חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבלת פרס ישראל לשנת תש"ס בתחום מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
שולמית אלוני – מנהיגת ציבור, לוחמת למען זכויות האדם, משפטנית ומחנכת, מייסדת התנועה לזכויות האזרח ולשלום (ר"ץ), מייסדת המועצה הישראלית לצרכנות, חברת כנסת במשך 27 שנים ושרה בממשלות ישראל – גדלה בתל אביב, שירתה בפלמ"ח ובצה"ל והשתתפה במלחמת השחרור.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
פרופ' עליזה שנהר, יו"ר, מר ראובן מרחב, ד"ר אלעד פלד, אלוף (מיל')
במשך יותר מארבעים שנות פעילותה הציבורית, מאז ערכה והגישה, בשלהי שנות החמישים, את תכנית הרדיו "מחוץ לשעות הקבלה" (שבה הייתה מעין נציב קבילות הציבור הראשון בישראל) ועד לתפקידיה הרשמיים האחרונים כחברה בממשלותיהם של יצחק רבין ושמעון פרס, אפיינו את שולמית אלוני יושר מוחלט ונאמנות ללא סייג לאמונתה ולהשקפת עולמה.
חזונה, אומץ לבה, מאבקיה ומעשיה הטביעו חותם מובהק על החברה הישראלית. היא זו שהקימה את "המועצה הישראלית לצרכנות" (ב- 1966) ועמדה בראשה; היא זו שיסדה את הלשכה לזכויות האזרח ופעלה במסירות ובהתמדה, במשך תקופה ממושכת, במתן סיוע וייעוץ משפטי לנזקקים במסגרת "הלשכה לפניות הציבור" הפועלת עד היום.
כמורה, כמשפטנית, כפובליציסטית, כמייסדת תנועה פוליטית וכמנהיגתה, כחברת כנסת וכחברת ממשלה חוללה שולמית אלוני כמה מן הבירורים החיוניים והנוקבים ביותר שעל סדר היום הישראלי וסייעה בכך לתחום ולברר את עמדותיהם של הצדדים השונים ונושאים חיוניים ומשמעותיים.
רבים מן הנושאים שעליהם נאבקה בעוז כחלוצה לפני המחנה הפכו במרוצת השנים לנחלת הכלל, וכמה מהם אינם שנויים עוד במחלוקת. בכך מתבטאת גם כן תרומתה הייחודית של שולמית אלוני לכבוד האדם ולזכויותיו היסודיות והטבעיות ולשוויון בין המינים ובין העמים.
כבר מראשית שנות השבעים ניהלה שולמית אלוני מאבק רצוף וחסר פניות לשמירת זכויות האדם ולשוויון האישה בישראל. כן ניהלה מאבק חסר פשרות נגד כפייה מכל סוג שהוא ולמען הסדרת יחסי דת ומדינה בישראל, למניעת אפליה ולהבטחת הזכות לאושר אישי.
במשנתה החברתית-הפוליטית נועד תפקיד נכבד למאבקה לקידום השלום, לשיפור היחסים בין יהודים לערבים על בסיס של כבוד הדדי ולסיום שליטתה של מדינת ישראל בעם הפלשתיני. על כן היא הייתה ממקימי "המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון".
שולמית אלוני ממשיכה להיות קול מרכזי בחברה הישראלית גם לאחר פרישתה מן החיים הפוליטיים. לדעתה, הבעיה העיקרית של מדינת ישראל היא בעיה חברתית ותרבותית. רוב הציבור בישראל מבקש לחיות בחברה דמוקרטית ופתוחה, על פי מיטב ערכי היהדות והחברות המתוקנות, והוא מבקש ליצור חברת רווחה ולגלות סולידריות כלפי מעוטי היכולת. יצירת חברה אזרחית פעילה ויוזמת היא, על-פי אמונתה, עדיין חלק מן האתוס הישראלי הניתן להגשמה בכוחות משותפים.
על מכלול פעילותה הרצופה והייחודית מצאנו אותה ראויה להיות כלת פרס ישראל לשנת התש"ס בתחום של מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
קורות חיים
שולמית אלוני – מנהיגת ציבור, לוחמת למען זכויות האדם, משפטנית ומחנכת, מייסדת התנועה לזכויות האזרח ולשלום (ר"ץ), מייסדת המועצה הישראלית לצרכנות, חברת כנסת במשך 27 שנים ושרה בממשלות ישראל – גדלה בתל אביב, שירתה בפלמ"ח ובצה"ל והשתתפה במלחמת השחרור.
הייתה נשואה, עד למותו ב-1988, לראובן אלוני ז"ל, מייסד מינהל מקרקעי ישראל וראש המינהל האזרחי במרחב שלמה, ולהם שלושה בנים – דרור אלוני, אל"מ במיל' בחיל הים ומנהל גימנסיה הרצליה, תל אביב, ד"ר נמרוד אלוני ואהוד אלוני, אמן – ושבעה נכדים.
לימודים
כפר הנוער בן שמן
בוגרת בית המדרש למורים, ע"ש דוד ילין בירושלים
1953 בוגרת הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית (רשיון לעריכת דין משנת 1957)
פעילות פוליטית
1965–1969 חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה
1973 מייסדת ויו"ר ר"ץ, התנועה לזכויות האזרח ולשלום
1974–1996 חברת כנסת מטעם ר"ץ ומרץ ומנהיגת התנועה
יולי 1974–אוקטובר 1974 שרה בלי תיק בממשלתו של יצחק רבין, לאחר הבחירות לכנסת השמינית
1992–1995 שרת החינוך התרבות והספורט בממשלתו של יצחק רבין לאחר הבחירות לכנסת ה-13
1995–1996 שרת התקשורת המדע והתרבות בממשלתו של רבין
עסקה בכנסת בחקיקה ובמיוחד בנושאי קונסטיטוציה וזכויות האדם; הייתה חברה כמעט בכל ועדות הכנסת, לרבות ועדת החוקה חוק ומשפט, ועמדה בראשה בכנסת ה-11; יזמה ב-1965 את הקמת ועדת המשנה של הכנסת לחוקי יסוד.
פעילות ציבורית
1957–1965 עורכת ומגישה של תכניות רדיו שעניינן זכויות הפרט וצרכנות: "מחוץ לשעות הקבלה", ו"הנושא בטיפול"
1996 מייסדת "המועצה הישראלית לצרכנות" והיו"ר שלה בשנים הראשונות לפעולת המועצה
מייסדת "הלשכה לזכויות האזרח", פעלה במשך שנים בסיוע ובייעוץ משפטי לנזקקים ב"לשכה לפניות הציבור" שליד ר"ץ מרץ, ממנהיגות המאבק לזכויות הנשים והמיעוטים ולחופש דת ומצפון.
ממייסדי "המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון", חברת הנהלה בו ושותפה לפעולתו.
פעילה במסגרות שונות ולאורך השנים לקידום השלום בין ישראל לפלשתינים ולמדינות ערב, להפסקת כיבוש השטחים בידי ישראל, להקמת מדינה פלשתינית ולזכויות האדם.
פעילות אקדמית כיום
מרצה בנושא "זכויות האדם" וכן על השפעת הפוליטיקה על החקיקה הקונסטיטוציוניות בבית הספר למשפטים באוניברסיטת תל אביב מרצה בבית הספר למינהל ציבורי באוניברסיטת באר שבע.
פרסים ותוארי כבוד
1985 "פרס קרייסקי" לזכויות האדם, וינה
1996 עיטור כבוד מהאקדמיה הבינלאומית להומניזם
1999 אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג מהאגודה לזכויות האזרח בישראל
ד"ר לשם כבוד: ב-1995 מאוניברסיטת קון קוק סיאול, דרום קוריאה; ב-1996 מהיברו יוניון קולג'; ב-1997 מהאוניברסיטה החופשית, בריסל; ב-1999 ממכון ויצמן למדע, רחובות.
מפעל חיים
שתי תמונות מימי הילדות צורבות כל השנים בתודעתה של שולמית אלוני. האחת קשורה ליחסים שבין עמה לבין בני עם אחר והשנייה לגורל עמה. באחת, מ-1936, הפכו יהודים ברחוב נווה שאנן בתל אביב עגלה של רוכל ערבי, מלאה בביצים ובפֵרות. בשנייה, בראשית שנות ה-40, באחת השבתות בשעת בין ערביים, סיפר מורה לתלמידים בחדר האוכל בבן שמן על הידיעות הנוראות שהתחילו להגיע מאירופה על רדיפות היהודים. "התמונה הזאת של השפלת האדם היא בלתי נסבלת" – כדברי שולמית אלוני לעדית זרטל בספרה הביוגרפי "לא יכולה אחרת".
העיסוק של שולמית אלוני בזכויות האדם ובפעילות למען השלום בין ישראל למדינות ערב ולפלשתינים קשור לאותן תמונות שנצרבו בנפשה. בנחיצות בשוויון זכויות נוכח עוולות וקיפוח חוותה כבר בילדותה ועל בשרה. היא גדלה בדרום תל אביב, באזור שהיא מכנה "העבר השני של מסילת הברזל", עם עולים דוברי ספניולית ועם משפחות של פועלים. בשלוש שנות לימודיה הראשונות למדה דווקא בצפון תל אביב, עם ילדי האליטה, עם בנותיהם ועם בניהם של עסקני היישוב וההסתדרות, בבית הספר "בית חינוך". כל זאת עד שהוחלט בהסתדרות שאין אביה הנגר זכאי לאותה הנחה מיוחדת שהוענקה לעסקנים הנכבדים, אף שמצבם הכלכלי היה טוב לאין שיעור מזה של דוד אדלר.
שולמית אלוני גדלה בבית שהיו בו "ספרים ועיתון ושירה". היא הייתה ילדה שקוראת ספרים, והיא נשארה כזאת גם היום. את הוריה יוצאי פולין, צאצאי רבנים ולמדנים, היא זוכרת כאנשים משכילים ונחמדים, יפים וגבוהים ודוברי שפות. על אף המצוקה הכלכלית עשו כל שביכולתם כדי שהיא ואחיה הצעיר מרדכי (שטבע ומת בברכת השחייה בבן שמן) לא יסבלו מחסור. האם יהודית, תופרת אמנית במקצועה, והאב, הנגר דוד, התגייסו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ושני ילדיהם נקלטו בקבוצת "עלומים" ברעננה ואחר כך בבית הספר החקלאי בבן שמן. "זאת הייתה תקופה מעצבת. בתקופה ההיא כבר עבדתי לפרנסתי. בכיתה ז' ברעננה, ואחר כך בבן שמן, הייתי בין הילדים שעבדו, כי לא שילמו בשבילם או לא שילמו מספיק" (מתוך "לא יכולה אחרת").
בבן שמן היו לשולמית מורים מצוינים כמו, ד"ר זיגפריד להמן, פרופ' אריה לודוויג שטראוס, יזהר סמילנסקי ויצחק ואהל (לימים פרופסור בפקולטה לחקלאות ברחובות וחתן פרס ישראל ב-1992), ומרצים אורחים כמרטין בובר ולאה גולדברג, והם פתחו לה עולמות שבמקום אחר אולי לא היו מתגלים לה. עולם הספרות הקלאסית ריתק אותה. היא אהבה פילוסופיה והייתה חזקה במתמטיקה, אבל בחרה בדרך ההוראה. בגיל 16 היא עלתה לירושלים לסמינר בית הכרם. "אהבתי ללמד" - אומרת שולמית אלוני. – "עבדתי בהוראה במשך 12 שנה. לימדתי ברובע היהודי של העיר העתיקה ערב נפילתו בתש"ח, בשליחות "ההגנה". לימדתי ילדי עולים אחרי קום המדינה. הייתי מורה למקרא ולהיסטוריה, ואני מראשוני המורים לאזרחות". למעשה לא פסקה שולמית אלוני מללמד כל חייה; היא רק החליפה את המסגרות. לא רק כשכיהנה כשרת החינוך והתרבות בממשלתו של יצחק רבין הייתה מעורבת במעשה החינוכי, אלא בכל תפקידיה הציבוריים. את ההחלטה להיות מורה בישראל היא חבה לאביה: "אני התלבטתי; היו לי כל מיני חלומות. אבל אבא שלי, ששירת באותו זמן באיטליה, כתב לי לשים בצד את כל החלומות שלי להיות טרקטוריסטית, להיות רועה, וללכת ללמוד כדי שאוכל להיות מורה. יש הרבה ילדים פליטים, והם יבואו לארץ ישראל ויהיו זקוקים למורות טובות" (שם).
לכיתה השביעית בבית הספר התיכון "בית הכרם" קיבל אותה מנהל הסמינר, ההיסטוריון פרופ' בן ציון דינבורג (דינור, לימים שר החינוך הראשון של ממשלת ישראל). בשיחת הקבלה אמרה לו אלוני כי היא מוכרחה להיות מורה והיא מבקשת שיעזור לה בכך, ואף כי שמה אינו אומר לו דבר, הרי יבוא יום וישמעו עליה. בן ציור דינור זכר את ההתחייבות הזאת. "אחרי קום המדינה שמעתי ממנו שצריך ללמד את ילדי ישראל מהי המשמעות של מדינה ריבונית. עניתי לו שאיני יודעת אך עושים דבר כזה, והוא אמר לי לכי ללמוד. זה היה למעשה המניע האמיתי שהביא אותי ללמוד משפטים".
כמורה מתחילה היה עליה להתמודד לא רק עם קשיי הבראשית של המדינה הצעירה והענייה אלא גם עם הרבה "פוליטיקה" ועם דעות קדומות. היא לימדה תחילה ילדי מעברות, ואחר כך עבדה בבית ספר ברמלה. אבל כשביקשו לשלחה לעבוד כמורה במחנות הפליטים בקפריסין, הטילו עסקני מפא"י וטו על ההצעה בגלל העבר שלה בתנועת "השומר הצעיר". לעומת זאת, ברמת גן סירבו עסקני הציונים הכלליים לקבלה לעבודה כמורה. בסופו של דבר מצאה בשנת 1951 משרת הוראה סדירה בבית הספר המקצועי לבנים "שבח" בתל אביב. אותו בניין שימש בשעות הערב אכסניה לבית הספר למשפט ולכלכלה בתל אביב. בבוקר היא לימדה ב"שבח" מקצועות הומניים ואזרחות לתלמידי התיכון המקצועי, ובערב היא חבשה את אותם הספסלים כסטודנטית למשפטים וכחניכה בקורס הממשלתי הראשון למורים לאזרחות.
בחורף של אותה שנה היא פגשה לראשונה את בעלה, ראובן אלוני, ממייסדי קיבוץ "אלונים". היא גייסה אותו עם מכוניתו ל"פרויקט המשותף הראשון שלהם: יציאה למעברות וחלוקת אוכל ובגדים".
"אני" – מעידה על עצמה שולמית אלוני – "בן אדם עם מיתר אחד, כמאמר המשורר. גם לי יש רק שיר אחד ופזמון קבוע, והוא זכויות האזרח. אני עוסקת כל ימיי בעניינים רבים, תרבות ופילוסופיה ופסיכולוגיה, אבל הנושא האמיתי שלי הוא זכויות האזרח. אני גדלתי בדור שתנועות הנוער ומלחמת העצמאות חינכו אותו שלא לשאול למי צלצלו הפעמונים, אלא להיות בטוחים שהם צלצלו בשבילם". וכך, במקום לנסות להפוך את רשיון עריכת הדין שלה לקרדום לחפור בו ולנצל את כושר הביטוי שלה ואת הלהט שלה להתמודד ואפילו להתעמת עם בעלי שררה כדי להצליח בעסקים, היא הרגישה שעליה להיות פה לחלשים ולמדוכאים.
בימים שבישראל לא ידעו אומבודסמן מהו הפכה שולמית בתכניות הרדיו שלה "מחוץ לשעות הקבלה" ו"הכירו את החוק" להיות נציבת התלונות של הציבור. "עשיתי הכול כדי שאנשים יבואו אליי עם הבעיות שלהם, עם החולי, עם הכאב, עם המצוקה או עם הרדיפה שהם נרדפים, ואני כפרקליטה אסייע להם. מתוך אותה תפיסה של נתינת סעד משפטי ותקשורתי הגעתי גם לטיפול בנושאי צרכנות לצרכנים שקופחו".
שולמית אלוני החלה בעיסוקה כאומבודסמן רדיופוני של מדינת ישראל עוד בתקופת הסטאז' שלה כעורכת דין, והמשיכה בעבודה הזאת ברדיו במשך שמונה שנים, עד 1965. במשך עשרים ושתיים שנה הייתה גם בעלת טור שבועי קבוע באותם נושאים ב"ידיעות אחרונות" וב"לאישה".
העיסוק הזה בזכויות האזרח קבע למעשה את דרכה של שולמית אלוני גם כאשת ציבור וכמנהיגה פוליטית. היא נלחמה למען שוויון מעמד הנשים, דרשה להוציא מן הרבנות את האחריות הבלעדית למעמד האישי ונאבקה נגד החקיקה הדתית. היא גם ביקשה להיות לפה לאזרחי ישראל הערבים מול הממסד השלטוני. ובשנת 1966, כשכבר הייתה חברת כנסת, הקימה בהמלצת שר המסחר והתעשייה חיים צדוק את המועצה הישראלית לצרכנות, ועמדה בראשה בשנותיה הראשונות.
עשרים ושבע שנים הייתה שולמית אלוני חברת כנסת: מ-1965 עד 1969 כחברת מפא"י/מפלגת העבודה, ומ-1974 עד 1996 כמנהיגת ר"ץ ומרץ. היא פרשה סופית ממפלגת העבודה בשנת 1973, משום שנותרה בודדה במרכז המפלגה בהצבעה על דרישתה לנוהל דמוקרטי לבחירת הרשימה של המועמדים לכנסת. בבחירות ב-1974, לכנסת השמינית, עמדה אלוני בראש התנועה לזכויות האזרח. היא הצטרפה לממשלתו של יצחק רבין כשרה בלי תיק, אבל חודשים אחדים אחר כך היא התפטרה מהממשלה.
בכנסת ובוועדותיה, וכן מעל במות ציבוריות שונות, בתקשורת ובספרים שהיא מחברת שולמית אלוני מתמקדת בזכויות האדם ובשוויון האישה, בהפרדת הדת מן המדינה ובקידום השלום וההכרה בזכויות הפלשתינים. ליד ר"ץ ומרץ הקימה שולמית אלוני את הלשכה לפניות הציבור ועסקה בסיוע משפטי לנזקקים. היא גם שותפה להקמת המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון ולהנהגתו. אין היא נרתעת ממאבקים קשים ומרים עם יריבים פוליטיים, או עם שותפים לדרך, ואפילו עם חברים בתנועתה שלה. תמיד היא נאמנה לאמת שלה ולאופן שבו היא רואה את פני הדברים במדינה ובחברה. כבר בילדותה, היא אומרת, גמלה בלבה ההכרה שאין להתיירא מאיש. "זה היה בכיתה ו' בבית הספר 'יסוד המעלה', בשיעור בנביא ירמיהו. אני אפילו זוכרת היכן ישבתי אז: בשורה השלישית, ליד החלון, מימין למורה. ירמיהו השפיע עליי מאוד. את החיבור הכי יפה שלי חיברתי על מעצרו במהפכת. רושם גדול עשו עליי גם הנביא עמוס בחזון אחרית הימים שלו וכמובן ספר איוב. באותו שיעור בנביא למדתי על ציווי ה' לירמיהו 'אל תחת מפניהם פן אחיתך לפניהם', וכל החיים הציווי הזה מלווה גם אותי".
לכנסת ה-13 היא נבחרת בראש רשימה של שנים עשר ח"כים. היא חברה ליצחק רבין וקיבלה את המשרד שבו רצתה יותר מכול: משרד החינוך והתרבות. שלא כבממשלתו הראשונה של רבין השלימה אלוני את כל הקדנציה, אך בשלב מסוים, כדי לשמור על שלמות הממשלה ולשמור על תהליך השלום עם הפלשתינאים, היא עזבה את המשרד ועברה לכהן כשרת התקשורת התרבות והמדע. לממשלה הזאת היא מתייחסת כאל המהפכנית ביותר בממשלות ישראל, ומציינת שהיא עצמה הייתה שותפה בביצוע התמורות. "המסר שלי במשרד החינוך היה של שינוי סדר העדיפויות הלאומי. יזמתי, בין היתר, תכנית לימודים חדשה למדעים. קידמתי את מעמד המורה, וביקשתי לחולל מפנה ביחס החברה לחינוך, כדי שיהיה אכן ברור לכול שישראל מאמינה בחינוך. החלטנו על העברת 30 יישובים למסגרת של חינוך כולל ויום לימודים ארוך. גם במשרד התקשורת התחוללה תמורה ופריצת דרך בהנהגתי: המחירים ירדו, והמונופול של 'בזק' בוטל".
שולמית אלוני פרשה בשנת 1996 מן החיים המפלגתיים-הפרלמנטריים, אבל לא מן העשייה הציבורית. היא מלמדת באוניברסיטאות תל אביב ובאר שבע קורסים בזכויות האזרח ובמינהל ציבורי, והיא מתקשה לעמוד מול הבקשות שמבקשים ממנה להרצות בפורומים שונים בארץ ובחו"ל.
שולמית אלוני: "לסטודנטים שלי אני אומרת שלא רק אריסטו או קנט עיצבו את התרבות האנושית אלא גם המקורות שלנו. יש בהם דברים נפלאים על ערך האדם, על הצדק ועל המשפט. הרעיונות הנעלים על ערך האדם ועל אחריותו למעשיו באו מאתנו, כמו גם הצורך להבדיל בין טוב לרע או האיסור על הרוב לפגוע במיעוט. אני מתגעגעת לחברה שהיינו יכולים להיות. כשנלחמנו, כשהלכנו למעברות, כשהתגייסנו לכל קריאה, היו לנו ציפיות גדולות, אבל יצא לנו משהו אחר. לא השכלנו לעבור ממעמד של עדה דתית למדרגה של מדינה ריבונית עם חוקה ונורמות אחידות, והיום אילו היה נביא בישראל, הוא היה בוכה".