חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבל פרס ישראל לשנת תשפ"ב בתחום חקר המזרח הקרוב.
פרופ' שמעון שמיר הוא מהחוקרים המשפיעים ביותר בדור האחרון על חקר ההיסטוריה של המזרח התיכון בישראל. הוא פרץ דרך בלימוד וחקר ההיסטוריה בת זמננו של האזור, בעיצוב סדר היום המחקרי ובבניית מסגרות אקדמיות חדשות לקידום ההוראה והמחקר בתחום זה.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
פרופ' גד גילבר, יו"ר, פרופ' דרור זאבי, פרופ' אלי פודה, פרופ' מירי שפר מוסנזון
פרופ' שמעון שמיר הוא מהחוקרים המשפיעים ביותר בדור האחרון על חקר ההיסטוריה של המזרח התיכון בישראל. הוא פרץ דרך בלימוד וחקר ההיסטוריה בת זמננו של האזור, בעיצוב סדר היום המחקרי ובבניית מסגרות אקדמיות חדשות לקידום ההוראה והמחקר בתחום זה.
תרומתו המחקרית בולטת במספר תחומים. הראשון בהם הוא חקר ההגות הערבית בדורות האחרונים. פרופ' שמיר העמיק לחקור את האופן בו הלאומיות המודרנית ואידיאולוגיות מערביות – הסוציאליזם, הפשיזם והליברליזם – הובנו, נקלטו והופצו בחברות ערביות. הוא ניתח את המפגש בין תפיסות אסלאמיות לזרמי מחשבה מערבית מודרנית, והראה כיצד הוגים ערבים התמודדו עם הדילמות שמפגש זה יצר. תחום נוסף שתפס מקום מרכזי בעבודתו המחקרית הוא ההיסטוריה של מצרים במאה העשרים. בולטת במיוחד בתחום זה היא עבודתו החשובה על הנאצריזם וניתוחו המבריק את אופייה המשיחי של אידאולוגיה זו. עם כינון השלום עם מצרים, פרופ' שמיר הופקד על קתדרה חדשה באוניברסיטת תל אביב להיסטוריה של מצרים וישראל. בתחום יחסי ישראל–ערב הציב מאמרו החלוצי על "קבלת האחר" ביהדות ובאסלאם, כפי שהיא באה לביטוי בכתבי הוגי דעות מצרים ויהודים, אבן דרך להבנת יחסי יהודים–ערבים לעומקם. הוא גם חשף את מגוון הגישות הפרגמטיות ביחס לקיום ישראל בקרב אינטלקטואלים ערבים שנים רבות לפני שנחתמו הסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב. עבודות אלה הנהירו סוגיות ונושאים שעשו אותן לאבן שואבת לחוקרים.
תרומתו לכינון מסגרות מחקר להיסטוריה של המזרח התיכון בישראל היא ייחודית ולא ניתן לתאר את ההתפתחות הגדולה של המחקר בתחום זה בארץ בעשרות השנים האחרונות ללא יוזמותיו ועשייתו הפורה. הוא הגשים את תפיסתו, שיש לקיים לצד חוג לימודים אוניברסיטאי גם מכון מחקר, עת ייסד והוביל באוניברסיטת תל אביב את החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה (1965) ולצידו את מכון שילוח, לימים מרכז דיין. תוצאת השילוב הזה הייתה מבורכת ביותר. הוא העמיד במשך עשרות שנים מספר רב של חוקרות וחוקרים, שכתבו עבודות מחקר פורצות דרך במגוון רחב של נושאים. השילוב הזה גם קירב את קובעי המדיניות, את התקשורת ואת הציבור בכללו לפירות המחקר בסוגיות מרכזיות של המזרח התיכון בן זמננו. פרופ' שמיר גם הקים מכוני מחקר נוספים ועמד בראשם: "המכון לדיפלומטיה ושיתוף פעולה אזורי" ו"מכון שטיינמץ למחקרי שלום", שקיימו פעילות מחקרית עשירה: ייזום מחקרים, עריכת כנסים בינלאומיים ופרסום ספרים.
נוסף על מחקריו על יחסי ישראל עם שכנותיה הערביות, פרופ' שמיר הטביע חותם חשוב גם על יחסי ישראל עם מדינות ערב. פעמיים פנתה אליו ממשלת ישראל בתקופה הפורמטיבית של כינון יחסים דיפלומטיים עם מצרים וירדן שיכהן בהן כשגריר, תחילה בקהיר (1988–1990) ולאחר מכן בעמאן (1995–1997). לשירותו כשגריר במדינות, שאת ההיסטוריה והתרבות שלהן חקר, נודעה משמעות מיוחדת שהתבטאה, בין היתר, בהידוק הקשרים המדעיים והתרבותיים בין ישראל למדינות אלה. מספר שנים לפני שכהן כשגריר, פרופ' שמיר יזם, הקים וניהל, בחסות האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים והאוניברסיטאות בישראל, את "המרכז האקדמי הישראלי בקהיר" (1982), שהינו מוקד לקידום הלימוד והמחקר האקדמי של חוקרים וסטודנטים מצרים על ישראל ושל חוקרים ישראלים על מצרים. במשך שנים רבות פרופ' שמיר השתתף בפורומים רבים של שיח עם אינטלקטואלים ואישים ערבים, גם ממדינות שטרם השלימו עם ישראל. הוא גם תרם, אם במסגרת עבודות מחקר ואם בחלקו החשוב ב"ועדת אור" ובניסוח הדוח המסכם שלה, לגישה חדשה של הרשויות לאוכלוסייה הערבית בישראל.
פרופ' שמיר העמיד תלמידים רבים – חוקרים שמלמדים באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל ואחרים הממלאים תפקידים בכירים בשירות הציבורי.
על עבודתו המחקרית החדשנית, על תרומתו לבניית תחום חשוב בחקר ההיסטוריה של המזרח התיכון ועל תרומתו לקידום היחסים עם מדינות ערב, אנו מוצאים את פרופ' שמעון שמיר ראוי לקבלת פרס ישראל לשנת תשפ"ב.
קורות חיים
שמעון שמיר מתגורר בהרצליה עם אשתו דניאלה. הם הורים לשרון, מִלֵּאת ורועי וסבים לשבעה נכדים.
תפקידים אקדמיים בארץ
1960–1966 מרצה, המזרח התיכון בעת החדשה, האוניברסיטה העברית בירושלים
1966– מרצה בכיר, המזרח התיכון בעת החדשה, אוניברסיטת תל אביב
1966–1971 ראש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב
1966–1973 ראש מכון שילוח לחקר המזרח התיכון ואפריקה (כיום מרכז דיין)
1970–2002 פרופסור (מן המניין מ־1979, אמריטוס מ־2002), אוניברסיטת תל אביב
1973–1976 ראש בית הספר להיסטוריה, אוניברסיטת תל אביב
1978–1979 עמית, המכון ללימודים מתקדמים, האוניברסיטה העברית בירושלים
1980–2004 מופקד הקתדרה להיסטוריה של מצרים וישראל ע"ש קפלן
1990–1991 חבר בוועדת ההיגוי של הסנאט, אוניברסיטת תל אביב
1992–1995 ראש מרכז תמי שטיינמץ לחקר השלום, אוניברסיטת תל אביב
2000–2003 חבר בחבר הנאמנים, אוניברסיטת תל אביב
2001–2005 מנהל המכון האוניברסיטאי לדיפלומטיה ושיתוף פעולה אזורי, אוניברסיטת תל אביב
תפקידים אקדמיים בחו"ל
1968–1969 עמית, המרכז ללימודי המזרח התיכון, אוניברסיטת הרווארד
1976–1977 פרופסור אורח, לימודי המזרח ומדעי המדינה, אוניברסיטת פנסילבניה
1982 פרופסור אורח, המחלקה ללימודי המזרח הקרוב, אוניברסיטת קורנל
1991–1992 עמית בכיר, מכון השלום האמריקאי (U.S. Institute of Peace)
1982–1984 מנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
2000– חבר דירקטוריון המרכז האקדמי הישראלי בקהיר
תפקידים ציבוריים
1971–1976 חבר המועצה להשכלה גבוהה
1988–1990 שגריר ישראל במצרים
1995–1997 שגריר ישראל בירדן
2000–2003 חבר ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות באוקטובר 2000
מפעל חיים
שמעון שמיר נולד בשנת 1933 בעיר סאטוּ־מַארֶה (סאטמר) שברומניה לאביו אברהם ולאימו מרגלית (לבית ברגר). עם פרוץ המלחמה, נאלצה המשפחה לצאת מיד מן המדינה והיא עלתה על אוניית המעפילים "סקריה", שכינסה את פעילי בית"ר מארצות האזור וקיבלה גם נוסעים נוספים. האונייה נתפסה במוצא הדרדנלים בידי משחתת בריטית, הובאה לחיפה, והמשפחה נשלחה למחנה המעצר בעתלית. אחרי השחרור עלתה המשפחה לירושלים.
שמעון החל את לימודיו בבית הספר הדתי "חורב" – "מוסד שהשתייך אז לזרם דתי־ליברלי", אומר שמיר. לאחר מכן, עד סוף התיכון, למד שמיר בתל אביב בבית הספר "מוריה" (שלימים כונה "צייטלין"). על שנות לימודיו התיכוניים (1947–1951) הוא מספר: "הייתה לי הזכות להיות תלמידו של דב עירון, מאבות הוראת הערבית בחינוך הישראלי. בזכותו, כשגמרתי את התיכון היה לי ידע לא רע בשפה הערבית והכרה בסיסית של תולדות הערבים והמוסלמים". שמיר מוסיף: "ימיי בבית הספר התיכון התנהלו בצל מלחמת העצמאות ושנותיה הראשונות של מדינת ישראל, והגורם הזה, בשילוב הצביון של לימודיי התיכוניים, פיתחו בי את ההכרה כי התבססותה ושגשוגה של המדינה כרוכים ביכולתה לבנות קשרים קונסטרוקטיביים עם העולם הערבי שבו היא מוקפת".
לאחר שירות צבאי בנח"ל (1951–1954) – שנת הכשרה ברמת יוחנן, שנה כקצין חינוך גדודי ולאחר מכן כקצין חי"ר – נרשם ללימודים במכון למדעי המזרח באוניברסיטה העברית בירושלים. "המזרחנות הישראלית נוסדה על הר הצופים כבר בשנת 1926", מסביר שמיר, "יסדו אותה מזרחנים דגולים, רובם יוצאי גרמניה, והם עיצבו אותה כשלוחה של המזרחנות האירופית הקלאסית. עם הקמת המדינה והירידה מהר הצופים העירה ב־1948, התגברה ההכרה שבאוניברסיטה ישראלית צריכים ללמד, על תשתית של הלימודים הקלאסיים, את המזרח התיכון המודרני, וכך קם החוג למזרח התיכון בעת החדשה. הקימו אותו אוריאל הד, דוד איילון וגבריאל בֶּר – מלומדים דגולים שזכיתי ללמוד תורה מפיהם". את התואר הראשון בחוג זה, יחד עם החוג לשפה וספרות ערבית, השלים בשנת 1957. בסוף אותה שנה נישא לדניאלה, בת הדור השישי בשושלת סלומון, שאותה הכיר בנח"ל ולאחר מכן פגש באוניברסיטה, שם השתלמה בכלכלה. לימים נולדו להם הבנות שרון ומִלֵּאת והבן רועי.
בשנת 1958 קיבל מלגה ללימודים באוניברסיטת פרינסטון, ובה, במשך כשנתיים, כתב את הדוקטורט שלו. העבודה עסקה בשלטון העות'מאני בדמשק במאה ה־18, והתמקדה במהפך ההיסטורי שהתחולל אז באזור משלטון ישיר לשליטה באמצעות שושלת מקומית. בין מקורותיה היו מסמכים שנשלחו אליו לפרינסטון מארכיון אל־ט'אהריה בדמשק.
בסוף שנת 1960 שב ארצה והצטרף לסגל המרצים בחוג שבו למד בירושלים ("הייתי שם הראשון מן הדור השני", הוא אומר). שיעוריו עסקו בהיסטוריה של התקופה העות'מאנית ושל ארצות ערב. אחד מחידושיו באותן שנים היה הבניית תוכנית הוראה ללימודי המזרח התיכון אשר החליפה את השיטה שנתקבעה בימי הר הצופים בעקבות מסורות אוניברסיטאיות אירופיות ותיקות. על פי אותה שיטה, כל פרופסור היה מציע שיעורים בהתאם לנושאי מחקריו, סטודנטים בחרו שיעורים על פי התעניינותם האישית, וכאשר מילאו את המכסה הנדרשת – קיבלו את התואר. "לאור התמורות האקדמיות בתקופה המודרנית, והשינויים בהיקף ובאופי של ציבור הסטודנטים", מסביר שמיר, "הבנתי שיש צורך ליצור מבנה שיטתי של הלימודים: להגדיר מה לומדים בכל שנה, מהן הדרישות מן הסטודנטים, איזה לימודי עזר יש להציע להם וכדומה". מדרַג הלימודים לתואר הראשון ששמיר בנה התקבל, ביסודותיו הכלליים, בכל מחלקות המזרח התיכון שקמו לימים באוניברסיטאות בישראל.
בשנת 1965 פנה אל שמיר ההיסטוריון צבי יעבץ מאוניברסיטת תל אביב, שנוסדה באותם ימים, והזמינו להקים בה חוג ללימודי המזרח התיכון. "ראיתי בכך אתגר גדול", נזכר שמיר, "הזדמנות פז הניתנת לצעיר כמוני לבנות משהו חדש לפי תפיסותיו. הרעיון שלי היה ליצור מבנה כפול: מצד אחד חוג להיסטוריה של המזרח התיכון שהוא אקדמי לכל דבר, ומצד שני מכון מחקר שפעילותו מתפרסת לתחומים חיוניים נוספים, והשניים מזינים זה את זה". כך הקים שמיר לצד החוג החדש את מכון שילוח (לימים מרכז דיין) – גוף מחקרי העוסק גם בנושאים אקטואליים, מקיים הרצאות וכנסים פומביים, ומפיק מידע הדרוש לציבור ולמדינה. במידה רבה המבנה החדש הוקם על פי מידותיו של מקימו: חוקר והיסטוריון אקדמי שפעילותו משיקה גם לחברה ולציבור.
בשנות השבעים התפתח בארץ דיון ציבורי על מצב היחסים עם מצרים. "בשנים האלה נודעתי, בהופעותיי הפומביות ובמאמריי בתקשורת, כמי שמייצג את העמדה הגורסת שאחרי נאצר חל שינוי עמוק במצרים אשר פותח אפשרויות להשלמה עם ישראל". אומנם, יוזמותיו המדיניות של סאדאת, אשר הופיעו כבר בראשית העשור, לא נענו בישראל, אך הגעתו לכנסת בנובמבר 1979 שכנעה את רוב המפקפקים. במהלך אותו הביקור פגש אותו שמיר בארבע עיניים והעלה בפניו את הרעיון לבסס את השלום המדיני על ידי הרחבתו למישורים של התרבות והמדע: "הצעתי שאנו נקים מרכז אקדמי ישראלי במצרים והם יקימו מרכז אקדמי מצרי בישראל", אומר שמיר. סאדאת הסכים, אך התנה זאת בנסיגת ישראל מסיני. באפריל 1982, משנשלמה הנסיגה מסיני, נפתח המרכז הישראלי בקהיר. פרופ' שמיר הוזמן לעמוד בראשו ורעייתו דניאלה הופקדה על המנהלה, התקציב והספרייה.
הזוג שמיר מצא עצמו מנהל את חייו במצרים, כשילדיו לומדים בבית הספר בשכונת מגוריהם. את ארץ היאור ששמיר למד לעומק במחקריו הוא זכה עתה להכיר באופן ישיר. "השנים ההן היו תקופת ירח הדבש של השלום", נזכר שמיר, "הישראלים התקבלו יפה במצרים ושיתופי פעולה התפתחו באפיקים רבים". למרכז האקדמי הישראלי בקהיר נהרו סטודנטים וחוקרים רבים והם נעזרו בשירותיו בענפי מדע ותרבות שונים, ובמיוחד בנושאי ספרות עברית, יהדות ולימודי ישראל (המרכז פעיל עד היום אך מאז ההתקוממות של 2011 הוא פועל בפרופיל נמוך יותר). בשנים הבאות חזר שמיר לקהיר כשגריר השלישי במצרים (1988–1990), ולימים פעל כשגריר הראשון בירדן (1995–1997).
בעשורים הראשונים של פעילותו האקדמית התמקדו מחקריו של פרופ' שמיר בתקופה העות'מאנית. מקור חשוב לפרסומיו היו הארכיונים הממלכתיים באיסטנבול (היום באנקרה), ולצורך העבודה בהם למד תורכית־עות'מאנית מפי פרופ' אוריאל הד. בהדרגה עבר הדגש במחקריו להיסטוריה החדישה של ארצות ערב, ובמיוחד של מצרים – התחדשותה, משטריה הפוליטיים, קהילתה היהודית ורעיונותיהם של הוגיה. לאחר שנפתחו הגבולות, ובמהלך חמש שנות מגוריו שם, אסף חומר מחקרי על החברה והתרבות של מצרים תוך התבוננות ישירה בהווייתה, ראיונות עם אישיה ומלומדיה, וביקורים במוסדותיה, כולל עבודה בספרייתה הגדולה דאר אל־כותוב. בשנים אחרות עסקו מחקריו גם בחברה הפלסטינית בין השאר גם באמצעות מחקרי שדה.
עשרות שנים עסק פרופ' שמעון שמיר בהוראת סטודנטים ובהנחייתם לתארים מתקדמים. "בהוראה בתל אביב היה לי סיפוק רב מהקניית השכלה וחינוך אקדמיים לסטודנטים שנהרו לתחום הלימודים הזה, לא רק על מנת לרכוש ידע על המזרח התיכון אלא גם כדי ללמוד על מקומנו בו", אומר שמיר. "ניסינו לפתח גישות חדשות בהוראת המקצוע שהתבטאו לא רק בשיעורים אלא גם בפעילויות משלימות. בין השאר לקחנו סטודנטים לסיורים ולמפגשים באיראן, בתורכיה, ובמצרים. אחת ממטרותינו הייתה להקנות תחושה של השתייכות לאזור", מסכם פרופ' שמיר.
פרסומים נבחרים
-
- תולדות הערבים במזרח התיכון בעת החדשה, 1798–1918, תל אביב: רשפים, 1965 (תשע הדפסות), 304 עמודים
- מצרים בהנהגת סאדאת: הביקוש אחר אוריינטציה חדשה, תל אביב: דביר, 1978, 263 עמודים
- עלייתו ושקיעתו של השלום החם עם ירדן: המדינאות הישראלית בימי חוסיין, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2012, 598 עמודים
- מחנה פליטים בגב ההר, מחקר אינטרדיסציפלינרי של מחנה ג'לזון (עם י' בן־פורת, וע' מרקס), תל אביב: מכון שילוח, 1974, 148 עמודים
- עלה טרף: סיפור המרכז האקדמי הישראלי בקהיר, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2016, 473 עמודים
- The Jews of Egypt: A Mediterranean Society in Modern Times, Boulder: Westview Press, 1987, 304 pp.
- Egypt from Monarchy to Republic: A Reassessment of Revolution and Change, Boulder: Westview Press, 1995, 352 pp
- The Camp David Summit: What Went Wrong? (With B. Maddy-Weitzman), Brighton: Sussex Academic Press, 2005, 267 pp.
- السلام الدافئ بين إسرائيل والأردن, بين الاشراق والافول: الأداء السياسي الإسرائيلي في عهد الملك حسين, عمان: دار ورد الأردنية, 2021, 754 עמודים
- غصن الزيتون: قصة المركز الأكاديميّ الإسرائيليّ في القاهرة - لقاءات المصريّين بالإسرائيليّين بعد السّلام, حيفا: كل شيء, 2020, 525 עמודים
-
- "מן הדולה המסורתית אל המדינה המודרנית: המעבר שלא נשלם", בתוך: א' פודה וא' וינקלר (עורכים), בין יציבות למהפכה: עשור לאביב הערבי, ירושלים: כרמל, 2021, עמודים 39–48
- "שקיעת המשיחיות הנאצריסטית", בתוך: ירידת הנאצריזם, 1965–1970, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים, 1978, עמודים 1–60
- “As‘ad Pasha al-‘Azm and Ottoman Rule in Damascus, 1743–1758”, Bulletin of the School of Oriental and African Studies (London) XXVI, pp. 1–28
- “Midhat Pasha and the Anti-Turkish Agitation in Syria”, Middle Eastern Studies (London) X, pp. 115–141
- “Egyptian Rule (1832–1840) and the Beginning of the Modern Period in the History of Palestine”, In: A. Cohen and G. Baer (eds.), Egypt and Palestine, A Millennium of Association, New York: St. Martin Press, 1984, pp. 214–231
- “The Evolution of the Egyptian Nationality Laws and their Application to the Jews in the Monarchy Period”, In: S. Shamir (ed.), The Jews of Egypt, Boulder: Westview Press, 1987, pp. 33–67
- “Acceptance of the Other: Liberal Interpretations of Islam and Judaism in Egypt and Israel”, Journal of Jewish Studies (Oxford) 53/2, pp. 201–222
- “The Question of a ‘National Philosophy’ in Contemporary Arab Thought”, Asian and African Studies I, pp. 1–47
- “The Collapse of Project Alpha”, In: Wm. Louis and R. Owen (eds.), Suez 1956, The Crisis and Its Consequence, Oxford: Clarendon Press, 1989, pp. 73–100
- "النظرة الإسرائيلية الى مصر وعملية السلام: ازدواجية الرؤية", في: و. كوانت (محرر), الشرق الأوسط بعد كامب ديفيد, القاهرة: مركز الأهرام, 1989, עמודים 271–309