.
מחקריו הרבים, אשר עסקו באסלאם בתת-היבשת ההודית, בתפיסת הנבואה, בסובלנות וכפייה דתית באסלאם, בהגות ובמשפט, זיכו אותו בפרסים והביאו לתפנית בהיסטוריוגרפיה של הודו המוסלמית. פרופ' פרידמן העמיד דורות של תלמידים והעשיר את ידיעותיהם בהבנת המקורות המורכבים בערבית, בפרסית ובאוּרדוּ.
יוחנן פרידמן מתגורר בירושלים ונשוי לצפרירה לבית שמידט. לשניים שתי בנות, יסמין ותמר, ושלושה נכדים, סתיו, ירדן ושירז.
לימודים והשתלמויות
1959 – תואר בוגר בשפה וספרות ערבית והיסטוריה של ארצות האסלאם, האוניברסיטה העברית בירושלים
1962 – תואר מוסמך בהצטיינות יתרה בשפה וספרות ערבית, האוניברסיטה העברית בירושלים
1966 – תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת מק-גיל, מונטריאול, קנדה
תפקידים אקדמיים בארץ
מ-1966 – מרצה בלימודי האסלאם, האוניברסיטה העברית בירושלים
מ-1971 – מרצה בכיר בלימודי האסלאם, האוניברסיטה העברית בירושלים
1975–1978 – ראש המכון ללימודי אסיה ואפריקה
מ-1977– פרופסור חבר בלימודי האסלאם
1980–1983 – ראש המדרשה ללימודים מתקדמים של הפקולטה למדעי הרוח, האוניברסיטה העברית בירושלים
מ-1984– פרופסור מן המניין בלימודי האסלאם
1985–1988 – דיקן הפקולטה למדעי הרוח, האוניברסיטה העברית בירושלים
2002–2004 – ראש החוג לשפה וספרות ערבית, האוניברסיטה העברית בירושלים
תפקידים אקדמיים בחו"ל
1983– מנהל מחקר, בית הספר ללימודים מתקדמים במדעי החברה, פריס
1988–1990 – עמית אורח, אוניברסיטת פרינסטון, ארצות הברית
1992–1993 – פרופסור אורח באוניברסיטת פנסילבניה ואוניברסיטת ניו יורק, ארה"ב
1997 – חוקר במרכז המחקר של קרן רוקפלר, בלג'ו, איטליה
2002 – חבר במכון ללימודים מתקדמים, פרינסטון, ארה"ב
תפקידים אחרים
מ-1999 – חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
1999–2000 – יוזם קבוצת המחקר "הלכה, אסכולות ההלכה והשלטון באסלאם הקדום" ועמית במכון ללימודים מתקדמים של האוניברסיטה העברית בירושלים
2007–2013 – יושב ראש החטיבה למדעי הרוח, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
מפעל חיים
פרופ' יוחנן פרידמן נולד בשנת 1936 בזקמנה (Zákamenné) במערב סלובקיה (אז צ'כוסלובקיה). אביו ד"ר משה פרידמן היה רופא, ואמו יולנה הייתה רוקחת. בחדשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה היה אסיר בגטו טרזין יחד עם אמו. כל משפחתו, פרט להוריו, נספתה בשואה. יוחנן פרידמן והוריו עלו ארצה בשנת 1949 והתגוררו בכפר אתא.
את לימודיו התיכוניים סיים פרידמן בבית הספר הראלי בחיפה. הוא היה תלמידו של מאיר יעקב קיסטר, לימים אחד מבחירי החוקרים של האסלאם, והוא לימדו ערבית. עם תום שירותו הצבאי בשנת 1956 החל פרידמן את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוגים לשפה וספרות ערבית ולהיסטוריה של ארצות האסלאם.
"למרות שלא גדלתי בבית דובר ערבית וחרף חששם של הוריי אשר סברו כי יקשה עליי, יליד צ'כוסלובקיה, למצוא פרנסה בתחום זה במדינה משופעת בדוברי ערבית, החלטתי לבחור בתחום הזה בהשפעתו של מורי מאיר יעקב קיסטר".
פרידמן המשיך ללימודי התואר השני בשפה וספרות ערבית וסיים את לימודיו בשנת 1962 בהצטיינות יתרה. עם סיום לימודיו לתואר השני זכה במלגת לימודים ונסע ללימודי התואר השלישי באוניברסיטת מק-גיל במונטריאול. במסגרת לימודיו במק-גיל הוא למד אורדו (לשונם העיקרית של המוסלמים בצפון הודו ובפקיסטן), והתמחה בתולדות האסלאם בהודו. עם קבלת התואר דוקטור בשנת 1966 היה לחלוץ החוקרים בארץ בתחום הזה. במהלך לימודיו לתואר השלישי שהה שנה אחת באוניברסיטה המוסלמית באליגר (Aligarh) שבהודו. הוא עסק שם בכתיבת עבודת הדוקטור על אחמד סרהנדי, הוגה הדעות הצופי שמת ב-1624. על עבודה זו כתבו שופטיה כי היא מצוינת, ונאמר עליה כי הטיעון המרכזי שלה "הוא כה חשוב וכה מבוסס עד שהוא מחייב תפנית בהיסטוריוגרפיה של הודו המוסלמית".
עם חזרתו ארצה ב-1966 הצטרף פרידמן לסגל המכון ללימודי אסיה ואפריקה (אז המכון למדעי המזרח) באוניברסיטה העברית והתמנה למרצה בחוג לתרבות האסלאם. בשנת 1971 פרסם את ספרו הראשון, Shaykh Aḥmad Sirhindī: an outline of his thought and a study of his image in the eyes of posterity. עם פרסום הספר הוענקה לו דרגת מרצה בכיר עם קביעות.
במהלך שנות השמונים של המאה העשרים החל פרידמן להתעניין בתנועת האחמדיה – תנועה משיחית מוסלמית שנוסדה בסוף המאה התשע-עשרה בהודו. קהילה השייכת לתנועה הזאת קיימת בשכונת כבאביר (כבירים) שעל הר הכרמל בחיפה. הנקודה שעוררה את סקרנותו של פרידמן היא הסתירה שבין האמונה המוסלמית הרווחת ולפיה הנביא מוחמד היה אחרון הנביאים ובין טענתו של מייסד תנועת האחמדיה כי מוחמד היה הנביא האחרון רק בקרב הנביאים שהביאו לאנושות הלכה חדשה, ואילו נביאים שאינם מביאים הלכה חדשה אלא דורשים לקיים את ההלכה שהביאו נביאים קודמים עשויים להופיע בלי שהדבר ייחשב לפגיעה בסוֹפיות נבואתו של מוחמד. מחקריו של פרידמן בכתבי התנועה באורדו וערבית הובילו לכתיבת הספר Prophecy continuous: Aspects of Aḥmadī religious thought and its medieval background.
בשנים 1988–1990 שימש פרידמן חוקר אורח במחלקה ללימודי המזרח הקרוב באוניברסיטת פרינסטון. פעמים אחדות לימד באוניברסיטאות פנסילבניה וניו יורק. במקביל שקד על תרגום לאנגלית של כרך מתוך החיבור ההיסטורי המונומנטלי של ההיסטוריון הערבי אל-טברי (מת בשנת 923). בכרך מתוארת מפלת האימפריה הפרסית וכיבוש סוריה וארץ ישראל בידי הערבים המוסלמים בשנות השלושים של המאה השביעית.
בראשית שנות התשעים החל פרידמן במחקר חדש על סובלנות דתית וכפייה דתית במסורת האסלאם. העבודה הזאת מבוססת על עיון נרחב בספרות ההלכה המוסלמית ובספרות החדית'. היא מראה את המגוון הרחב של הדעות המוסלמיות הנוגעות לסובלנות ולכפייה. למגוון הדעות הזה יש משמעות גם בסוגיות שמתמודד אתן העולם המוסלמי בימינו. מחקר זה הביא לפרסום הספר Tolerance and coercion in Islam: interfaith relations in the Muslim tradition.
בשנת 2003 זכה פרידמן בפרס לנדאו לחקר המזרח התיכון והאסלאם, ובשנת 2016 בפרס רוטשילד למדעי הרוח. הוא העורך של כתב העת הבינלאומי Jerusalem Studies in Arabic and Islam הרואה אור במכון ללימודי אסיה ואפריקה של האוניברסיטה העברית.
פרופ' פרידמן כיהן בתפקידים אחדים של מנהל אקדמי באוניברסיטה העברית. בשנים 1975–1978 הוא עמד בראש המכון ללימודי אסיה ואפריקה. ב-8 במאי 1985 – ארבעים שנה בדיוק מאז שחרורו מגטו טרזין – נבחר לדיקן הפקולטה למדעי הרוח. בשנים 2002–2004 עמד בראש החוג לשפה וספרות ערבית.
בשנת 1999 נבחר פרופ' פרידמן לחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ובשנים 2007–2013 כיהן בראש החטיבה למדעי הרוח.
בשנים האחרונות שוקד פרופ' פרידמן על כתיבת ספר חדש העוסק בתולדות הרעיון המשיחי באסלאם הסוני.
פרסומים נבחרים
-
-
-
1971: Shaykh Aḥmad Sirhindī: An outline of his thought and a study of his image in the eyes of posterity, McGill-Queens University Press: Montreal and London
-
1984: Islam in South Asia (ed.), Magnes Press: Jerusalem
-
1989: Prophecy continuous: Aspects of Aḥmadī religious thought and its medieval background, University of California Press: Berkeley and Los Angeles
-
1992: The history of Ṭabarī: The battle of al-Qādisiyyah and the conquest of Syria and Palestine, Vol. XII (Translation and annotation), State University of New York Press: Albany
-
2003: Tolerance and coercion in Islam: Interfaith relations in the Muslim tradition, Cambridge: Cambridge University Press
-
-
- 1971: “The attitude of the Jamʿiyyat al-ʿulamā-ʾi Hind to the Indian national movement and to the establishment of Pakistan”, Asian and African Studies in Hebrew in G. Baer (ed.), The ‘ulamā’ and problems of religion in the Muslim world, Jerusalem
- 1985: “Prophecy in Aḥmadī thought”, Proceedings of the Israel Academy of Sciences and Humanities, vol.7 (in Hebrew)
- 1986: “Islamic thought in relation to the Indian context”, In M. Gaborieau (ed.), Islam et société en Asie du sud, Purusartha 9
- 1986: “Finality of prophethood in Sunnī Islam”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam 7
- 1998: “Classification of unbelievers in Sunnī Muslim law and tradition”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam 22
- 2016: “Dār al-islām and dār al-ḥarb in modern Muslim India”, In G. Lancioni and V. Calasso (eds.), Dār al-islām/dār al-ḥarb: territories, people, identities, Leiden: Brill (in press)
- 2016: “Conversion, apostasy and excommunication in the Islamic tradition.” In Y. Friedmann (ed.), Religious movements and transformations in Judaism, Christianity and Islam, Jerusalem: The Israel Academy of Sciences and Humanities
- 2016: “Muslim minorities – an introductory essay”, In Y. Friedmann (ed.), Muslim minorities in non-Muslim countries in modern times, Jerusalem: The Israel Academy of Sciences and Humanities (in press)
- 2016: “Quasi-rational and anti-rational elements in radical Muslim thought: the case of Abū al-Aʿlā Mawdūdī”, In Y, Friedmann, Ch. Markschies and M. Bergermann (eds.), Rationalization in religions, Berlin: De Gruyter (in press)
- 1971: “The attitude of the Jamʿiyyat al-ʿulamā-ʾi Hind to the Indian national movement and to the establishment of Pakistan”, Asian and African Studies in Hebrew in G. Baer (ed.), The ‘ulamā’ and problems of religion in the Muslim world, Jerusalem