שלישיית "הגשש החיוור"

תכניות "הגשש"

• התכנית הראשונה (נובמבר 1964), "שמחת זקנתי", בבימויו של שייקה אופיר
• התכנית השנייה (אפריל 1966), "תכנית ד'", בבימויו של שייקה אופיר
• התכנית השלישית (8 ביוני 1967), "סינימה גשש" (הופעת הבכורה בפני חיילי צה"ל באל עריש), בבימויו של נסים אלוני
• התכנית הרביעית (יולי 1969), "קנטטה לשווארמה", בבימויו של נסים אלוני
• התכנית החמישית, "קסיוס קליי נגד חלפון", בבימויו של יוסי בנאי
• התכנית השישית, "אופסייד סטורי", בבימויו של יוסי בנאי
• התכנית השביעית, "עובדים עלינו", בבימויו של יוסי בנאי
• התכנית השמינית, "קרקר נגד קרקר", בביומיו של יוסי בנאי
• התכנית התשיעית, "בעבור חוקן דולרים", בבימויו של מוטי קירשנבאום (כתב דני רווה)
• התכנית העשירית, "כוסות רוח", בבימויו של יוסי בנאי

בהכנה: התכנית האמורה להיות האחרונה בתכניות "הגשש החיוור", "גשש ולהתראות".

סרטים בהשתתפות "הגששים"

"מוישה ונטילטור", "שלאגר", "השכונה שלנו", "ארבינקה", "הקרב על הוועד", "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד. נוסף לעשרות תכניותיהם וללקטים מתוך תכניותיהם בסדרה "פסטיבל גשש", אשר הוצגו אלפי פעמים, לפעמים בקצב של שלושים וחמש הופעות בחודש, השתתפו שלושת "הגששים" בעשרות מופעי רדיו וטלוויזיה.

גברי

אחרי מלחמת יום הכיפורים הזמינה מפקדת חיל האוויר את "הגשש החיוור", את נעמי שמר ואת להקת "כוורת" להופיע במסיבה מיוחדת לכבוד שחרורם מהשבי של הטייסים שמטוסיהם הופלו מעל סוריה. לגברי מן "הגששים" זאת הייתה חוויה מיוחדת במינה. הוא שמע את אחד הטייסים מספר על השבי. "אני זוכר את המילים שלו בתארו את רגע נפילתו בידי הסורים" – נזכר גברי. – "המטוס נפגע. הייתי מוכרח לנטוש. המצנח נפתח, ואני רואה עוד באוויר איך שג'יפים עם חיילים סורים מתחילים להקיף אותי, ואני אומר לעצמי: חביבי, אתה נופל עכשיו ישר לתוך הצנטרום של הפיילה.' ואז במסיבה" – ממשיך גברי בסיפורו – "אני חושב לעצמי: תראה, הנה בן אדם שברגע הקשה ביותר של חייו, כשברור לו שאולי הוא לא יצא ממנו בחיים, האסוציאציה המיידית שעולה במוחו לקוחה כל כולה ממערכון של הגשש".

"מקובל היום לומר שאנחנו יצרנו שפה מיוחדת, את השפה 'הגששית'" – אומר גברי בנאי – "אבל האמת היא שאנחנו לא יושבים בבית שלנו וממציאים שפה חדשה. אנחנו הבאנו והגדלנו בזכוכית המגדלת שלנו את השפה של העם. בהופעות שלנו הם שומעים את עצמם מדברים ולא אותנו. במערכון 'המכונית המגויסת' חוזר כמה פעמים המשפט 'סע לשלום, המפתחות בפנים', והאנשים אמרו: 'נכון, הרי ככה בדיוק מדברים".

היכולת לשמוע ואחר כך לצטט דפוסי לשון עממיים היא אחד ממגעי הקסם של "הגשש החיוור" ושל היוצרים שעבדו אתם. הכשרון לשמוע משפטים ולהפוך אותם לנכסים מובהקים של הפולקלור ואפילו של התרבות הישראלית – כמו "יום אחד אז היה לילה", או כמו המשפט שהביא נסים אלוני, "כפי שידוע לכם, המצב הביטחוני השתפר לרעה", או המשפט הנהדר הזה, "יש פה אחד, חבל שהוא איננו! עושה אותך אתה רואה ראי" – כשרון זה הוא מתנה משמים, סבור גברי.

גברי נולד בירושלים בשנת 1940 כגבריאל, בן הזקונים של בכורה ומאיר בנאי (היו להם שבעה בנים ובת) משכונת מחנה יהודה. "רק אחי אברהם ואחותי לא שיחקו מעולם." ראשון השחקנים בין האחים היה האח הגדול יעקב, והנודע בהם הוא יוסי, חתן פרס ישראל לתיאטרון לשנת התשנ"ח. "מאז שאני זוכר את עצמי" – קובע גברי – "אני מחזיק ביד טקסטים של הצגות ובודק אם הם יודעים אותו בעל פה. בבר מצווה שלי הופיעה להקת הנח"ל עם יוסי".

באווירה המיוחדת של בית בנאי, כשהסבא והאימא היו מספרי-סיפורים מופלאים וממשילי-משלים מרתקים, והאחים היו שחקנים בלהקות ובתיאטרון, "נשאב" גם גברי אל הבמה. את שירותו הצבאי עשה בלהקת הנח"ל. אחר כך הלך ללהקת "התרנגולים" של נעמי פולני. בלהקת הנח"ל פגש את פולי וב"תרנגולים" גם את שייקה. בסוף שנת 1962 הזמין לביתו אברהם דשא (פשנל), שהיה אז אמרגנם של "התרנגולים", את גברי, את שייקה ואת פולי, והציע להם להקים שלישייה ולהופיע במועדון שלו ביפו, "הסנטר הכפול". פשנל נתן לשלישייה את שמה, והבכורה של התכנית הראשונה, "שמחת זקנתי", הייתה בכ"ט בנובמבר 1964. כך החל סיפורם של "הגששים".

"ההתחלה הייתה קשה" אומר גברי. "הקהל לא ידע איך לאכול אותנו, וגם אנחנו, לא ידענו איך לאכול אותנו. משייקה אופיר, במאי הבית הראשון שלנו, קיבלנו את המקצוענות ואת הפדנטיות ואת יחס הכבוד לקהל. ב'תרנגולים' הופענו במכנסיים ובחולצות, ואילו שייקה הלביש אותנו בחליפות. נסים ויוסי נתנו לנו שפה, ומוטי, בחושים העיתונאיים שלו, חיבר את הלהקה לכל מה שקורה באותו זמן בארץ. ככל שהצלחנו יותר, וככל שהקהל אהב אותנו יותר, נהיינו יותר ויותר מפוחדים מן התחרות עם עצמנו ובררנים לגבי איכויות החומרים שלנו. מתכנית לתכנית השקענו יותר זמן בחזרות. רצינו להיות טובים יותר ומקצועיים יותר. במשך כל שנות הלהקה עשינו רק עשר תכניות ואילו בתיאטרון אחר העלו מאות הצגות. בתיאטרון הרפרטוארי לומדים את הטקסט בעל-פה, ואחר כך הבמאי בא ובכמה פגישות מעמיד את ההצגה. אצלנו התהליך ממושך וקשה הרבה יותר. הוא מתחיל בהעלאת רעיונות, נמשך בכתיבת מערכונים ושירים, ומלווה כל הזמן בתיקונים. הכנת תכנית חדשה יכולה להתמשך אפוא אפילו שנה וחצי, ואז אנחנו מופיעים אתה במשך ארבע שנים. אנחנו מייצרים סוג של יצירה תיאטרלית בעמל רב. יש מי שמתייחס לבידור כאל משהו קל, ואולם אנחנו יוצרים סוג של תיאטרון שהוא קשה מאוד לעשייה. נסים אלוני היה אומר: תנו לי לכתוב דיאלוגים להצגה רגילה, ואני אעשה זאת מיד ובלי כל בעיות. אבל לכתוב שלושה משפטים באופן שהשלישי יגרום לפרץ של צחוק, זה כבר עניין אחר. קשה מאוד לכתוב קומדיה".

גברי הביא ל"גשש החיוור" בתחילתו את ההוויי של העצירים בכלא שש. הוא התוודע ל"תרבות השוליים הצבאית" ולשירי הייאוש והגעגועים שחיילים חיברו בביקוריו עם להקת הנח"ל ביחידות השונות. "הפכתי את זה לתחביב שלי" – הוא אומר – "ובחופשות שלי מהצבא הייתי מופיע במועדון הסטודנטים הירושלמי 'בכחוס' בשירים הללו". כך נולד "עוזי עוזי", אחד השלאגרים הגדולים של "הגשש", שחיבר אלברט סבאג, וגברי הוציא אותנו מ"כלא שש" ל"אזרחות". "אני מצטער מאוד שהתרחקתי מההוויי הזה. עד היום פוגשים אותי אנשים ואומרים לי: דחילק, תשיר 'עוזי עוזי'".

גברי אינו שבע, על אף שלושים השנים שחלפו, מן "הגשש החיוור". אך פרק זמן זה הוא ארוך ללא תקדים בעולם הבידור, וגברי יודע שהלהקה הגיעה כנראה לסוף דרכה. על ההומור החדש ההולך וכובש את מקומו על הבמה ועל המסך הקטן ואולי דוחק את ההומור "הגששי" אין לו בדרך כלל, כפי שאין לשני חבריו-שותפיו, דעה טובה במיוחד. "הם עושים שם עבודה קלה מדיי. ההומור זול. משתמשים שם בשפה גסה שאצלנו לא נשמעה מעולם. זה לא קונץ".

כמו אחיו יוסי, גם גברי חש שהשורשים שלו נטועים בירושלים של פעם, כפי שכתב זאת יוסי בשירו "בין זיכרון יוסף לשכונת הפחים". אבל לצערו של גברי "כל זה הולך ונגמר, וכל האנשים הללו שאהבנו כל כך שוב אינם".

על התכנית האחרונה של "הגשש", "גשש ולהתראות", הנתפסת על ידי חבריו כחגיגת פרדה, הוא אומר שהדגש בה הוא על "להתראות" ולא על "שלום". גברי מקווה כי לאחר שחבריו ינוחו, "ימלאו את המצברים" ויעסקו בעוד דברים שהם אוהבים סופם שיגיעו למסקנה כי בכל זאת אין כמו "הגשש". גברי בנאי אינו זקוק עכשיו לתיאטרון אחר. הוא לא מחפש את "המלט". "הגששים זה מה שממלא אותי. כל החיים שלי זה הגשש החיוור."

שייקה

באחד המערכונים האהובים של "הגשש החיוור" אומר שייקה בקולו המצלצל: "העולם מצחיק אז צוחקים". היום שוב אין הוא בטוח בכך. "הדברים פחות מצחיקים אותי, וגם העולם פחות מצחיק" – אומר שייקה לוי – "אז אני פחות צוחק". רצח רבין חולל זעזוע עמוק בנפשו של שייקה: "קרה לי משהו בלב. בכל יום שישי אני הולך, עם 'משמרות שלום', לגלעד בכיכר רבין, ואני עונד סיכה שכתוב עליה 'לא נשכח'. העניין הזה תפס אותי מאוד ואפילו שינה אותי. שוב אין לי רצון או כוח נפשי לעמוד על הבמה ולהצחיק."

שייקה נולד בשנת 1939 בקהיר, מצרים, כישעיהו, להוריו מזל ומשה לוי ז"ל. אביו נפטר ונקבר במצרים, ואמו עלתה ארצה בשנת 1944 והתיישבה בתל אביב. שייקה גדל בקיבוץ עין הים (עין כרמל) ובקיבוץ גבעת ברנר. את השירות הצבאי עשה תחילה בלהקת פיקוד הגדנ"ע ואחר כך בלהקת פיקוד המרכז. שהשתחרר ב-1960 חבר לגבי אקשטיין, למרים גבריאלי וליעל שרז בלהקת "מועדון השעות הקטנות" בצפת. את השירים ללהקה כתבה נעמי שמר, והבמאי היה גדעון שמר. השיר שלו במועדון היה "ליל אמש". הוא שר גם את "שיר השוק", שיהיה לימים אחד מלהיטי "התרנגולים". הוא התקבל לתיאטרון הקאמרי ואף הופיע בתפקיד קטנטן ב"לילה השנים עשר" אבל כאשר הקימה נעמי פולני את להקת "התרנגולים" העדיף אותה שייקה על פני הקאמרי. "לא למדתי משחק או פיתוח קול. נעמי פולני הייתה בית הספר שלנו" – הוא אומר. את "התרנגולים" עזב שייקה יחד עם עוד שני "תרנגולים", גברי ופולי, בסוף 1963, לבקשתו של אברהם דשא (פשנל), כדי להקים שלישייה חדשה בישראל, היא שלישיית "הגשש החיוור". "המדינה הייתה אז קטנה" – נזכר שייקה – "ובהתאם לכך האפשרויות היו מוגבלות. שלושתנו רצינו להישאר יחד. אמנם אחרי ההצלחה ההיסטרית של 'התרנגולים' לא היה ברור לנו מראש שגם 'הגשש' יהיה סיפור של הצלחה דומה. באותם ימים הצליחה מאוד שלישיית 'גשר הירקון' וגם להצגות כמו 'הוא והיא' או 'יוסי, חזקי, יונה' היה קהל גדול, וכל זאת כאשר ה"שוק" היה מצומצם מאוד. אבל אף שהיה ספק אם נצליח לכבוש לנו מקום על הבמה בארץ, בכל זאת היה פשנל בטוח בהצלחה ושילם לנו משכורת בכל חודשי ההכנות הארוכים. להרפתקה שלנו יצאנו עם תכנית שהייתה מזרחית מאוד באופייה. שייקה אופיר הקפיד שנדגיש כמוהו כל ח' ו-ע'. אני הבאתי לתכנית הראשונה 'שמחת זקנתי', לא רק את 'הננו חסידים' אלא גם את הניחוח המצרי של פאריד אל עטרש מהבית שלי. השיר שלו, 'פלפילו', הפך מיד לאחד הסמלים הראשונים שלנו".

הקהל לא נהר מיד בהתחלה בהמוניו להצגות 'הגשש' ובכל זאת הצליחה התכנית הראשונה מעל למצופה. עד סוף 1965 רשמו "הגששים" 350 הופעות ברחבי הארץ. הם הציגו כבר אז יותר משלושים פעמים בחודש.

"התנועה הקיבוצית" – אומר שייקה – "הסתייגה מאתנו בשנים הראשונות. אנחנו לא קלענו לטעמם, ולכן לא הזמינו אותנו להופעות אצלם. אני זוכר שוועדת התרבות של הקיבוצים באה למועדון 'הסנטר הכפול' של פשנל, וחבריה לא אהבו את מה שראו שם, את 'פלפילו' שלי או את 'כלא שש' של גברי. רק בתכנית השלישית שלנו, כנראה בזכותו של הבמאי שלנו נסים אלוני, נהיינו אורחים רצויים גם בקיבוצים".

כלל ברזל הוא ב"גשש", שההחלטות לגבי כל פריט בתכנית מתקבלות פה אחד. על כל משפט בחומר הכתוב עליהם להגיע לקונצנזוס, ולא הוא יימחק. "מה שלא מוצא חן בעיני אחד, לא מתקבל; לכן הכתיבה היא חלק חשוב כל כך בעבודה שלנו. אם הכנת תכנית נמשכת שנה, הרי במשך עשרה חודשים אנחנו יושבים ליד השולחן עם הבמאי ועם הכותבים ומגלגלים רעיונות והצעות."

לא פחות משהוא אמן ומצחיקן שייקה הוא מתקן עולם. הוא וחבריו נגעו בתכניות בדברים שקוממו אותם, וביקשו להגיב עליהם ולהביא לשינוי. הם מעולם לא עסקו אך ורק בהצחקת בני אדם. "החומרים של ההצגה" – מצהיר שייקה – "צריכים תחילה לדבר אליי. אני רוצה לשנות את העולם. אני אמנם לא מסוגל לכך, אבל אני לפחות מנסה. בתכניות שלנו נגענו בבעיות חברתיות. נכון שלא הצלחנו לתקן את העולם, אבל דברים שאמרנו התקבלו. אנחנו באים לבידור ולצחוק מתוך כאב. כאשר בהומור יש גם קורטוב של עצב, הוא הרבה יותר מצחיק מסתם בדיחה. אנחנו נוטלים בעיה מסוימת, מעבדים אותה לפי הדרך והפירוש שלנו, ואז מגדילים אותה במיקרוסקופ שלנו. והקהל רואה ואומר 'בדיוק דבר כזה קרה לנו'. לכן בכל מערכון שלנו, ויהיה מצחיק ככל שיהיה, תמיד נמצאת נקודה כואבת או עצובה".

בתור שכזה שייקה מקטרג על ההומור הישראלי החדש. הוא מזהה בו משיכה חזקה לכיוון של ההומור הגס יותר ולכן אין הוא מדבר אל לבו. "אנחנו נזהרנו מאוד ממילים גסות, וגם כשזה היה רלוונטי בררנו במילים." ההומור הישראלי הפוסט-גששי (אם יש דבר שכזה) מייצג בעיניו חברה ישראלית שהיא שונה מן הנורמות שלו. הוא מסתייג מחברה שיוצאת מגדרה בעקבות ניצחונה של קבוצה ישראלית בכדורסל אבל אינה מגיבה על הישג מדעי או טכנולוגי המושג בארץ. הוא גם בז לאותן משפחות של "נובורישים" המשקיעות סכומי עתק בחתונות גרנדיוזיות "עם הליקופטרים ותזמורות מתורכיה".

אף ששייקה מדבר על התכנית "גשש ולהתראות" האמורה לצאת לקהל בפסח תש"ס כעל סוף פסוק של "הגשש" הוא משוכנע שהשלישייה טרם מיצתה את מלוא יכולתה. "על כל תכנית חדשה שלנו אמר הקהל כי זאת שקדמה לה הייתה טובה ממנה, ואז היא הפכה לשלאגר. מבחינה זאת, הוא מחייך, "אנחנו עדיין בדרך להצלחה".

שייקה מאמין שיש חיים מחוץ ל"גשש" או במקביל לו. שש שנים, מ-1993 עד 1999, הוא שימש יושב הראש של אמ"י, ארגון אמני ישראל, ופעל לשיפור מעמדם המקצועי ותנאי עבודתם של אמני הבמה. לא מכבר הוא פרסם את ספרו "סיפורים עם רוטב" הכתוב בנימה אישית, ולאחרונה הוא הוציא תקליטור של שירי סולו ליריים, ושמו "היוצא מן הלב ונכנס ללבבות".

מרבבות ההופעות של "הגשש" שייקה זוכר בהנאה הופעה אחת שהתקיימה ב"קרנגי הול" בניו יורק וסיפקה להמוני ישראלים ויהודים אמריקאים דוברי עברית חוויה ישראלית אותנטית. למחרת הכתיר המבקר של ה"ניו יורק טיימס" את רשימת הביקורת שלו בכותרת "אתה לא צריך להבין עברית". אבל יותר מכול ינצור שייקה בלבו את ההופעות לאחר המלחמות לפני פצועי צה"ל בבתי החולים. "הפצועים לא יכלו לצחוק; היה אסור להם. פעם נכנסנו לחדרו של פצוע קשה להופעה מיוחדת לפניו. הוא צחק לראשונה אחרי שזמן רב לא עלה שמץ של חיוך על פניו, ואימא שלו, כשראתה זאת, נחרדה וצעקה: אסור לך לצחוק; התפרים ייפתחו!".

פולי

פולי הגיע ללהקת הנח"ל בפקודה. "עד אז לא העליתי בכלל על דעתי להיות שחקן" אומר ישראל פוליאקוב. "כצעיר אידיאליסט שרוצה 'להגשים' הלכתי ללמוד בבית הספר החקלאי 'הכפר הירוק'. החברה הישראלית הרי הייתה אז שונה מכפי שהיא היום, עם יעד לאומי של כיבוש השממה ועם האתגר הגדול של החלוציות, וכך, באופן הטבעי ביותר, הלכתי ללמוד חקלאות. אני מתאר לעצמי כי אילו היו הדברים מתנהלים על פי התכנון של ימי נעוריי הייתי יושב היום בעין יהב בערבה. לאמתו של דבר, גם כשהצטרפתי, לאחר הצבא, ללהקת 'התרנגולים', לא התכוונתי לעשות קריירה על הבמה, אלא לחסוך כמה פרוטות כדי שאוכל להמשיך בלימודים גבוהים בפקולטה לחקלאות ברחובות". אבל אז, בעיצומה של תקופת הטירונות במחנה שמונים של הנח"ל, עם חבריו לגרעין עין יהב של תנועת המושבים, נקרא פולי אל מפקד המחנה, רס"ר גנז, וזה, בסגנונו המיוחד, שלח אותו לדרך חדשה: "חייל, עמוד דום! חייל, עמוד נוח! אתה מוצב מעכשיו ללהקת הנח"ל. אתה תעשה בצבא בדיוק את מה שאומרים לך!"

פולי הוא ישראל, נולד בירושלים בשנת 1941 להורים תל אביביים, שלמה ז"ל ומרים פוליאקוב. באותו פרק זמן, של מלחמת העולם השנייה, פקדו מדי ערב מטוסים איטלקיים את שמי החוף הארץ-ישראלי, הפציצו את תל אביב וגרמו לאבדות בנפש. לכן יצאה אמו של פולי את ביתה בתל אביב ועלתה לירושלים כדי ללדת את בנה מתוך שלווה וביטחון. כעבור שבע שנים, במלחמת השחרור, שוב הופצצה תל אביב מן האוויר, והפעם ממטוסים מצריים. ביתה של משפחת פוליאקוב ברחוב גורדון נהרס, והמשפחה עברה להתגורר בדירה חלופית ביפו הערבית שזה אך נכבשה. "משפחתנו הייתה מראשוני התושבים היהודים ביפו שלאחר הכיבוש, ויפו הייתה אז ריקה לחלוטין" – אומר פולי. – "כל ימי הילדות שלי עברו עליי שם, ביפו, במחיצת המוני העולים שהתיישבו בה. הם היו בני עדות שונות, ובלטו בהם במיוחד יוצאי רומניה, בולגריה ותורכיה. רוב חברי ילדותי היו בנים למשפחות עולים מבולגריה. אז עוד לא ידעתי שניתנה לי הזדמנות יוצאת מן הכלל לחיות בתוך ארץ ישראל השלישית".

פולי היה תלמיד המחזור הרביעי של "הכפר הירוק". ואם גברי הביא ל"גשש החיוור" את הצבעים ואת הריחות של שוק מחנה יהודה ואת הזמר הכמעט מחתרתי של חיילים עצירים, ושייקה הביא עמו לשלישייה החדשה את רוח הקיבוץ ואת הסלסולים של פריד אל עטרש, הרי הנדוניה שהביא פולי הייתה ההוויי של "הכפר הירוק". בית הספר החקלאי הזה נודע במסיבות ליל השבת והחגים, בחגיגות הסיום השנתיות ובהצגות הפורים המיוחדות שלו. "מחוץ לכפר היו מגיעים אורחים רבים ליהנות מערבי ההווי של לילות השבת, עם ההצגות ועם מופעי הריקודים. החוג לתיאטרון, בהדרכתו של אחד מראשי 'בית צבי' ברמת גן היה פעיל מאוד. אני השתתפתי ביצירת המסורת הזאת, אבל המשחק על הבמה של מסיבות הכפר הירוק היה מבחינתי תחביב, אמנם מהנה, כמו כל תחביב אחר, אך לא הרבה יותר מזה."

למסיבת הסיום של אחד מן המחזורים הגיעו כמה מחברי להקת הנח"ל, ובהם אריק אינשטיין ויהורם גאון, עם מפקדם יוסי פרוסט. הלהקה הציגה משהו מתכניותיה, ומבין הכשרונות המקומיים בלט באותו ערב ישראל פוליאקוב. בסיום הערב אמרו אנשי הלהקה כי פולי וחנן גולדבלט צריכים ללכת ולהיבחן בלהקה. "הלכתי לבחינות הללו ללא כל כוונה להתקבל ללהקה. באמת ובתמים רציתי אז להתיישב בערבה ולהפריח את השממה."

בתכניות של "הגשש" פולי הוא מי שמגלם את הטיפוסים הלא-כל-כך ישראלים, את העולים מרומניה נוסח קלרשו, למשל. בכשרונו המיוחד הוא מצליח להחיות את הקולות ששמע בילדותו ביפו. הדמויות שהוא ראה שם כאילו חוזרות לחיים במערכוני "הגשש", כפי שעולות שם הדמויות מעולמם של גברי ושל שייקה. "אצלנו ביפו" – הוא סבור – "היה הבסיס של החברה הישראלית הרב-גונית". אבל לא רק על פי מה שחווה ביפו הוא מעצב את "גיבוריו". "אחת ההנאות שלי" – הוא מגלה – "היא לשבת חבוי באיזו פינה ולהסתכל על בני אדם". אין הוא עוסק בחיקויים אלא מעצב דמויות וטיפוסים "בשר ודם".

הכימייה המיוחדת שנוצרה בין "הגששים" לבין הקהל הישראלי היא שעשתה אותם למה שהם, הלהקה הוותיקה והפופולרית ביותר בישראל. הקשר הזה, סבור פולי, הוא באמת בלתי רגיל, והוא וחבריו חשו בו כמעט בכל מקום שהופיעו בו. גם על פולי היה להתרגל להצלחה ולתהילה. "אנו דיברנו אז על תכנית קברטית, מין מועדון תיאטרון למאחרים בנשף. אפילו נדמה היה לנו שלפני ההופעה במועדון נספיק לשחק בתיאטרון אחר. אני הייתי אמור לשחק אחרי 'התרנגולים' ב'תיאטרון העונות' של יוסי בנאי ונסים אלוני. אבל אז התברר לנו ש'הגשש' מתחיל לתפוס תאוצה, אמנם לא מיד בהתחלה, והופך להיות להיט גדול. מה שעשה אותנו יותר מכול הייתה העממיות שהצלחנו לבטא מההתחלה, ואולי אפילו בלי שהתכוונו לכך. זה יצא מתוכנו באופן ספונטני."

פולי זוכר הופעה אחת ביהוד כאחת מחוויותיו העמוקות. ההצגה התקיימה באמפיתאטרון מאולתר. "זה היה מחזה סוריאליסטי. קהל עצום, כאלף ומאתיים איש, בא לראות אותנו. הם באו עם ילדים ועם תינוקות, ישבו על ארגזים הפוכים ועל בלוקים, והביאו אתם סנדוויצ'ים ושתייה. הבמה שלנו הייתה מרוצפת ב'בלטות' גסות, ומביניהן בצבצו קוצים וכל מיני עשבים. אחד המערכונים שלנו עורר בקהל התרגשות גדולה, הקטע שבו אני משחק סוהר בכלא שש וגברי הוא החייל האסיר – זמר מזרחי במקצועו האזרחי. המיוחד במערכון הזה הוא שהסוהר, שלא כפי שמקובל בכלא, מעריץ את האסיר שלו, והוא נותן לכך ביטוי כאשר מגיע לכלא כתב 'קול ישראל', הוא שייקה, כדי לראיין את הזמר האסיר. ברגע מסוים אני מבקש למסור לאמו של האסיר בקשה דרך הרדיו, שתשלח לו בורקס. באותו רגע פרץ הקהל בתשואות אדירות של הזדהות. הם השליכו את הכובעים שלהם באוויר וצעקו בקולי קולות. הרגשתי את ההצלחה שלנו לדבר אליהם ואת ההתחברות העצומה שנוצרה בינינו לבין הקהל הזה. זאת הייתה תחושה יוצאת מן הכלל."

על עתיד הלהקה עם זכייתה בפרס ישראל ולפני צאתה עם תכניתה האחרונה והמסכמת אומר פולי שהכול אפשרי. "את התקופה הארוכה שהלהקה התקיימה אפשר בהחלט להגדיר כעבודת חיים, וזה מה שפרס ישראל אומר לנו."

פולי עוסק עכשיו גם בתיאטרון שאינו ממין "הגשש". הוא משחק על במת "צוותא" בתל אביב במחזה של מחזאי צעיר.

אל עולם התיאטרון הגיע פולי בפקודה, והיה עליו לעבור כמה שלבים כדי להבין שהוא אינו מֵצר על כך. עכשיו הוא כבר משוכנע לחלוטין: "כנראה זה באמת מה שאני אוהב".