פרופ' טוביה ריבנר

פרופ' נסים קלדרון, פרופ' דן לאור, פרופ' אבידוב ליפסקר, פרופ' חיה שחם

טוביה ריבנר הוא מבכירי המשוררים העבריים שהחלו את כתיבתם בשנות החמישים של המאה העשרים. שירתו כבשה לה נתיב משלה, קשובה אל קולו הסגולי של המשורר כמו גם אל קולות רחוקים שלא מכאן.

שירת טוביה ריבנר מתמודדת עם הנושאים הגדולים של ההיסטוריה היהודית בזמן החדש, ובראשם – מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה. חוויית האבדן המשפחתי בעקבות המלחמה הולידה בשיריו של ריבנר התבוננויות ותובנות אישיות מאוד, שהן בה-בעת גם אוניברסאליות (כדוגמת השירים על האב, האם והאחות הקטנה). המציאות הנרמזת בשירים – כאוטית ומפורקת ככל שתהיה – מורכבת ומשוחזרת בהם מחדש ביד אמן היודעת איפוק, חיסכון וליטוש.

שירתו של ריבנר נטועה בשני נופים עיקריים – נופי אירופה ונופי הארץ. היא מגלמת מבחינה זאת את "כאב שתי המולדות", בלשונה של לאה גולדברג, ואת המתח הבלתי-פתור ביניהן, כפי שאנו קוראים בשיר המוקדם "בין אלה ההרים": "בֵּין אֵלֶּה הֶהָרִים וְאֵלֶּה הָרוּחוֹת,/ בְּחוֹף הַיָּם הַזֶּה שְׂפָתַי הַמְּלוּחוֹת/ תִּנְשֹׁמְנָה, פְּשׂוּקוֹת, רֵיחוֹ שֶׁל יַעַר/ אָפֵל וָזָר בְּאֵלֶם-פְּלִיאוֹתָיו./ בְּיַרְקוּתוֹ אֶטְבֹּל בּעֵינֵי-נַעַר/ וְעַל מִצְחִי עוֹדוֹ חָרוּת הַתָּו/ אֲשֶׁר יִפְתַח בְּבוֹא הָעֵת הַשַׁעַר,/ שָׁם יַקִּירַי כֻּלָּם כְּנוּסִים יַחְדָּיו."

אחד היסודות הבולטים המאפיינים את שירתו של ריבנר בכל שלביה הוא הזיכרון המנכיח את העבר בהווה והופך לחומר גלם דומיננטי, חי ומתסיס בשירים רבים. ממילא עוסקת שירת ריבנר גם בהיבטיו השונים של הזמן מתוך מודעות חריפה לחלופיותו והכרה כי "שׁוּם דָּבָר שׁוּב אֵינֶנּוּ מַה שֶּׁהָיָה". חומרים פשוטים ובסיסיים לכאורה, כמו חילופי יום ולילה ומהלכן המחזורי של עונות השנה, משמשים בשירת ריבנר כסַמָּנים של תהליכי נפש פנימיים, עדינים ומורכבים. רבים מן השירים נוגעים ביֵש ובהעדר כחוויה קיומית נוקבת, שעם היותה פרטית מאוד היא גם אנושית כללית.

נוכחותו של המוות כנושא וכמוטיב ברבים משיריו של ריבנר אינה מאיינת, עם זאת, את תשוקת היופי, את החיפוש אחריו ואת ההכרה בקיומו גם בעולם קשה מנשוא: "לִשְׁכֹּחַ לְרֶגַע מַה שֶּׁאֵינֶנּוּ מֵהַיֹּפִי הַזֶּה/ מֵהַיֹפִי הַלֹּא-יֵאָמֵן הַזֶּה/ שֶׁמֶשׁ אַחֲרוֹנָה בְּרוּכָה עַל פָּנָיו/ וְנִצַּן הַיָּרֵחַ עוֹלֶה מִגּוּפוֹ [...] הַלַּיְלָה יוֹרֵד. אַתָּה פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ בְּלִי תֹאַר וָשֵׁם/ וְהַיֹּפִי נִבָּט מִשָּמַיִם כֻּלּוֹ מָלֵא עֵינַיִם/ חַי וְקַיָּם וְנוֹשֵׁם" ("לשכוח לרגע").

שירתו של ריבנר היא שירה מלוטשת ואינטלקטואלית, היונקת מרבדיה העתיקים של התרבות העברית בלשון ובסמלים כמו גם ממסורות התרבות האירופית, שהן גרסת הילדוּת של המשורר, ובעיקר מן השירה המרכז-אירופית ומן הציור המערבי. ספרו "פסל ומסכה" (תשמ"ב), המוקדש כולו לשירים שנכתבו בעקבות יצירות אמנות נודעות ונודעות פחות, הוא בבחינת תופעה ייחודית ומעוררת עניין בנוף השירה הישראלית.

הלשון בשירת טוביה ריבנר מצטיינת ברעננותה ובדיוקה ומתאפיינת במבע מאופק, חסכני ולעתים אירוני. בְּמקום שאפשר לרמוז אין אומרים, בְּמקום שאפשר לאותת אין רומזים, ובְמקום שאפשר לשתוק אין מאותתים.

שירת ריבנר מנהלת מערכת מורכבת של זיקות עם המציאות. השירה היא לפעמים פורקן אסתטי למועקות הקיום, אך לפעמים "הַמִּלִּים קָמוֹת עָלֶיךָ/ שָׁבוֹת וְנִכְנָסוֹת בְּךָ בְּלִי עֶדְנָה יְתֵרָה/ גוֹרְמוֹת לְךָ לִכְאֹב אֶת הַכְּאֵב שֶׁהִדְמַמְתָּ עַל הַנְּיָר". "יֵשׁ דְּבָרִים", אומר ריבנר, "שֶׁהַכְּתָב מִתְכַּוֵּץ תַּחְתָּם" ("אלשיר").

במבט לאחור על למעלה מחמישים שנות יצירה אפשר לקבוע כי שירתו של טוביה ריבנר היא שירה מרתקת, המתחדשת תדיר בתוכן ובצורה, שירה שהתמורות והמהפכים שעברה מעידים על כוחה ועל חיוניותה המתמשכת.

על כל אלה מצאה ועדת השופטים את פרופ' טוביה ריבנר ראוי לפרס ישראל בשירה עברית לשנת תשס"ח.

טוביה ריבנר – משורר, מתרגם ופרופסור לספרות – הוא מחשובי המשוררים העבריים. בשירתו הוא מתמודד בדרך אישית וייחודית עם ייסורי האבדן של היחיד, עם האסון של שואת היהודים ועם קשייו של המהגר בעל שתי המולדות. שירתו מתחדשת ומחדשת, אך יונקת מן התרבות העברית ומהמסורת המרכז אירופית.

ספריו ראו אור גם בגרמניה, בשוודיה ובסלובקיה. תרגומיו מגרמנית הרחיבו את אופקיו של הקורא הישראלי, ותרגומיו לגרמנית – במיוחד של כתבי ש"י עגנון – קידמו את הספרות הישראלית בעולם.

טוביה ריבנר מתגורר בקיבוץ מרחביה. הוא נשוי לגלילה, אב למרים, לעידן ולמורן, ויש לו שלושה נכדים ונין אחד.

ציוני דרך בחייו

1941 עולה ארצה ב"עליית הנוער"
1950–1963 ספרן ומורה לספרות במוסד החינוכי "מרחביה"
1963–1966 שליח התנועה הציונית לאוסטריה ולשווייץ
1966–1978 מרצה לספרות בסמינר התנועה הקיבוצית "אורנים", קריית טבעון
1972–1974 מרצה בכיר בחוג לספרות, אוניברסיטת תל אביב
1972–1993 מרצה ופרופסור לספרות, אוניברסיטת חיפה

"כילד טיפלתי בסנונית פצועה בבית הסבים. ניסיתי לרפאה [...] כאשר חשבתי שהצלחתי והיא החלימה, פתחתי את החלון ונתתי לה לעוף. לא זמן רב עפה. ירדה על ציבור קרשים. בא חתול ובלע אותה". דומה כי הפסקה הקצרה הזאת מתוך ספרו האוטוביוגרפי "חיים ארוכים קצרים" של המשורר טוביה ריבנר, מקפלת בתוכה את תמצית חייו. חיים של נתינה ויצירה השזורים באבדן ובשכול.