פרופ' רם כרמי

תפקידים אקדמיים בארץ

1964–1975 מרצה עמית ומחזיק בקתדרה מיוחדת לפרופסור אורח בפקולטה לאדריכלות ולתכנון עירוני בטכניון, חיפה
1975 סמינר בינלאומי על תכנון ירושלים בטכניון, חיפה (יוזם, מארגן ויו"ר)
1976–1986 פרופסור אורח בפקולטה לאדריכלות ולתכנון ערים בטכניון, חיפה
1987–1994 פרופסור חבר בפקולטה לאדריכלות ולתכנון ערים בטכניון, חיפה
1995–1999 מנחה בסטודיו הסדנא לעיצוב ולאדריכלות בתל אביב

תפקידים אקדמיים בחו"ל

פרופסור אורח ומבקר בפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת קולומביה, ניו-יורק
פרופסור אורח בבית הספר לאדריכלות, שטוטגרט
פרופסור אורח בבית הספר לאדריכלות, אינסברוק
פרופסור אורח בבית הספר לאדריכלות, יוסטון, טקסס
פרופסור מבקר אורח בפקולטה לאדריכלות ב-MIT, קיימברידג', ארה"ב

תפקידים אחרים

1975–1979 אדריכל ראשי במשרד השיכון
1977 יו"ר הוועדה לציור ולפיסול בקרן תל אביב לספרות ולאמנות

פרסים ואותות כבוד

1965 פרס רוקח לבניין "אל על", תל אביב
1967 פרס רכטר ל"מרכז הנגב" - שילוב של מסחר ודיור, באר שבע
1969 פרס ריינהולדס למרכז מסחרי ודיור, באר שבע
1970 פרס רוקח למבני מגורים ברחוב בארי, תל אביב
1999 פרס רכטר למוזיאון "יד לילד", קיבוץ לוחמי הגיטאות

תחרויות

האדריכל רם כרמי השתתף בתחרויות לתכנון אדריכלי, ובהן:

1960 מוזיאון ישראל, ירושלים (פרס שני)
1964 מוזיאון תל אביב (פרס שני)
1966 בית הספר "עמל" ע"ש ליידי דיוויס, תל אביב (פרס ראשון)
1966 בנק ישראל, ירושלים (פרס שני)
1986 בניין בית המשפט העליון, ירושלים, בתחרות בינלאומית (פרס ראשון, עם עדה כרמי-מלמד)
1987 הפקולטה לארכיטקטורה ולבינוי ערים בטכניון, חיפה (פרס שני)
1996 בניין ראש הממשלה, ירושלים (פרס ראשון)

תכנון אדריכלי

האדריכל רם כרמי תכנן עשרות בניינים ופרויקטים במהלך הקריירה המקצועית שלו, ובהם:

• "מרכז הנגב", באר שבע (1960)
• "בית אל על", בניין משרדים, תל אביב (1963)
• בית הספר "עמל" ע"ש ליידי דיוויס, תל אביב (1966)
• מעונות הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון, באר שבע (1982)
• "בית רוזמרין", הרצליה (1990)
• מוזיאון "יד לילד", קיבוץ לוחמי הגיטאות (1995)
• הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, הר הצופים, ירושלים (2000)
• תיאטרון הבימה, תל אביב (בתהליך עבודה)
• הגלריה הלאומית לאמנות בראשון לציון (בתהליך עבודה)
• בניין האקדמיה, ירושלים (בתהליך עבודה)
• שדה התעופה בן גוריון 2000 (בתהליך עבודה, עם עדה כרמי-מלמד ועם S.O.M., ניו יורק)
• בית המשפט העליון, ירושלים (בתהליך עבודה)
• "מגדלי צוותא", ירושלים (בתהליך עבודה)

רם כרמי נולד בירושלים בשנת 1931 וגדל בתל אביב. הוא עבר, כדבריו, את "המסלול הצברי" הישראלי: בית ספר תיכון חקלאי בפרדס חנה (שנה אחת), בית הספר "תיכון חדש" בתל אביב, הכשרה אידיאולוגית ב"תנועה המאוחדת" והכשרה אמנותית – ציור ופיסול – בסטודיו של אבני. במלחמת העצמאות היה בין מייסדי הנח"ל.

"לאחר תקופת 'התבשלות' של כעשר שנים", הוא ממשיך ומספר, "שבמהלכן הגעתי לשיא בפיתוח הסגנון הברוטאליסטי, בתכנון מבני ציבור (בית הספר 'עמל' במעוז אביב בשנת 1966 ומעונות הסטודנטים של אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע בשנים 1976 ו-1982), ראיתי צורך להגשים את תחושת השליחות שבערה בי ולהגיב בתרומה משלי על שורות השיכונים המשמימות שהלכו וכיסו כל חלקה טובה בנוף הישראלי, מדן ועד באר שבע. עזבתי את משרדי הפרטי ו'התנדבתי' לעבוד כאדריכל ראשי במשרד השיכון. שם התגבשתי במשך כחמש שנים, מ-1975 עד 1979, תוך מאבק במערכת האדמיניסטרציה הביורוקרטית". בתקופה זו הוא הצליח להזרים במערכת "דם חדש", בעזרת כמאה משרדי אדריכלים צעירים, וגם לעצב את פיתוחם של פרויקטים ירושלמיים בשכונות דוגמת רמות, גילה ומעלה אדומים ופרויקטים נוספים ברחבי הארץ. כאשר הפסיק משרד השיכון לתכנן את קרקע הלאום, חזר רם כרמי למשרדו הפרטי.

עם העלייה ברמת החיים לאחר מלחמת ששת הימים חל שינוי בנקודת מבטו של רם כרמי: "כאשר איבדנו את תחושת השליחות והמחויבות הציבורית של האוטופיה, והתחלנו לפלרטט עם 'חלום ליל קיץ' אישי של פרט זה או אחר – השתנתה הגישה האדריכלית מן הקצה אל הקצה: נס לחו של הבטון הגלוי, המחוספס והברוטאליסטי, שביקש להעניק בכבדותו וביציבותו את הידיעה שאנחנו פה לעולם ועד, עם מלוא המחויבות לעבר ולעתיד, והתחלף ברדיפה אחר כל הנאה שמזמן לנו רגע הווה, כי הרי החיים חולפים על פנינו במהירות. אז גם נזרע זרע הניסיונות האדריכליים שמדברים ישירות אל הלב ולא רק אל הגוף, ניסיונות המבקשים לעשות מן היומיומי חגיגה שמרוממת את הלב ונחרתת עמוק בזיכרון".

מאז הוא חיפש רוח של "אדריכלות לירית", כהגדרתו, המפתחת את הממד האמנותי שהיה חבוי באפלת הבטון הברוטאליסטי. "האדריכלות הלירית", אמר, "מבקשת להוציא את הממד החבוי הזה לאור היום וליצור – באמצעות אווירת החג שהיא משרה על הבאים בשעריה – רגע של אחווה בין הפרטים המחפשים דרך לשוב ולהתחבר אלה לאלה". רוח זו מנשבת ביצירות של מבני ציבור כמו בית המשפט העליון שתכנן ב-1992 עם אחותו עדה כרמי-מלמד, מוזיאון "יד לילד" בקיבוץ לוחמי הגיטאות ב-1995 ובית סוליד ברחוב מונטיפיורי בתל אביב ב-1999. ברוח זו הוא מפתח דפוס חדש של מגורים: יחידות דיור הספונות סביב חצר. זהו פיתוח מהפכני של רעיון השיכון, המשלב דפוסי חיים של מגורים משותפים ופרטיים בעת ובעונה אחת.

"בית רוזמרין" בהרצליה – שנבנה בשנת 1990, ובו רם כרמי מתגורר – הוא דוגמה למבנה כזה. פרי המחשבה האדריכלית והחברתית שהתגבשה בשנים אלה הוא ספרו "אדריכלות לירית" שראה אור לאחרונה בהוצאה לאור של משרד הביטחון.

לאורך חייו המקצועיים לימד פרופ' כרמי והעמיד דורות של אדריכלים צעירים. "נשאתי את שם ישראל ברמה", הוא אומר, "בקונגרסים בינלאומיים בארגנטינה, בוונציה, ברוסיה, בהודו ובישראל".

בראיון לדליה קרפל ב"מוסף הארץ" בשנת 1995 סיכם האדריכל רם כרמי את נקודת מבטו על תפקידה החברתי של האדריכלות: "אדריכלות אינה אמנות לשם אמנות. 'בית רוזמרין' אינו יורד ברמת הלוקסוס האלגנטי שלו מכל וילה ופנטהאוז, והוא נותן לאנשים סיבה לגור בשיתוף. אם הם לא יגורו בשיתוף, לא תהיה להם החצר עם הברֵכה. תמורת נכונותם לחיות ביחד הם מקבלים משהו שהוא מעבר. זה, לדעתי, הבסיס לחיים אורבניים. במקום שבו אנשים חיים ביחד צומחת תרבות שלא תצמח בערבות הפראיות של המערב הפרוע. האדריכלות המודרנית פוצצה את מרקם החיים העירוניים ורוקנה אותם מאנושיותם. הערים המודרניות פרוצות לכל רוח, וכל בית עומד לחוד, ויש המון אוויר בין הבתים. אין רחובות כמו שהיו פעם, ואין כיכרות שהיו פעם. הבתים מוחצנים. אדם מסתכל החוצה ולא רוצה להיתקל במבטו של השכן. רוצים יותר מרחק. רוצים טריטוריה נפרדת. ב'בית רוזמרין' הדייר לא גר עם השכן ממול; הוא חי עם הגן שלו. השכן הוא מעבר לקיר. הבית הזה הוא מופנם, והחצר הפנימית שלו מופנמת, וזה בעצם הבסיס של הים תיכוניות: בניית בתים מופנמים שאפשר לקרב אותם זה אל זה והם לא סובלים מיחסי הקרבה. כך תיווצר ביניהם מערכת חללים כפי שהיה בתקופת הרנסנס, עיר שבנויה להולכי רגל".