רונה רמון ז"ל

לימודים

1983–1988 תואר ראשון ותעודת הוראה בחינוך גופני, מכון וינגייט

1993–1995 לימודי רפואה משלימה בתחומים שונים

2001 לימודי תעודה לטיפול בשיטת Myofascial Release

2005 לימודי תעודה לטיפול בשיטת Art of Living

2006–2008 תואר שני בתחום הבריאות ההוליסטית, אוניברסיטת לסלינושא התזה: "תהליך הצמיחה והטרנספורמציה בעקבות אובדן"

ציוני דרך

1998–2003 עברה עם משפחתה ליוסטון טקסס בעקבות תפקידו של אילן רמון כאסטרונאוט הישראלי הראשון.

2003 אסון המעבורת קולומביה ומותו של אילן רמון.

פברואר 2005 יזמה בשיתוף עם סוכנות החלל הישראלית את כנס החלל הבינלאומי על שם אילן רמון המתקיים בכל שנה בחודש פברואר.

2008 פעלה להקמת קרן רמון הממשלתית בשיתוף עם משרד המדע. הקרן הקימה שורה של מיזמים חברתיים חינוכיים דוגמת אולימפיאדות ותחרויות חקר בחלל וחלוקת מלגות לחוקרים מצטיינים.

ספטמבר 2009 נפילתו של בנה הבכור אסף בתאונת אימונים בחיל האוויר.

2009–2015 חנכה כעשרה מרכזי חלל ומדע על שם אילן רמון, שהוקמו על ידי קרן רמון הממשלתית בפריפריה החברתית והגאוגרפית.

2010–2018 הרצתה בארץ ובעולם בנושא צמיחה מתוך משבר.

אוקטובר 2010 הקימה את קרן רמון – עמותה ישראלית העוסקת בחינוך למצוינות ברוחם ובדמותם של אילן ואסף רמון.

פברואר 2011 ייסדה את כנס רמון לחינוך וחלל במסגרת שבוע החלל הישראלי.

2012–2019 קרן רמון שולחת כ־20 ניסויים מדעיים של תלמידים ישראלים לתחנת החלל הבינלאומית במסגרת "רמון ספייסלאב".

2013 הוציאה את הספר "מעלינו רק רקיע", הכולל את היומנים של אילן ואסף.

2014 "מועדון הטייסת" – תוכנית חינוכית הפועלת בשיתוף טייסות מבצעיות ברחבי הארץ – נכנסה תחת המטרייה של קרן רמון.

פברואר 2015 העבירה שיעור סינכרוני בנושא החלל ל־80,000 תלמידים ברחבי הארץ.

פברואר 2015 חנכה את שביל החלוצים על שם אסף רמון בכרמל.

ספטמבר 2018 חנכה את "בית אסף", מכינה קדם צבאית ייחודית לנוער בסיכון המבקש הזדמנות להתגייס לצה"ל ולהשתלב בחברה הישראלית.

ספטמבר 2018 חנכה את שדה התעופה הבינלאומי רמון בתמנע.

פרסים והוקרות

2013 פרס הוקרה על תרומתה לחברה מטעם הג'רוזלם פוסט

2016 נבחרה להשיא משואה ביום העצמאות ה־68 למדינת ישראל

2018 תעודת הוקרה על תרומתה לחברה מטעם מרכז פרס לשלום וחדשנות

2018 תואר עמית של כבוד, הטכניון

2018 תואר ד"ר לשם כבוד, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב

רונה רמון נולדה ב־1964 בקריית אונו להוריה גילה וישראל בר סימן טוב, אשר עלו מטורקיה במסגרת עליית הנוער. מלחמת ששת הימים הייתה אחד הזיכרונות הראשונים שלה כילדה: "שיחים סבוכים מכסים על חפירה עמוקה וארוכה שנחפרה לא מכבר. אני רק בת שלוש, מצטופפת עם בני המשפחה בתוך החפירה שהייתה למקלט שלנו. אימי מתרוצצת בין המקלט והבית לבדוק מה עם הילדים הגדולים".

על ראשית ימי התיכון היא כותבת: "ביקשתי ללמוד במגמת סוציולוגיה ופסיכולוגיה. המכשול: לנצח את מנהל בית הספר שחשב אחרת ממני... בעיקשות ובאומץ עמדתי על שלי עד שהמנהל נשבר. מטרתי הושגה: נכנסתי למגמה שרציתי".

בשנת 1981 התגייסה ושירתה כפרמדיקית. ב־1983, עם שחרורה, נרשמה ללימודים במכון וינגייט, אותם סיימה עם תואר ראשון בחינוך גופני.

את בעלה, אל"מ אילן רמון ז"ל, הכירה בתקופת לימודיה. השניים התאהבו והתחתנו. "אילן ואני הרגשנו שנועדנו זה לזה", היא מספרת. ברבות הימים נולדו להם ילדיהם אסף, טל, יפתח ונועה.

על ההצעה שהוצעה לאילן להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון היא כותבת: "זה התחיל כחצי בדיחה על אסטרונאוטים... זה נשמע לי הזוי ולא מחובר למציאות, אך מצד שני חשבתי שזו יכולה להיות חוויה מעניינת אם וכאשר... עם זאת, עדיין לא האמנתי שמשהו מכל זה אכן יתממש". אך ההצעה הפכה למציאות: באפריל 1997 נבחר אילן להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון.

בשנת 1998 עברה משפחת רמון ליוסטון טקסס. רונה ליוותה את אילן בתהליך האימונים הממושך בנאס"א וסייעה לו בבחירת החפצים שלקח למעבורת קולומביה: "היה לנו חשוב להפוך את ההצלחה האישית להצלחה לאומית, לתת לכל חלקי העם לקחת חלק במשימה המופלאה בחלל". כך בחרו יחד לקחת לחלל שורה של חפצים המסמלים את תקומת ישראל: מגילת העצמאות, ספר תורה שקיבל מפרופ' יהויכין יוסף, איתו עלה לתורה כילד יהודי במחנה הריכוז ברגן בלזן, מזוזה, דגל ישראל ועוד.

על רגע האסון היא כותבת: "בדרך לפלורידה תהינו אם הנחיתה תהיה מרגשת כמו השיגור. עמדנו ליד המסלול והשעון תקתק. ברקע שמעתי משהו לא ברור ממרכז הפיקוד והשליטה. גל קור עבר והשמיים התקדרו לפתע. עמדנו עדיין על מקומנו, מצטלמים ומחייכים. השעון המשיך לתקתק. שקט מסביב. הכול פתאום שקט מדי".

אחרי היוודע האסון, חרף הכאב העצום, החליטה רונה לגייס כוחות ולעשות להקמת מפעל שינציח בדרך הטובה ביותר את אילן ז"ל. ביוזמתה הוקמה ב־2008 קרן רמון הממשלתית במשרד המדע. הקרן הקימה בעשור האחרון שורה של מיזמים חברתיים חינוכיים דוגמת אולימפיאדות ותחרויות חקר בחלל וכחמישה־עשר מרכזי מדעים בפריפריה החברתית והגאוגרפית. הקרן גם חילקה מלגות לחוקרים מצטיינים. רונה הייתה נוהגת לומר: "אין לי עניין בהקמת בניינים של אבן להנצחת אהוביי, אלא בהנצחה ברוח – באמצעות חינוך".

נציגיה הרשמיים של סוכנות נאס"א הבטיחו לרונה כי ישלחו מדי שנה אסטרונאוטים לכנס המתקיים בסמוך למועד האזכרה של אילן ז"ל, ולבקשתה הם פקדו בתי ספר בפריפריה, במטרה לעורר עניין והשראה בקרב ילדים מכל רחבי הארץ. "זו הייתה הצוואה של אילן", כך אמרה. רונה הייתה גם ממייסדי שבוע החלל הישראלי – שבו לוקחים חלק מדי שנה כמאה אלף תלמידים מכל רחבי הארץ.

חודשיים וחצי לאחר סיום קורס הטיס של בנה אסף, בצהרי 13 בספטמבר 2009, המריא אסף מבסיס נבטים לטיסת אימון עם מטוס נוסף שהטיס טייס ותיק ומנוסה, בתרחיש של קרב אוויר. בתוך דקות ספורות הגיעו לאזור דרום הר חברון, שם ביצעו את האימון שבמסגרתו חלפו זה על פני זה שלוש פעמים בגובה רב. לאחר החליפה השלישית נעלם קשר העין של המוביל עם מטוסו של אסף. אסף לא דיווח על מצוקה או על בעיה כלשהי, ככל הנראה לקה באובדן הכרה. מטוסו התרסק. המשפחה החליטה לטמון אותו סמוך לקברו של אילן. "אין עדיין בשפה די מילים כדי להבהיר או לתאר באמת את עוצמת ההתמודדות עם אובדן בן", כותבת רונה.

בשנת 2010 הקימה רונה את עמותת קרן רמון ומאז שימשה נשיאת העמותה. היא מעודדת ומקדמת הישגים אקדמיים ומעורבות חברתית בקרב בני נוער – ברוחם ובדמותם של אילן ואסף. בין הפעילויות הבולטות של הקרן: "מועדון הטייסת" – תוכנית לילדים במצוקה ובסיכון שבה מתנדבים כ־22 טייסות מבצעיות של חיל האוויר, וכן "רמון ספייסלאב" – במסגרתה משגרים ילדים מצטיינים ניסויים מדעיים לתחנת החלל הבינלאומית. "אין דבר שמחמם את ליבי יותר מלראות את טייסי חיל האוויר מתנדבים ומסייעים לבני נוער וילדים שזקוקים למילה טובה והשראה", כך אמרה רונה. למעלה מ־200,000 בני נוער לוקחים חלק מדי שנה במגוון הפעילויות שיזמה רמון.

נוסף על אלה הקימה רונה ביחד עם מכינת "אחד משלנו" את שלוחת "בית אסף" – מכינה קדם צבאית ייחודית לנוער בסיכון, המעניקה לחניכיה הזדמנות אחרונה למסלול צבאי נורמטיבי ולהשתלבות מיטבית בחברה הישראלית. "בשורה התחתונה, בית אסף בשבילי היא הדרך להגדיל את המשפחה", אמרה רונה.

רונה הייתה נוהגת להרצות בקביעות ברחבי הארץ והקפידה להיפגש אישית עם משפחת שכולות. "האבל הוא חלק מהחיים, אבל לא כולם", כותבת רונה, "מבחינתנו, צריך לעשות כאן ועכשיו, כי אין לדעת מה מחכה מעבר לפינה. הכי חשוב: להחזיק בתקווה. כמו אז, כשחיכינו לנחיתה של הקולומביה. גם כשכבר היה ברור שמשהו לא בסדר, עדיין הייתה תקווה".