אוהד נהרין

רפרטואר עבודות ללהקת בת-שבע

1985 חלב שחור
1986 טבולה ראסה
1989 פאסומצו; ארבוס; מלך וארה; מלכות גולוב
1990 שקיעתה של הטיטניק; קיר
1992 מבול; פרפטום
1993 אנאפאזה
1995 זינה; קאמוס
1996 יאג
1997 סאבוטז' בייבי; שני סיפורים קצרים
1999 משה; ציטוטים לאנשי עסקים 1–9
2001 וירוס של אוהד נהרין
2003 ממותות
2005 שלוש

רפרטואר עבודות לאנסמבל בת-שבע (הלהקה הצעירה)

1994 מסיבת ריקודים
1998 זאצ'צ'ה
2001 פלסטלינה
2003 כמויות

פרסים ואותות הוקרה

1998 אביר מסדר האמנויות מטעם שרת התרבות בממשלת צרפת על העשרת סצנת המחול העולמית
2001 פרס היצירה מטעם שר החינוך התרבות והספורט (את הפרס העניק לו השר מתן וילנאי)
2002 פרס בסי, ניו-יורק, על יצירתו וירוס של אוהד נהרין
2004 פרס בסי, ניו-יורק, על יצירתו אנאפאזה; תואר דוקטור לשם כבוד לפילוסופיה ממכון ויצמן למדע

"הריקוד מחבר אותי לחיה שבי", אומר נהרין. "בעיניי הריקוד קשור לתחושות ולחושים. הרקדן צריך להיות מחובר למקום הזה – לזריזות, לחולשות ולפחדים – ומאותגר ונהנה מסכנות פיזיולוגיות". כדי לחבר את הגוף ואת הנפש ולשכלל את היכולות הפיזיות פיתח נהרין "שפת תנועה" משלו, ובחר לקרוא לה גאגא. "גאגא משכללת את התנועה האינסטינקטיבית ומחברת את החלטות התנועה המודעת והבלתי-מודעת", הוא מסביר. "המשתמשים בגאגא אינם חייבים להיות רקדנים, כי השפה מתאימה מאוד גם למי שאינם רקדנים". על השפה עצמה הוא אומר, שהיא "מציעה דרך לחזק את הגוף, להעיר את החושים ואת הדמיון, למצוא חופש ותענוג. ההתנסות בה מפתחת מודעות לחולשות גופניות, מעירה מקומות מנוונים, חושפת את הקיבועים הפיזיים ומציעה דרכים לביטולם".

נהרין אומר שפיתוח השפה הזאת, שפת הגוף, תרם ליכולת היצירה שלו ולחדשנות ולהתחדשות שלו ושל הרקדנים. "זה מלווה את העבודה בתענוג", הוא מסביר. "הגאגא מחזקת את המנוע, וכאשר יש מנוע חזק אפשר לצוף, ואפילו לעוף, גם ביום קשה וכבד, כי גאגא מאפשרת התחדשות מנטלית ופיזיולוגית". הוא מוסיף שעל אף כל התובנות שלמד על עצמו והשכלול שפיתח ביכולות הגוף, "המתנה הגנטית שקיבלתי מהוריי, צופיה ואליאב נהרין, והמפגש עם מארי קז'יווארה הם הדברים הדומיננטיים ביותר בעיצוב התכונות והיכולות שלי".

נהרין רואה את הריקוד לא כמקצוע אלא כדרך חיים. "אין לי עבודה לחוד וחיים לחוד" הוא אומר, "אבל בלהקת בת-שבע הייתי חייב ליצור בועה שהיא איכותית יותר מהסובב אותנו". על יצירותיו הרבות למחול, החל מהכוריאוגרפיות הראשונות שלו בניו יורק ב-1980 ועד ליצירותיו האחרונות לבת-שבע, הוא אומר: "בכל יצירה וכוריאוגרפיה יש שכלול לעומת היצירה הקודמת לה. תהליכי העבודה עם מעצבים, עם רקדנים ועם מוזיקאים מביאים אותנו למקומות חדשים שלא ידעתי עליהם. אני נכנס לתהליך יצירה בלי לדעת מה תהיה התוצאה. אני גם אינני יכול לדמיין את התוצאה", הוא משחזר. "בתחילת התהליך אני יודע מה המסגרת ומה המגבלות. המסגרת היא קרש קפיצה למשהו בלתי-ידוע".

יצירותיו הרבות זיכו אותו בפרסים בישראל ומחוצה לה. ב-1998 העניקה לו ממשלת צרפת את תואר הכבוד אביר מסדר האמנויות. בעקבות הופעותיה של להקת בת-שבע בניו יורק עם וירוס של אוהד נהרין ועם אנאפאזה הוענק לו פעמיים פרס בסי היוקרתי בניו יורק על הישגים יוצאי-דופן וחדשנות במחול, ומכון ויצמן למדע בחר לכבד אותו בתואר דוקטור לשם כבוד בפילוסופיה.

בספטמבר 2003 פרש נהרין מתפקידו כמנהל האמנותי של להקת בת שבע, אך המשיך להיות כוריאוגרף הבית של הלהקה, ובינואר 2005 חזר לשמש מנהלה האמנותי. אחרי יותר משלושים שנה בתנועה כרקדן וככוריאוגרף הוא ממשיך לחפש את החידוש ואת השכלול. "הפנטזיה שלי היא שכולם ירקדו גאגא", הוא אומר, "כי הבנתי שהשפה הזאת מציעה אפשרות לחיים טובים יותר".