פרופ' שאול שקד

פעילות אקדמית באוניברסיטה העברית ובחו"ל

1964–1965 מרצה עוזר בבית הספר ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטת לונדון
1965– מרצה בחוג לבלשנות ולמדע הדתות ולאחר מכן בחוג ללימודי הודו, איראן וארמניה באוניברסיטה העברית
1969 מרצה בכיר, שם
1974 פרופסור חבר, שם
1980 פרופסור מן המניין ללימודים איראניים ולמדע הדתות, שם בתקופות שונות – ראש החוג למדע הדתות, ראש החוג ללימודי הודו, איראן וארמניה וראש המכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית
1975– פרופסור אורח ועמית מחקר באוניברסיטאות ברקלי, הרווארד, קולומביה-ניו יורק, היידלברג, באוניברסיטה החופשית של ברלין, בוולפסון קולג' בקיימברידג', במכון אננברג למחקר בפילדלפיה, בסורבון בפריס ובמכון ההולנדי ללימודים מתקדמים במדעי הרוח והחברה

תפקידים אחרים

1985– חבר האקדמיה הישראלית למדעים
1995– ראש החטיבה למדעי הרוח והחברה באקדמיה הישראלית למדעים, יו"ר הוועדה האקדמית של מכון "בן צבי", יו"ר ועדת "קרן שלסינגר", האוניברסיטה העברית

פרסים וחברויות בארגוני חוקרים

1993 פרס על שם יורם בן פורת על הצטיינות במחקר
1995– חבר כבוד ביוניברסיטי קולג', לונדון
1995– סגן נשיא החברה האירופית לאיראנולוגיה
1998– סגן נשיא האיגוד האקדמי הבינלאומי

כיודאיסט, כבלשן וכחוקר תרבויות ודתות פרופ' שאול שקד הוא חוקר מוביל בעולם בכל תחומי הבלשנות האיראנית ותולדות הדתות האיראניות, וספריו נלמדים גם באיראן הפונדמנטליסטית של ימינו.

שאול שקד נולד בשנת 1933 בעיר דברצן בהונגריה למשפחה ציונית דתית. במלאת לו שנה לקחו הוריו, יהושע ואירמה-חסידה, את שני ילדיהם, עלו ארצה והתיישבו בחיפה. בבית הספר "הריאלי", בהדרכת ראש המגמה לערבית, מ"י קיסטר (לימים פרופסור באוניברסיטה העברית), התוודע שקד לשפה הערבית. לאוניברסיטה בירושלים, לאחר שירות צבאי בחיל המודיעין, הלך כדי ללמוד בלשנות שמית ושפה וספרות ערבית. מכיוון שגם תולדות הדתות עוררו בו עניין רב, למד לתואר השני לא רק ערבית אלא גם את מדע הדתות שהוחל ללמדו בירושלים באותו זמן. שאול שקד היה התלמיד הראשון בחוג למדע הדתות. הוא היה תלמידם של פולוצקי, בנעט וגויטיין בתחום לימודי הערבית והאסלאם ושל פלוסר וורבלובסקי בתחום מדע הדתות.

כסטודנט היה פעיל בקבוצות "לקראת" ו"עכשיו" ופרסם מאמרים של ביקורת ספרותית. המזיגה הזאת שבין התמחות בבלשנות ובמדע הדתות, יחד עם זיקה עמוקה לספרות, מאפיינת כל השנים, את דרכו של פרופ' שקד כמלומד וכחוקר.

באותם ימים של אמצע שנות השישים עדיין לא הייתה האוניברסיטה מסוגלת לענות על המאוויים של חוקרים ותלמידים שביקשו לחרוג בבלשנות ובתרבות מ"תחום המושב" של הערבית והאסלאם ולהפליג לאופקים חדשים. שאול שקד, למשל, ביקש לעסוק בעבודת הדוקטור שלו באיראן העתיקה, ולכן שלחה אותו הנהלת האוניברסיטה ללמוד באוניברסיטת לונדון, בבית הספר שלה ללימודי אסיה ואפריקה. בהנחייתם של הפרופסורים הנינג ובויס הוא חקר את ספרות המוסר הפרסית מלפני האסלאם.

כאשר שב לירושלים החל שקד ללמוד בחוג המשולב לבלשנות ולמדע הדתות. "בשנת 1969" – הוא מספר – "ייסדנו את החוג ללימודים איראניים וארמניים, אחר כך צורפנו לו גם את תחום לימודי הודו, והיום הוא מוכר כחוג ללימודי הודו, איראן וארמניה". שאול שקד כיהן במשך השנים כראש החוג למדע הדתות, כראש החוג ללימודי הודו, איראן וארמניה וכראש המכון ללימודי אסיה ואפריקה.

השפה האיראנית, שהיא שפה הודו-אירופית וקרובה במבנה שלה לרבות מן השפות האירופיות המודרניות, העבירה את שאול שקד מעולם השפות השמיות אל עולמה של הבלשנות הכללית. עד מהרה הוא ביסס את מעמדו כאחד החוקרים החשובים בסוגיות הקשורות למעבר בין שפות שונות ובין תרבויות שונות.

שקד הספיק לבקר פעמיים באיראן עד שהיא נסגרה לעולם המערבי, לאחר מהפכת חומייני. ביקורו הראשון באיראן היה ב-1965, והוא עודנו תלמיד מחקר באוניברסיטה של לונדון. הוא בילה חודשיים בבירה טהרן בחיפוש כתבי יד עתיקים של ספרי המוסר העתיקים של פרס. בשנת 1971 יצא שקד בשנית לאיראן, הפעם בראש משלחת של חוקרים מישראל שהוזמנו לחגיגה המלכותית הגדולה לציון מלאת אלפיים וחמש מאות שנה למלכות איראן. פרופסור שקד: "מאז אני ממשיך לקיים קשרים עם מלומדים איראניים. כמה מן החוקרים החשובים של השפה האיראנית, הדתות האיראניות והספרות האיראנית היגרו לאחר המהפכה למערב, כך שלא קשה לשתף פעולה."

אחד מארבעה עשר ספריו של שקד פורסם בטהרן בתרגום לפרסית. זהו הספר העוסק במגמות איזוטריות באיראן של התקופה הסאסאנית. המתרגמת מתכוונת לתרגם לפרסית חיבורים נוספים שלו.

פרופ' שקד שוקד זה שנים על מפעל תרגום גדול-ממדים האמור להעניק לבוש עברי ל"ספר המלכים" (בפרסית – "שאה נמה"), שהוא מיצירות המופת של התרבות האיראנית העתיקה והספרות העולמית. היצירה הזאת מגוללת בדרך של שירה אפית את קורותיהם ואת מלחמותיהם של מלכי פרס הקדמונים. "ספר המלכים" יוצא לאור בעברית בהוצאת "מוסד ביאליק", בתרגומו המעולה של ד"ר אליעזר כגן ובעריכתו של פרופ' שקד.

כחוקר רב תחומי פרופ' שאול שקד חוקר גם את תולדות הקהילה היהודית בפרס. כמקורות הוא נעזר, בין היתר, במאות המסמכים בפרסית עתיקה שנתגלו בגניזה הקהירית. לאחרונה הוא הצליח להניח את ידו גם על מכלול גדול של טקסטים ארמיים מימי התלמוד שטרם פוענחו ולא פורסמו והם אוצר בלום של ידע על חיי היהודים בבבל ובפרס, מנהגיהם ועולמם הדתי והתרבותי.

באותה תקופה, במאות הרביעית עד השישית לסה"נ, נהגו יהודים ולא יהודים בפרס ובבבל להחזיק בבתיהם, ליד הכניסה לבית או לחדרים, קערות חרס שעליהן חקוקים כתובות מיוחדות וטקסטים מאגיים, למטרות של שמירה והגנה ממזיקים. משפחות עשירות רכשו להגנתן כמה וכמה מן הקערות-הקמעות הללו.

"הכתובות" – מגלה שאול שקד – "נכתבו על גבי הקערות בצורה ספירלית, מן המרכז אל השוליים. מופיעים שם השבעות, פניות אל כוחות עליונים, נוסחאות של דברי קללה, קטעים לא ידועים של מדרשי חז"ל ואפילו ציטוטים מן המשנה במסכת זבחים, שהם הטקסטים הכתובים העתיקים ביותר של המשנה ששרדו. נזכרים בהם גם השמות של מחזיקי הקערות. על אחת מן הקערות מצאתי את שמו של האמורא רב אחא בר רב הונא. הוא מוזכר באותה קערה כבר-מצרא (שכן) של האיש שהזמין אותה. סוג דומה של קמעות להגנה על הבתים היה נהוג באותה תקופה גם בארץ ישראל, אבל שם נהגו לכתוב את ההשבעות על לוחות מתכת דקיקים. לעומת זאת, בבבל השתמשו, כאמור, בקערות, והניחו אותן כשהן הפוכות בכניסות לבתים". הקערות נתגלו במשך השנים בחפירות ארכיאולוגיות, ואחדות מהן מוצגות במוזיאונים בעולם.

האוסף ששקד חוקר שייך לאספן נוורוגי, והוא כולל 650 פריטים. רובם נכתבו על ידי יהודים ומיעוטם על ידי דוברי סורית או מנדעית (כת גנוסטית קטנה בחוזיסטאן, על גבול עירק ואיראן). החידושים של שאול שקד, פרי מחקר קערות החרס, עתידים לראות אור בספר חדש שיופיע באוסלו וישפוך אור חדש על השפה הארמית ועל תרבותם ועל קורותיהם של היהודים.