יגאל תומרקין

תערוכות יחיד נבחרות בישראל

1961: מוזיאון בצלאל, ירושלים; 1962: גלריה ישראל, ת"א; מוזיאון ת"א לאמנות; 1966: "תומרקין, פסלים וציורים", מוזיאון ת"א לאמנות; 1967: גלריה גורדון, ת"א; "פסלים, אסמבלאז'ים, תכניות למונומנטים", מוזיאון ישראל, ירושלים; 1974: "רשמי מלחמה", מוזיאון ת"א לאמנות; 1978: "אדמה", מוזיאון ישראל, ירושלים; 1980: "מסעות אל תרבות, עבודות על נייר, 1980-1956", מוזיאון ת"א לאמנות; 1982: "הגדרת עץ הזית", מוזיאון ישראל, ירושלים; 1984: גלריית הקיבוץ, ת"א; 1988: "וינסנט", מוזיאון חיפה לאמנות חדשה; "וינסנט יוצא לעבוד", גלריה גבעון, ת"א; 1989: "מהפכות", המכון הצרפתי, ת"א; "שלושה מיתוסים ישראלים", פסטיבל ישראל, ירושלים; 1990: "ואלטר בנימין", תיאטרון הבימה, ת"א; 1991: "זן", מוזיאון הרצליה לאמנות; 1992: "תומרקין, פסלים, 1992-1975", מוזיאון ת"א לאמנות; 1999: מוזיאון ישראל, ירושלים; 2002: גלריה אלון שגב, ת"א.

תערוכות יחיד נבחרות בחו"ל

1956: Galerie Sante Landwer, Amsterdam; 1958: Galerie Het-Venser, Rotterdam; 1959: Galerie Seide, Hannover; Galerie Saint-Germain, Paris; 1960: Savage Gallery, London; Svenska Franska, Stockholm; Galerie Espace, Haarlem; 1961: Galerie Saint-Germain, Paris: 1963: Osgood Gallery, New York; 1969: Galerie Bonnier, Geneva; 1970: Byron Gallery, New York; 1974: The Jewish Museum, "War Impressions",

New York; 1976: Queens Museum, Fordham University, New York; "Sculpture Now", New York; Marl Museum, Germany. 1983: Kunst Springhornhof "Gleichtag", Neuenkirchen, Germany; 1986: Weintraub Gallery, New York; 1989: Park de la Riviere, "Revolutions", Bordeaux, France"; Musee Municpal de Brest Revolutions, France; 1990: Goethe Institute, Paris; Povazska Galeria, Zilina, Czachoslovakia; 1993: Open Museum, Japan, "Hakone"; 1994: Munich Municipal Gallery, Art Management; 1995: Gallery Rab, Berlin; 1999: UBS Bank Gallery, New York.

השתתף וייצג את ישראל בביאנלה של ונציה, 1964, ושל סאו פאולו, 1967.

עבודות, פרסים ואותות הוקרה

1963: פרס ראשון לאנדרטת חולייקאת; 1964: אנדרטת השואה, נצרת עילית; 1968: פרס סנדברג, מוזיאון ישראל, ירושלים; פרס ראשון לאנדרטה ליורדי ים, חיפה; 1971: פרס ראשון לאנדרטת השואה והתקומה, ת"א; 1971: אנדרטה לנופלים, בקעת הירדן; 1978: הביאנלה לרישום, רייקה, יוגוסלביה; 1984: אות הצטיינות מטעם נשיא איטליה; 1990: אורח "קרן יפן"; 1992: פרס רודן במוזיאון הפתוח, האקונה, יפן; 1997: צלב המצוינות מטעם נשיא גרמניה; 1998: פרס זוסמן, וינה.

ב-1956 חזר תומרקין לארץ. "נפעמתי מהפיסול במתכת של גונזלס וסזאר הצעיר. אני אוהב גרוטאות ושיירי טכנולוגיה מעידן המכונה הראשון, המספרים סיפורים הנוגעים לחברה ולהיסטוריה", הוא מסביר. בהשראתו של יצחק דנציגר יצר ב-1956 את פסל הברזל הראשון שלו – שני ינשופים יושבים זה על זה כסמל לאתונה, לחכמה – למועדון "המדורה". תומרקין: "בשנים 1958-1957 פיסלתי בברזל בגרמניה, בהולנד ובפריז. בפריז מצאתי שיירי תרבות: קרטון גלי, שקים, גלגלי מכונות, ארגזים, תיל ושאר זבל פואטי. הכרתי את האמנים הניאוריאליסטיים והתיידדתי עם טריסטאן צארה, שעמו הלכתי למכירות פומביות של פיסול אפריקני. עניינו אותי ג'וני הארטפילד וקורט שוויטרס. הגעתי לשפה יותר אישית ואיחדתי את כל הזבל הפואטי בצבע מונוכרום זהוב על רקע כהה, אולי בהשפעת הביזאנט. מאוחר יותר הטבעתי את החומרים בפוליאסטר המשאיר עקבות מול החומר המקורי. הדברים יצרו קונטראפונקט עז. נראה לי אז שאני יוצר אבסורד – ארכיאולוגיה בזמן הווה".

ב-1961 נסע תומרקין למדבר ובנה דגמים לפסלים משתלבים בנוף. באותה שנה גם עבד במחסן של סניף הפועל הימייה בבת ים, שנמנה עם מייסדיו. ב-1962 נסע ליפן ולארה"ב. שם הבין את שפת המכחול והמברשת ואת השימוש בהתזה מול שטח ומהי ג'סטה של מכחול זן מול ציור מערבי חלקלק. ב-1963 יצר דגמים של פסלי חוץ לדימונה ולערד ודגמים של פסלי מדבר. ב-1964 התחיל לפסל בנשק ועבר לבית מלאכה בקריית המלאכה. כעבור שנה צירף חלקים מגוף האדם לתבליטים ועבר מיציקות פוליאסטר לברונזה. תומרקין: "ב-1968 יצקתי דמויות מבובות של חלונות ראווה ויצרתי סדרת טייסי חלל – כדורים מלוטשים עם דיוקן שלי במצבי לחץ - ושאבתי אסוסיאציות". כשגילה ב-1970 את המלנכוליה של דירר, את דה וינצ'י ואת ה"ספייספקינג" של פרופ' נוימן, עבר לנירוסטה, ויצר צורות גיאומטריות מסובכות. תומרקין: "בשנת 1977 ביקרתי במצרים. אדריכלות האדמה שבתה אותי מאז 1967, כשצילמתי מחנות פליטים בנויים מבוץ. חיפשתי דרך לבטא את יחסי לאדמה, לסביבה. כבן המאה ה-20 עסקתי בחומרי בנייה: פרופילים של ברזל בניין, גורדי שחקים מול אדמה. בדים ברוח הצטרפו כחלק דינמי וצבעוני – אזכור לעקדות שקשרו אבות אבותינו הפגאנים לאשרות כשהיו קרובים ליער ולקולות הטבע, מתוך אמונה עמוקה שיש אל השומע לתפילתם".

ב-1984 טייל ליד חומת ברלין. תומרקין: "חשבתי על ערים חצויות ושונאות – ברלין, ביירות, בלפסט וירושלים. במוחי נוצרו פסלים עשויים משני חלקים: האחד תלוי מעל, ומנגד לו – על הרצפה – האחר, וכבל מחבר ביניהם. זה הקשר היחיד. טיילתי עם נעמה על מסילות הברזל. עברנו ליד הלנדוור קאנאל, שבו נמצאה גוויית רוזה לוקסמבורג. רוזה לוקסמבורג משמאל, ברטה השמנה מימין – דמויות נשים המסמלות את הקשת של האידיאלים הפוליטיים בעידן המכונה הראשון. המתח בין סילואטה למכונה הוא מצבה טעונה לאירועים ולאישים מן ההיסטוריה, מהפוליטיקה ומהאמנות".

תומרקין מביא את מילותיו של ארתורו שוורץ ממילנו המסכם את עבודתו: (תרגם לעברית אמנון טייטלבאום) "אני מאמין שתומרקין לוקח את שיעורו של מרסל דושאן רחוק יותר. דושאן משתמש ב'רֶדִי מֵייד' כפי שהוא. תומרקין משתמש ב'רדי מייד' ומשלבו לפסל חדש ולאמירה חדשה והתוצאה הינה חזקה ביותר. כל פסל שלו הינו פצע אינטימי וכואב הקשור בזוועת המציאות שבה הוא חי. בכל התקופות אנשים שקדמו לדורם והיה להם חזון היו בודדים. כך היו נביאי ישראל. מכיוון שאמרו לבני עמם כיצד צריכה להיות המציאות והטילו עליהם את האשמה למציאות הקיימת – בקושי שמעו להם. כך גם יגאל. גם הוא זועק ומדבר ומנסה לומר לבני האדם כי המציאות הטרגית שבה הם חיים היא מעשה ידיהם. ולכן הוא נדון להיות בודד. הוא אמן אמיץ, מפני שהוא זועק אהבה במקום שבו שנאה מולכת, הוא זועק שיתוף במקום שבו פירוד ועוינות שולטים. יגאל הוא אמן גדול ופסל יוצא דופן, שבקלות היה יכול להיות נאהב, אילו במקום האימה שהוא מתאר היה מהלל גבורה ופטריוטיזם, כל אותם ערכים מזויפים שהורסים את בני האדם. נדמה לי שברכט היה זה שאמר 'אשרי העם שאינו זקוק לגיבורים'".