התיאטרון הקאמרי של תל-אביב

5 משחקני הקאמרי זכו בפרס ישראל:

• יוסף מילוא ז"ל
• יוסי ידין ז"ל
• חנה מרון
• אורנה פורת
• זהרירה חריפאי

מנהלי הקאמרי מאז הקמתו ועד היום

מנהלים כלליים

1944–1958 יוסף מילוא ז"ל
1958–1961 יעקב אגמון
1961–1975 ישעיהו וינברג
1976–1986 אורי עופר
1986–1991 עודד פלדמן
1992– נעם סמל

מנהלים אמנותיים

1984–1992 אילן רון
1992–1993 שמואל הספרי
1993– עמרי ניצן

בפברואר 1945 נולד התיאטרון. המשוררת ומבקרת התיאטרון לאה גולדברג בישרה במאמר בעיתונות על התיאטרון החדש: "על במה קטנה, אנשים מעטים... מדברים עברית בדיקציה צלולה ובשטף, ומיד אתה חש עצמך באווירה של טוב-טעם ושל רצון טוב בהצגה המשמשת, כנראה, פתיחת יסוד לתיאטרון קאמרי חדש." מילוא, ראש קבוצת המייסדים, אמר אז: "זו הפעם הראשונה, לאחר תקופת התפתחות ארוכה והרת-מאורעות בחיי התיאטרון בארצנו, שתיאטרון חדש נוצר על ידי שחקנים צעירים. טרם מצאנו את הסגנון המיוחד שלנו, הסגנון אשר יהיה אופייני לאיש העברי החדש, לאופיו, למזגו, לרמתו ולארצו." בעיצומם של הקרבות במלחמת העצמאות הציג התיאטרון את הוא הלך בשדות של משה שמיר.

ב-1955, כאשר חגג התיאטרון עשור לקיומו, כתב השחקן יוסי ידין: "התיאטרון הקאמרי נולד מתוך מחאה... לקבוצת השחקנים הביא אתו פפו את משב הרוח העכשווי, את הדיבור החילוני, הארצישראלי... ובזה היה החידוש הגדול של התיאטרון הקאמרי".

בנובמבר 1970 נחתם שטר הקדש בין עיריית תל-אביב-יפו לחברי להקת הקאמרי, ובו נכתב: "מוקם בזה הקדש, שייקרא נאמנות התיאטרון הקאמרי של תל אביב ומטרתו לקיים תיאטרון רפרטוארי, שיפיק ויציג מחזות מהרפרטואר העולמי והישראלי ויבצע כל פעולה הקשורה לחיי התיאטרון ולניהול ענייניו".

בראשית שנות התשעים התבקש נעם סמל להיות מנכ"ל התיאטרון. שנה לאחר מכן הוא הזמין את עמרי ניצן לשמש מנהל אמנותי. המדיניות הרפרטוארית של הקאמרי שמה את הדגש על מחזאות ישראלית של מיטב היוצרים הישראלי ועל מיקומה על הבמה המרכזית, בד בבד עם העלאת הקלאסיקה העולמית של שקספיר, ברכט, איבסן ואחרים בראייה חדשה הצומחת מהמקום ומהזמן.

הרפרטואר העשיר שהעלו סמל וניצן בתקופת ניהולם מייצג, בעיניהם, השקפת עולם חברתית ואמנותית. בין ההצגות הבולטות בתקופה הזו: גורודיש, שיינדלה, פולארד, תיקון חצות, סיפור משפחתי, המורדים, רצח, אשכבה, חברות הכי טובות, ליזיסטרטה 2000, אישה בעל בית, עקר בית, עוץ לי גוץ לי, יעקובי ולידנטל, עד ראייה, עיר הנפט, הצמה של אבא, נורה, הסוחר מוונציה, אויב העם, קופנהגן, מר גרין, דמוקרטיה, ביבר הזכוכית והמלט.

ב-2002, אחרי יותר מארבעים שנה בבניין שבאולם הפסאג' ברחוב דיזנגוף, עבר הקאמרי למשכנו החדש והמשוכלל, שנבנה בסיועם של מפעל הפיס ועיריית תל-אביב-יפו. בתוך שנה הפך המשכן למרכז שוקק ובו פעילות מגוונת בחמישה אולמות. גם בביתו החדש התיאטרון מוסיף לחפש אותה מהות ואותה משמעות שביקשו מילוא וחבריו להציג בראשית הדרך.

בעשור האחרון התפתח הקאמרי לתיאטרון המופיע מדי שנה לפני קהל של כ-700 אלף צופים בכל רחבי ישראל, ומספר מנוייו גדל בשנים האחרונות והגיע ל-35,000.

שמונה מהצגותיו של הקאמרי זכו בתואר "הצגת השנה". שלוש מהצגותיו זכו בתואר "הקומדיה של השנה", חמישה משחקניו זכו בתואר "שחקן השנה". חמישה מהמחזאים שכתבו בעבורו זכו בתואר "מחזאי השנה". עד כה זכה התיאטרון הקאמרי במספר הגבוה ביותר של ציונים לשבח.

מאז טקס החניכה של התיאטרון הצעיר ועד יום הולדתו השישים הוא מוסיף לחפש את דרכו. "בכל שנותיו היה התיאטרון משוב לחברה הישראלית", אומר המנכ"ל נעם סמל, "המחזאים, היוצרים והשחקנים נגעו בעצבים הפתוחים של החברה הישראלית, כמו טראומת השואה, הקונפליקט הישראלי-פלשתיני, הפער העדתי, הזהות הישראלית, הזיכרון הקולקטיבי, ההגירה ועוד".

"התיאטרון הקאמרי צריך להיבחר כל ערב מחדש על ידי הקהל, קהל תובעני, המחפש משמעות וגם עינוג", אומר המנהל האמנותי, עמרי ניצן. "העיקרון של חזון המייסדים הוא גם העיקרון המוליך אותנו היום – לעשות תיאטרון ישראלי שישקף את החוויה הישראלית המורכבת, המשתנה, וייצור נקודת מפגש של הקהל עם עצמו דרך הבמה: נקודת מפגש מחדשת, מאירה, מפכחת, פוקחת עיניים. על הקאמרי בן השישים להישאר תמיד תיאטרון צעיר!".