חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבלת פרס ישראל לשנת תשפ"א בתחום אומנות פלסטית.
שרה בריטברג־סמל היא אוצרת, עורכת ומבקרת אמנות שחקרה והציגה את המודרניזם העילי בישראל ואת המגמות שבאו בעקבותיו וכנגדו בשורת תערוכות ומאמרים במסגרת תפקידיה כאוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב (1977–1989), כאוצרת הביתן הישראלי בביאנלה של ונציה (1982, 1997), כעורכת כתב העת "סטודיו" לאמנות בת זמננו (1993–2004), וכאוצרת וכותבת עצמאית בשנים שלאחר מכן. פעילותה ונוכחותה הטביעו חותם עז על התחום.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
מר ישראל דהן, יו"ר, פרופ' ברכה יניב, גב' דליה לוין
שרה בריטברג־סמל היא אוצרת, עורכת ומבקרת אמנות שחקרה והציגה את המודרניזם העילי בישראל ואת המגמות שבאו בעקבותיו וכנגדו בשורת תערוכות ומאמרים במסגרת תפקידיה כאוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב (1977–1989), כאוצרת הביתן הישראלי בביאנלה של ונציה (1982, 1997), כעורכת כתב העת "סטודיו" לאמנות בת זמננו (1993–2004), וכאוצרת וכותבת עצמאית בשנים שלאחר מכן. פעילותה ונוכחותה הטביעו חותם עז על התחום.
תערוכתה הבולטת והזכורה במיוחד כאוצרת מוזיאון תל אביב הייתה "כי קרוב אליך הדבר מאוד: דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" (1986), הידועה כ"דלות החומר", מונח שטבעה והפך למטבע לשון. בתערוכה צירפה יחד קבוצת אמנים ויצרה זיקה לא מובנת מאליה בין זן של מודרניזם מקומי, חילוני, שהצייר רפי לביא היה מאפיינו המובהק, ובין מורשת תרבותית יהודית וסוציאליסטית שהדיה הרחוקים והנשכחים מצאו ביטוי אתי ואסתטי, חושני, חומרי וצורני ביצירות של האמנים החילונים שהציגה. במחשבת דלות החומר הייתה מובלעת ההנחה שלמרות הטענה של המודרניזם לאוניברסליות, הובילו תרבות ותאולוגיה שונה לניב מקומי של מודרניזם.
התערוכה והמאמר, המודל התאורטי ואמני דלות החומר, הנחו את שיח עולם האמנות בישראל במשך שנים רבות – הישג ללא תקדים בתולדות האידיאות על האמנות הישראלית. היא היוותה אבן דרך, מוקד של כוח וגם מוקד של התנגדות שהצמיח התפתחויות חדשות בתחום האמנות שכתב העת "סטודיו" בעריכת בריטברג־סמל נתן להן במה. כתב העת, שיצא בהוצאת הקרן לתרבות של תנועת השומר הצעיר, הצמיח דור חדש של כותבים איכותיים על אמנות ובו נוסחה הביקורת על המודרניזם והפרקטיקה שהולידה. הוא היווה במה להצגה וליבון של מחלוקות ופולמוסים שליוו את חילופי הפרדיגמות בתרבות. מסביב לכתב העת, שהיה למוסד רב השפעה, נוצרה קהילת אמנים פעילה שיצרה והפיצה את מהפכת האמנות של שנות התשעים של המאה העשרים.
איכות כתיבתה הבהירה והפואטית של בריטברג־סמל, חתירתה לתיווך האמנות מעבר לחוגים יודעי ח"ן, באה לידי ביטוי מופתי בספר שליווה את התערוכה המוזיאלית הראשונה שאצרה לצלמת דליה אמוץ במוזיאון תל אביב לאחר מותה, "קשה שפה" (2000). הספר צבר הערכה כמודל של כתיבה מעמיקה ונגישה, שחותרת ליופי ונתן מקום ליצירתה של האמנית אמוץ. היא כתבה: "זה הרצון לתת מקום לצילום המיוחד, הקשה, היפה והחשוב הזה, שלא ראו אותו למרות שהיה כאן והיה מכאן ועל כאן ועל מעבר לכאן". עבודתה המונומנטלית של בריטברג־סמל עם האמן משה גרשוני נמשכה כעשור והולידה תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון תל אביב (2010) שהביאה עשרות אלפי מבקרים למוזיאון, שיא ללא תקדים לתערוכת אמנות עכשווית מסוג זה. במקביל לתערוכה יצא הספר על גרשוני שעמד על גדולתו ומורכבותו, אותו תיארה כ"בכיר אמני המודרנה הישראלים ומטען חורג שלה... ביצירתו, היהודי וההומוסקסואל, שתי פיגורות עם היסטוריה של מוקצות, מזינות זו את זו, יוצרות מתוכן את התמהיל של ארוס ומוות שהוא תו ההיכר ליצירה שלו". בריטברג־סמל מצביעה על גרשוני כאמן היהודי החשוב לאחר השואה, "ששפתו בנויה מן השבר. כל מה שצייר, מתוקף השפה, מיידע את השבר".
לסיום נציין רק כמה מתערוכות היחיד הרבות הנוספות שאצרה במוזיאון תל אביב, שביססו שדה אמנות פעיל ואיכותי וקידמו נשים אמניות רבות אל מרכז הבמה: אביבה אורי – התערוכה הראשונה שהציגה כאוצרת במוזיאון תל אביב – משה קופפרמן, רפי לביא, מיכל נאמן, יהודית לוין, ביאנקה אשל־גרשוני, דויד ריב.
פעילותה המשפיעה ורבת השנים בשדה האמנות התאפיינה באותנטיות, ביושרה, בחוכמה ובידע רב. על כל אלה מצאה הוועדה את הגב שרה בריטברג־סמל ראויה לפרס ישראל לאמנות לשנת תש"ף.
קורות חיים
שרה בריטברג־סמל היא אוצרת, עורכת ומבקרת אמנות ישראלית, אשר פעילותה ונוכחותה הטביעו חותם עז על התחום במשך עשרות שנים. איכות כתיבתה הבהירה והפואטית וחתירתה לתיווך האמנות לקהלים רבים הנחו את שיח עולם האמנות בישראל שנות דור.
עבודתה המונומנטלית עם חשובי האמנים בישראל ופעילותה המשפיעה ורבת השנים בשדה האמנות התאפיינה באותנטיות, ביושרה, בחוכמה ובידע רב.
שרה בריטברג־סמל מתגוררת בנס ציונה, אלמנת עדי סמל ואם לתכלת ותֹאַם.
נקודות ציון
1966–1973 תואר ראשון בתולדות האמנות ומדע המדינה, האוניברסיטה העברית בירושלים לימודים לתואר שני באמנות
1970–1971 עיתונאית לענייני ירושלים, סוכנות ומשרד הקליטה בעיתון "למרחב" מסקרת את התעוררות "הפנתרים השחורים" בשכונת מורשה בירושלים
1970–1971 מבקרת האמנות של המוסף "משא" בעיתון "למרחב" ואחר כך בעיתון "דבר"
1973–1977 מבקרת האמנות ומראיינת במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"
1977–1987 אוצרת אמנות ישראלית של מוזיאון תל אביב
1987–1989 אוצרת אמנות אמריקאית של מוזיאון תל אביב
1993–2004 עורכת ראשית של כתב העת לאמנות "סטודיו", תנועת השומר הצעיר
2000 אוצרת תערוכת יחיד לצלמת דליה אמוץ במוזיאון תל אביב כאוצרת עצמאית
2010–2011 אוצרת רטרוספקטיבה לאמן משה גרשוני במוזיאון תל אביב
מבחר תערוכות באוצרותה בישראל
1977 אביבה אורי, תערוכה ראשונה כאוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב
1978 משה קופפרמן, "קופפרמן", מוזיאון תל אביב
1979 רפי לביא, מוזיאון תל אביב
1979 בני אפרת, השלכות, מוזיאון תל אביב
1982 יהודית לוין, "פייטה וחדוות חיים", מוזיאון תל אביב
1983 מיכל נאמן, מוזיאון תל אביב
1983 צבי גולדשטיין, "מבנה ומבנה על", מוזיאון תל אביב
1983 דויד ריב וגבי קלזמר, נופים, מוזיאון תל אביב
1984 שנתיים: אמנות ישראלית, איכויות מצטברות (ציור), מוזיאון תל אביב
1985 שנתיים: אמנות ישראלית, איכויות מצטברות (תלת ממד), מוזיאון תל אביב
1986 "כי קרוב אליך הדבר מאוד: דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית", מוזיאון תל אביב
1986 יאיר גרבוז, יהודי, צרפתי וערבי, מוזיאון תל אביב
2000 דליה אמוץ, ידיעת הארץ השחורה בדרך אל שדות האור, מוזיאון תל אביב
2010 גרשוני*, תערוכה רטרוספקטיבית, מוזיאון תל אביב
תערוכות בחו"ל
1982 אוצרת הביתן הישראלי לאמנות בביאנלה של ונציה מציגות: תמר גטר, מיכל נאמן
1997 אוצרת הביתן הישראלי בביאנלה של ונציה מציגים: יוסי ברגר, מרים כבסה, סיגלית לנדאו
1998 פריז, פאסאז' דה רץ, המגזין Beaux Arts מארח את "סטודיו" וכתבי עת נבחרים מהעולם, תחת הכותרת: Art Dans Le Monde: Tendances Critiques מציגים: גיא בן נר, תמר גטר
מבחר פרסומים
1984 "ציור עתות קריסה": מאמר לקטלוג תערוכתו של משה קופפרמן "ציורים, עבודות על נייר 1963–1984" במוזיאון ישראל
1986 "כי קרוב אליך הדבר מאוד: דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית": מאמר בקטלוג התערוכה הקבוצתית במוזיאון תל אביב
1.7.88 "אגריפס נגד נמרוד": מאמר במוסף לתרבות של ידיעות אחרונות הודפס שוב ב"קו" 9 ובקובץ מאמרים וראיונות עם אריה ארוך, 2003
2000 "קשה שפה": ספר המלווה את תערוכתה של הצלמת דליה אמוץ במוזיאון תל אביב
2010 "גרשוני*" ספר שיצא עם תערוכתו הרטרוספקטיבית של משה גרשוני במוזיאון תל אביב
2014 "לא אבא ולא אמא": מאמר לספר בהוצאת Hatje Cantz שליווה את תערוכתו של משה גרשוני בנוייה נאציונל גלרי, ברלין
2018 שיחה עם גיל מרקו שני בספר שיצא עם תערוכתו במוזיאון ישראל "אוטובוסים"
הוראה
1973–1974 הוראה ב"מכון אבני" לאמנות
2005–2006 הוראה לתואר שני בחוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה
פרסים
2003 יקירת תל אביב, עיתון "העיר"
2004 פרס האוצר של משרד החינוך (חולק לראשונה)
מפעל חיים
שרה בריטברג־סמל נולדה בתל אביב בשנת 1947 עם הגעת הוריה, מאיר בריטברג וציפורה לבית זילברשטיין, ממחנה העקורים ברגן־בלזן. גם אימה וגם אביה ניצלו בזכות חסידי אומות העולם פולנים. "אימי הייתה בדרך לאושויץ וברחה, ואדם שעבד איתה הציל אותה והביא אותה לכפר שלו. באותו לילה נפטרה אישה משחפת והיא חיה עד סוף המלחמה בזהות שאולה", כך מספרת בריטברג־סמל, ומוסיפה: "גדלתי בהרגשה של ישראלית, לא בהרגשת דור שני, אבל אני מתארת לעצמי שבאיזשהו אופן העניין הזה כיוון אותי, גם בעבודה שלי".
שרה גדלה בחולון. את הלימודים היסודיים עשתה בבית הספר שנקר ואחר כך למדה בתיכון עירוני חדש; היא גם הייתה חברה בתנועת הנוער הצופים. בשנות נערותה, בבית חברהּ, נחשפה לסדרת גדולי הציור של ספריית מעריב. "אצל אף אחד מאיתנו בבתים לא הייתה תודעה של אמנות גבוהה", היא נזכרת. התוודעותה לתחום האמנות דרך אותם הספרים הילכה עליה קסם: "ראיתי שזה תחום שהוא גם זר לי וגם מושך אותי. הלא־מילוליות שלו הרשימה אותי".
בשנת 1966 החליטה לפנות ללימודים באוניברסיטה העברית, אז בגבעת רם. היא בחרה ללמוד בחוג לתולדות האמנות ולא לפנות ללימודי אמנות, למשל בבצלאל: "לא הייתי הילדה המציירת, הייתי זאת שחושבת מה עושים עם זה, איך מדברים על זה, איך מתווכים את זה, איך אני מסבירה את זה לעצמי". נוסף לחוג לתולדות האמנות, בו למדה בין היתר מפי פרופ' משה ברש, למדה גם בחוג למדע המדינה – זאת בעקבות לימודי רעיון מדיני במגמה החברתית בתיכון. את המשך הקו הזה היא רואה גם בחייה המקצועיים, בהיותה ערנית גם למצב החברה, לתרבות הנגד, לפוליטי.
בתקופת לימודיה באוניברסיטה החלה לעבוד ככתבת לענייני ירושלים ולענייני עלייה וקליטה בעיתון "למרחב". בין היתר סיקרה את מחאת הפנתרים השחורים, סיקור שבו מצאה עצמה נתונה גם בין המוחים ואף מבלה במעצר. עם זאת ליבה נמשך במיוחד לאמנות כתחום במדעי הרוח.
בריטברג־סמל מסבירה: "בתקופתי עדיין לימדו תולדות האמנות כדיסציפלינה אוטונומית. היום הגישה היא שהאמנות שולחת אותך החוצה, האמנות מדברת על החוץ, ופחות מסתכלים על האמנות כשלעצמה; אני נמצאת בין לבין: אני יודעת לקשר את האמנות החוצה, אבל לא אוהבת ששוכחים את יצירת האמנות כשלעצמה. בשביל מה המצאנו אמנות אם אנחנו רק רוצים לעבור דרכה ולמהר אל המציאות? אני רוצה את העצירה הזאת על הרגע של האמנות, השתהות אצל הנוכחות החד־פעמית שלה". משום כך בוחרת בריטברג־סמל שלא לשייך עצמה במובהק לזרם האמנות המתנגדת והביקורתית, "אני גם שם, אבל קודם כול אני ביצירת האמנות שיודעת ליצור משמעות מתוך עצמה".
בעיתון "למרחב", שבו עבדה כאמור עוד בזמן לימודיה, התפרסם מוסף לענייני תרבות ואמנות, מוסף "משא". בזכות עבודתה בעיתונות האקטואלית זכתה להכיר את עורך המוסף הזה, פרופ' מנחם ברינקר, אדם שישפיע עליה רבות בהמשך דרכה. ברינקר גייס אותה לצוות הכותבים בתחום האמנות. "לאט לאט הפכתי להיות מבקרת האמנות של 'משא', והמשכתי גם כשהמוסף עבר לעיתון דבר", היא מסבירה. אחרי כן הייתה למבקרת האמנות בידיעות אחרונות. על המעבר שלה מעיתונות אקטיבית של סיקור מחאות לעיתונות של ביקורת האמנות היא אומרת: "משהו נשאר מהרוח הזאת של לוחמנות מסוימת, הקפדתי לשאול אם המוזאונים קונים די אמנות ישראלית, אם הם מקדישים זמן לחפש את האמנות החשובה או שמתרכזים באמנות בורגנית ומחמיצים את האוונגרד". בשנת 1977 החלה לעבוד במוזיאון תל אביב כאוצרת אמנות ישראלית, תפקיד שבו החזיקה עד 1989. בשנת 1979 נישאה לעדי סמל, מנהל אירועי התרבות של מוזיאון תל אביב ומנהל מוזיאון מגדל דוד בירושלים (נפטר בשנת 2007), וברבות השנים נולדו להם שתי בנותיהם תכלת ותֹאַם. את התקופה במוזיאון היא זוכרת לטובה: "זה הכי נהדר שיכול להיות מבחינתי", היא אומרת, "כי אני עוד שייכת לדור שרואה באוצרות ליווי ליצירה; כיום הפרשנות והאוצרות קיבלו ממדים עצמאיים, גיגנטיים". עם זאת דומה כי לעבודתה, גם אם לא התכוונה לכך, נודעה השפעה רבת ממדים על האמנות הישראלית.
אחת מנקודות הציון החשובות בעבודתה הייתה בשנת 1986: "עוררה את תשומת ליבי קבוצה מסוימת של אמנים ישראלים שאפשר לדבר עליה כזן מקומי, מעין דיאלקט, של מודרניזם". מיצירותיה של קבוצה זו אצרה בריטברג־סמל את התערוכה שכינתה "דלות החומר". "העזתי לייחס לקבוצה החילונית הזאת, שלא מדעת, אלמנטים צורניים־חושניים שממשיכים אולי איזו מסורת שהלב שלה הוא לא בדיוק אסתטיקה אלא אתיקה", כך היא מסבירה, וממשיכה: "הצעתי להביא בחשבון אצל היוצרים האלה גם את הרקע התרבותי, היהודי, את ההיסטוריה היהודית, את העובדה שהם לא רכשו את ההשכלה התרבותית שלהם במקום עם קתדרלות נאות ועם מוזאונים; הם באים מרקע שבו לא מייחסים לאמנות את הכובד הנוצרי האירופאי". שמה של התערוכה, "דלות החומר", הפך עד מהרה למושג, כינוי לסגנון אמנות ישראלי המאופיין בין השאר בשימוש בחומרים פשוטים, כמו דיקט.
לצד ההכרה בחשיבות המכרעת של עבודתה בהקמת תערוכות מונומנטליות במוזיאון תל אביב וביצירת מעין "קנון" ישראלי עכשווי, עודדה בריטברג־סמל בדיבור ובכתיבה את הקמתם של מוזאונים פריפריאליים, למשל בבת ים ובבאר שבע. בשנת 1988 פרסמה מאמר מכונן בשם "אגריפס נגד נמרוד" המעמת שתי עבודות: הפסל "נמרוד" של יצחק דנציגר והיצירה "רחוב אגריפס" של אריה ארוך. המאמר מעמיד, מתוך התבוננות במבנה העבודות, שתי אפשרויות של בניית זהות: האחת ברוח פגנית ברברית מונוליטית (דנציגר) והאחרת כמעשה טלאים של אפשרויות שונות זו מזו המנסות לחיות יחד בהרמוניה (ארוך). בשנת 1989 נאלצה לעזוב את עבודתה במוזיאון תל אביב חרף מחאת אמנים רבים. בשנת 1993 החלה לערוך את כתב העת "סטודיו" בהוצאת מוסדות החינוך והתרבות של השומר הצעיר ובהנהלת אילנה וטולי באמן, תפקיד שבו החזיקה עד שנת 2004, אז עזבה בעקבות מחלת בעלה. בבמה זו המשיכה את קו התחקירים והאקטיביזם שנקטה בהיותה כותבת ב"משא", והוסיפה לשאול את השאלות הנוקבות. כתב העת עסק בעיקר באקטואליה של האמנות: "ב'סטודיו' ליבנו את הפולמוסים שהיו אז בעולם האמנות, זה היה מקום ער לזמן – לביקורת על המודרניזם ולאפשרויות שנפתחו אחריו; הסטודנטים אז הרגישו ש'סטודיו' מאפשר להם גם את החשיפה וגם את המחשבה; התאוריה והפרקטיקה".
בשנת 2010 העלתה תערוכה רטרוספקטיבית של האמן משה גרשוני במוזיאון תל אביב אשר לוותה גם בספר אלבומִי מאיר עיניים שכתבה. התערוכה עלתה אחרי שנים של עבודת הכנה משותפת. בשנים האחרונות ליוותה כמה תערוכות, למשל של גיל מרקו שני. "היום אני פחות בעין הסערה", מסכמת שרה בריטברג־סמל, "חושבת את אותן המחשבות, חיה את חיי האמנים והאמנות, חושבת דרכה, אבל יותר בצנעה. בלי זרקורים".