פרופ' יהודה ג'אד נאמן

פרופ' רם לוי, יו"ר, הגב' אורנה בן-דור, ד"ר ענר פרמינגר

פרופ' יהודה ג'אד נאמן הוא קולנוען-אמן והוגה דעות, שילוב מיוחד במינו הבא לידי ביטוי במורכבות, בליריות, בהומניזם המובהק ובעומק של יצירתו האמנותית והאקדמית. ג'אד הוא מופת של יושרה, איש רוח שנאבק על יצירתו הייחודית ועל דעותיו על אף המוקשים הזרועים בפני יוצרי קולנוע בארץ ובעולם בעידן הרייטינג. פרופ' נאמן הוא בין מניחי היסודות למהפכה שחלה בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות.

נאמן, רופא בהכשרתו, הוא פרופ' אמריטוס בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב שבראשו עמד שנים אחדות. סרטיו, שהקדימו תדיר את  זמנם, הציגו דרכים חדשות להתבוננות בערכי היסוד של החברה הישראלית ובדרכי הייצוג שלהם על המסך.

סרטו הקצר הראשון, "השמלה" (1966) שבמרכזו סיפור אהבה קצר המתרחש בספרייה ציבורית, הוא סרט אינטימי, חם ושונה בסגנונו העדין ובתוכנו המינורי מהסרטים שנעשו בארץ לפניו. כבר בסרט ביכורים זה שלו מיקם ג'אד את עצמו כחלק מקבוצה חדשה של קולנוענים ישראלים שהפנו עורף ל"קולנוע המגויס" ועדכנו את המבע של הקולנוע הישראלי בהשראתו של הגל החדש הצרפתי.

הבחירה במגבלה של סיפור קטן המתרחק מהקשריו החברתיים של דמויותיו הייתה רק התחלה. נקודת המוצא של מרבית יצירתו ומחקריו אחר כך הייתה חוויית המלחמה. את אחד ממאמריו החשובים, "הפצע מתנת מלחמה", חתם ג'אד במשפט "לוחם השורד את שדה הקרב חוזר הביתה פצוע בגוף או בנפש, נושא את מתנת המלחמה, מכוות זיכרון שתהיה חקוקה בו עד יומו האחרון". משפט מכונן זה מתאר את המנוע הפנימי של יוצר ותיאורטיקן שחווה על בשרו את מכוות האש של המלחמה כרופא צבאי ביחידות הצנחנים בקרבות הקשים שהשתתף בהם.

במלחמת ששת-הימים זכה נאמן ב"אות המופת" על פועלו באום כתף. החיילים ההרוגים, מראות הפצעים הפתוחים והאיברים הכרותים הם מאבני היסוד בבסיס עבודתו ובחתירתו לשלום ולדיאלוג. "כשהייתי סמל בפלוגת טירונים, שמענו באחד הלילות ירייה. נכנסנו למשרד הפלוגה וגילינו את אחד הטירונים שוכב על הרצפה; המוח והגולגולת שלו היו מרוססים על הקיר ועל התקרה", סיפר אחר כך.

מראה מזעזע זה נצרב לגרעין סרטו "מסע אלונקות" (1977), סרט שהעלה שאלות על השירות הצבאי שהקולנוע הישראלי לא שאל קודם. שאלות יסוד חברתיות אחרות העלה ג'אד ב"יא ברכען!", סרט תיעודי על מרד הימאים (1981), וכן באחדות מדרמות הטלוויזיה שביים ובעיקר באחדים מסרטיו העלילתיים והתיעודיים שעסקו בסכסוך היהודי-ערבי.

כמו יצירתו של ס' יזהר, חתן פרס ישראל, גם יצירתו של פרופ' נאמן ניזונה, בין השאר, מחוויות הסבל של שכנינו הפלשתינאים. כשהיה בן 12, בקיץ 1948, הוא ביקר בבית סבותיו במזכרת בתיה. הוא חצה את הוואדי לכפר הערבי הסמוך עקיר בן שלושת אלפי התושבים שהכיר מביקורים קודמים. הוא גילה כפר נטוש. "היו שם החמורים והכלבים, והיה עוד ריח הטאבונים, אבל בכפר לא היה איש", סיפר. 

על אף נימתם הביקורתית והחתרנית של סרטיו ומאמריו, הם משקפים את זיקתו העמוקה לעם ולמדינה. "אני לא מתנער מההיסטוריה היהודית שלי. עם כל הזוועות שנעשו בשם זה, אני יהודי", הצהיר.

במוקד סרטו העלילתי, "רחובות האתמול" (1989), יהודי רוצח מדינאי ישראלי משום שיזם הסכם שלום. הציבור בארץ לא קיבל סיפור שנראה אז כה מופרך. אחרי פחות מעשור היה הסיפור הבדיוני לסיוט ששינה את ההיסטוריה.

ב-1980 נענה פרופ' נאמן לאתגר לעמוד בראש החוג לקולנוע באוניברסיטה, מסגרת שאפשרה לו להרחיב מאוד את הלימודים העיוניים בקולנוע בכלל ואת לימודי הקולנוע הישראלי בפרט. עד אז נטו הלימודים האקדמיים להתעלם מן הסרטים המקומיים. ג'אד גרס: "כשאתה מסתכל על סרטים ישראלים, זה כמו תהליך פסיכואנליטי. אתה מבין דרך הסרטים את עצמך, את הגבולות שלך ואת המגבלות שלך. הסרטים האלה הם גם שיקוף וגם מראה, גם הבניה. סרטים הם החלומות של החברה." 

בראשית שנות התשעים זכה פרופ' נאמן במענק הראשון למחקר הקולנוע שניתן על ידי האקדמיה הלאומית למדעים והקדיש חלק ניכר מזמנו למחקר ולכתיבה. כשהוא נשען על השכלתו הרחבה כאוטודידקט, ובסיוע הכלים שרכש בתיאוריה ביקורתית מודרנית, הוא הגה וכתב מאמרים פורצי דרך רבים. בין השאר פרסם את המסה "המודרנים: מגילת היוחסין של 'הרגישות החדשה'", שעסקה בניסוח המהפך שחל בקולנוע הישראלי שג'אד היה חלק ממעצביו. מאמרו זה פתח את אסופת המאמרים – "מבטים פיקטיביים – על הקולנוע הישראלי" שערך עם פרופ' נורית גרץ ועם ד"ר אורלי לובין בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה (1998). זהו ספר לימוד ראשון במעלה בהבנת תולדות הקולנוע הישראלי ובניתוח עומק של המגמות השולטות בו.

אחרי פסק זמן של 17 שנים מעשיית סרטים שהוקדשו למחקר, לכתיבה ולהוראה, חזר ג'אד לביים. בסרטו העלילתי הארוך "נוזהאת אל פואד" (שוטטות הלב) (2007) הוא בחר, כמו במאים אחדים בעולם, לוותר על טבעת החנק של "התסריט העשוי היטב" - הסיפור הלינארי, העגול, המונע על ידי סיבתיות פשוטה - ובנה מארג מורכב, קסום ונועז של ז'אנרים שונים בעברית ובערבית שטבועה בו אמונה בסיכוי להתפייסות ולקיום משותף בארץ הזאת, המנון לאמנות ולחיים, כישוף נגד הייאוש והחידלון.

על כל אלה מצאה ועדת השופטים את פרופ' יהודה ג'אד נאמן ראוי לקבלת פרס ישראל בתחום אמנות הקולנוע לשנת תשס"ט.

ג'אד נאמן מתגורר בתל אביב, והוא נשוי לד"ר תלמה הנדלר ואב לליבה ולרננה.

לימודים והשתלמויות

1965 הסמכה לעסוק ברפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים
1968 תואר דוקטור לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים
1968 לימודי פילוסופיה ותיאטרון, אוניברסיטת תל אביב (לא הושלמו לתואר)

יהודה ג'אד נאמן נולד בתל אביב ב-1936 וגדל בפתח תקווה. בנעוריו התגורר שנה בירושלים, ושם צפה בסרטים רבים, ובמיוחד חזר שוב ושוב אל "חלף עם הרוח" ששבה את לבו.

בצה"ל שירת ג'אד בנח"ל, ולאחר שהשתחרר השתתף בקורס קציני מילואים, ובשנים שלמד רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים שירת במילואים בחטיבת הצנחנים. "בתחילת שנות ה-60 ביליתי שתי חופשות בפריז וראיתי את סרטי הגל החדש הצרפתי וסרטים רבים של הוליווד הקלאסית, מערבונים ופילם-נואר. סחרחורת הפלא של פליני ב'שמונה וחצי' הולידה בי את הרצון ליצור סרט ואף מחשבה לוותר על הרפואה".