יצחק אוורבוך-אורפז

נקודות ציון בחייו

1921 נולד בזינקוב (לשעבר בברית-המועצות)
1938 עלה לארץ במסגרת עליית הנוער
1942 מתגייס לצבא הבריטי באירופה
1948 לוחם במלחמת העצמאות כקצין תותחנים
1949 מפרסם סיפור ראשון בעיתון במחנה
1960 לומד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב
1962 עורך לילה ובעל טור אישי שבועי בעיתון על המשמר
1979 סופר אורח באוניברסיטת איווה, ארצות-הברית
1986 מייצג את ישראל בפסטיבל הבינלאומי לסיפורת ברוטרדם
1996 סופר אורח באוניברסיטת תל-אביב
שנות ה-80 וה-90 מנחה בסדנאות לכתיבה יוצרת בתל-אביב ובירושלים

אותות ופרסים

1962 פרס ברש (על ספרו עור בעד עור)
1969 פרס מרים טלפיר (על ספרו נמלים)
1975 פרס פיכמן (על ספרו בית לאדם אחד)
1976, 1999 ו-2003 פרס היצירה על-שם ראש הממשלה לוי אשכול
1985 פרס ישראל אפרת (על ספרו הצליין החילוני)
1986 פרס ביאליק על מפעל חיים
1997 פרס ניומן מאוניברסיטת בר-אילן על מפעל חיים
1999 פרס נשיא המדינה על מפעל חיים

בסתיו 1942, כאשר הגיעו ידיעות ראשונות ומקוטעות על מותם של הוריו ואחותו בטרנסניסטרייה, התגייס לצבא הבריטי ויצא לאירופה. לקראת סיום המלחמה פגש על אדמת אירופה ניצולי שואה, אודים מוצלים מאש. בשובו לארץ, ב-1946, ניסה להתבסס בעבודה בליטוש יהלומים, אבל בתוך זמן קצר מצא את עצמו שוב במדים, הפעם בארץ, לוחם על עצמאותה כקצין בחיל התותחנים. באחת מחופשותיו כתב סיפור לתחרות וזכה בפרס. הסיפור נדפס בבמחנה, וכדי לאפשר את קריאתו ברדיו הוא נדרש – ברוח התקופה – לעברת את שמו הגלותי. "דיברו איתי מקול ישראל וביקשו לקרוא לי בשמי העברי. עניתי שעוד אין לי", הוא מספר. "אמרו לי: צלצל לקרן קיימת לישראל ויבחרו לך את השם. צלצלתי לקרן קיימת – אז הקבלן הלאומי לעִברוּת שמות – הציעו אורפז, וקיבלתי".

עם סיום שירותו הצבאי התקבל לעבודה כעורך לילה בעיתון על המשמר. כמו כן החל לכתוב בעיתון טור אישי שבועי שבו הגיב על תופעות בתחומי התרבות והחברה בישראל. בגיל מבוגר יחסית ניגש לבחינות הבגרות והתקבל ללימודי פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב.

ספרו הראשון, "עשב פרא", הופיע ב-1959. באותן השנים החל להתמקד בנוסח סיפורי שיוכל להביא לידי ביטוי הולם את מלוא עוצמתה הרוחנית של החוויה הצליינית הלא-דתית, זו שאין לה מקום קדוש. הניסוח הזה הגיע לידי בשלות וגיבוש בנובלות מות ליסאנדה, ציד הצביה ונמלים וברומן מסע דניאל. "תמיד ריתקה אותי הצליינות הזאת של ההליכה אל העיר, תוך כדי חיים בה", הוא אומר. "זו חוויה מרגשת ונותנת השראה להיות בתל-אביב, אבל כצליין שנמצא במקום והולך אליו. כמו שאני אוהב את תל-אביב, אני גם זר בתוכה. אני, רכוב על הסוס הזה, עובר ברחובות ספק במציאות, ספק בחלום. כל טיול לבדי ברחוב הוא גילוי של ארצות הפלא". למעשה, הוא מוסיף, "אני רואה את עצמי כזר ואוהב בארצו, ואיני מפריד ביניהם, כי שני אלה משלימים זה את זה". גם ספריו המאוחרים נכתבו בהשראת העיר שבה הוא גר במשך שנים רבות. "לא לחינם", הוא מוסיף, "הספר האחרון שלי קרוי לפני הרעש – טרילוגיה תל-אביבית ובה שלושה רומנים שנכתבו בתל-אביב. זה לא יכול היה להיכתב בשום מקום אחר". מסעות ההליכה בסמטאותיה של העיר מספקים לו את נתיבי החיפוש וההשראה. "הלכתי בסמטת שבע השקמים", הוא מספר. "התחלתי לספור את השקמים, ויש רק שש. התחלתי לחפש את השקמה השביעית. באותה מידה אני מחפש את אבי ואת אמי בתוך תל-אביב. ברור לי שהם היו צריכים להיות פה, אף על פי שהם נספו בשואה. החיפוש הזה עושה אותי מה שאני".

אחרי מלחמת-ששת-הימים היה אורפז פעיל בוועד לשלום ולביטחון ובאירועים שונים למען שלום של פשרה בין ישראל לפלשתינים. כמו כן היה מעורב בפעילויות לשימור החוף מפני חמדנותם של אילי הנדל"ן.

ב-1979 הוזמן להיות סופר-אורח באוניברסיטת איווה שבארצות-הברית. ב-1986 ייצג את ישראל בפסטיבל הבינלאומי לסיפורת ברוטרדם. עשר שנים אחר-כך הוזמן להיות סופר-אורח באוניברסיטת תל-אביב. בשנות השמונים והתשעים הִנחה סדנאות לכתיבה יוצרת בתל-אביב ובירושלים.

ב-1982 הוא שב להשתמש בשם אבותיו, אוורבוך, וצירף אותו לשמו הישראלי, אורפז. הקרע והמתח הזהותי-קיומי שבין "להיות ישראלי" לבין "להיות יהודי" העסיק מאז את רוב כתיבתו המאוחרת. ראשיתו של השבר, בעיניו, היה בסתיו 1973. "מלחמת יום הכיפורים הייתה לגביי בעת ובעונה אחת זעזוע וקטליזטור", הוא אומר ומציג את הניגודים שעמדו זה מול זה: "הפרדוקסאליות הישנה של להיות יהודי אל מול הריאליה של להיות ישראלי; הסלידה מכוח אל מול ההזדקקות לכוח כדי להישרד; ההומניזם החילוני של סוציאליסט אל מול ההומניזם הצלייני של בן המורשת החסידית". בן אחיו, שהיה סופר מתחיל ונקרא על שם אביו של אורפז שנספה בשואה, נהרג במלחמה. המוות והכאב גרמו לו "לעצור את מחזור החומרים", כפי שהוא אומר, ולכתוב על-פי חוקים חדשים. "האם אני כותב את העבר?", הוא שואל, והוא משיב, "לא, אינני כותב את העבר. לפעמים דווקא העתיד הוא שמתפוצץ בקרבך לאלפי רסיסי מראות, עד שפתאום אתה מבין שהעתיד הזה כבר קרה לך".