עודד קוטלר

1964 ייסד וניהל את "במת השחקנים"; במסגרת זו שיחק, בין היתר, בהצגות "אהבה מיוחדת במינה", "הנזירים", "מלקולם הקטן ומלחמתו בסריסים" (כולל בימוי) ו"שידוכין" באותה מסגרת ביים את "חדרים", "סיפור אוריה", "אלפי" ו"ליזיסטרטה" (לקאמרי)
1968 ביים בתיאטרון החאן את "כך משתעשעת אימי המשוגעת"
1969 מונה למנהל האומנותי של תיאטרון חיפה (בהצטרפות "במת השחקנים" לשורות התיאטרון) נוסף לניהול שיחק ב"טרטיף", "החטא ועונשו", "רביזור" ועוד, וביים את "נשים היזהרו מנשים", "אופרה בגרוש", "חפץ", "שכול וכישלון", "טיפולים אחרונים", "הצילו", "נמר חברבורות", "אכזר מכל המלך", "שרגא קטן", "מסיבת סיום", "הנבחרים", "קומדיה וולגארית על דון ז'ואן ושיפל חברו", "זלמנאים", "המחרשה והכוכבים", "סורגים", "שייקספרימנט", "יאשה גורן" ועוד
1977 הקים את מחלקת הדרמה של הטלוויזיה הישראלית
1980 יזם וייסד את הפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו ושימש יו"ר ההנהלה הראשון שלו במשך שלוש שנים
1981 יזם וייסד את המרכז התיאטרוני בנווה צדק בתל אביב והיה מנהלו במשך חמש שנים; במסגרת זו שיחק בהצגות "אדם בן כלב" ו"גירושים מאוחרים" וביים את ההצגות "החקירה", "הטייסים", ו"הפטריוט"
1984 השתלם בתחום ניהול מוסדות אומנות בארה"ב
1985 כיהן כמנהל האומנותי של פסטיבל ישראל במשך חמש שנים
1998 שב לשמש המנהל האומנותי והכללי של תיאטרון חיפה לשבע שנים נוספות; במסגרת זו גם ביים את ההצגות "אדי קינג", "שבת ראשון שני", "יאיר", "משחקים בחצר האחורית", "פלטונוב", "הדה גבלר", "לילה בקניון", "הדוד מקייפטאון" ו"הדוד וניה"
2002 שיחק את דמותו של פרופ' היגינס במחזמר "גברתי הנאווה" שהועלה במשכן לאמנויות הבמה;
יזם וייסד את תיאטרון "המעבדה" בירושלים והיה מנהלו האומנותי שלוש שנים
2003 ביים את ההצגה "חייל חוזר הביתה" במסגרת הפסטיבל לתיאטרון קצר
2004 שיחק בתפקיד הראשי בהצגה "איזון עדין" בתיאטרון אנסמבל הרצליה; ייסד פורום יוצרים חדש בתיאטרון במטרה להציב בראש סדר העדיפויות את המרכיב האומנותי; ביים את "סינית אני מדברת אליך" בתיאטרון בית ליסין
2005 ביים את האופרה "צחוק של עכברוש" שהועלתה במסגרת "התזמורת הקאמרית הישראלית"; הקים קבוצת תיאטרון חדשה במסגרת תיאטרון גבעתיים אשר העלתה את ההצגה "מובטל נולד" על בעיית האבטלה בארץ, שאותה כתב, ערך וביים; שיחק בתפקיד הראשי בהצגה "אונור" בתיאטרון בית ליסין
2006 ביים את "גיבור מעמד הפועלים" בתיאטרון הקאמרי; ביים את "תפוחים מן המדבר" בתיאטרון בית ליסין
2007 שיחק בתפקיד הראשי בהצגה "נערי ההיסטוריה" בתיאטרון בית ליסין; ביים את "חברון" כהפקה משותפת של הבימה והקאמרי
2008 שיחק בתפקיד הראשי בהצגה "גוד ביי, אפריקה" בתיאטרון בית ליסין ובד בבד ביים את ההצגה "סרט צרפתי" באותו תיאטרון
2009 שיחק במשך שלוש שנים בתפקיד הראשי (דמותו של מרטין היידגר) בהצגה המצליחה "הבנאליות של האהבה" בתיאטרון בית ליסין; ביים את "הרפר ריגן" בתיאטרון גשר ואף כתב את הגרסה העברית של ההצגה; היה בין יוזמיו ומקימיו של איגוד במאי התיאטרון בישראל ועמד בראשו שלוש שנים
2010 לימד במשך שלוש שנים בבית הספר הגבוה למשחק במכללת סמינר הקיבוצים; הקים בשיתוף עם אמנון מסקין את ה"אקטור סטודיו הישראלי – אולפן השחקנים המחודש"
2011 שיחק שנתיים בתפקיד הראשי בהצגה "ארגנטינה" בתיאטרון חיפה; ניהל אומנותית שלוש שנים את תיאטרון אנסמבל הרצליה וביים בו כמה הצגות
2013 ביים את "פרוסט/ניקסון" בתיאטרון הקאמרי
2015 ביים את "אח יקר" בתיאטרון הקאמרי; ביים את "המחיצה" בתיאטרון החאן
2016 ביים בתיאטרון "החאן" את "עורבים" לפי הגרסה העברית שכתב; שיחק שנתיים בהצגה המצליחה "ההודאה" בתיאטרון יפו; פרסם את ספרו האוטוביוגרפי "ימים רבים לא יכסו" בהוצאת עם עובד
2017 שיחק את דמותו של יצחק בן אהרן בהצגה "ילד לא רצוי" בתיאטרון צוותא ביים את "אחרי טרויה" בחוג לאמנויות התיאטרון של אוניברסיטת תל אביב; שיחק שנתיים בתפקיד מרכזי בהצגה "המורדים" בתיאטרון הקאמרי והבימה
2019 ביים וכתב את "הקללה" (על־פי שלושה מחזות יווניים)
2020 ספרו השני – "הנסיעה" יצא לאור בהוצאת "פרדס"
2021 משחק בהצגת התיאטרון "אדיפוס" (בתפקיד טירסיאס) בתיאטרון "נוצר"
2022 הפיק וביים את "חשמלית ושמה תשוקה" בתיאטרון צוותא

מבחר פרסים והוקרות

2006 פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה למפעל חיים – עיריית תל אביב
2008 פרס מפעל חיים על שם מאיר מרגלית – פרסי האקדמיה לתיאטרון
2008 פרס על מפעל חיים – בית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה
2008 פרס מפעל חיים – התיאטרון הישראלי
2017 פרס אמ"ת לבימוי ומשחק

בתיכון גאולה המשיך לממש את אהבתו לתיאטרון. "בגיל ארבע־עשרה וחצי הקמתי תיאטרון שקראו לו 'קלעים'. פרסמתי בעיתון 'הארץ שלנו' הודעה שאני מקים חוג חובבי הסרטה. הגיעו די הרבה חבר'ה צעירים". ל"קלעים" הצטרפו מי שלימים הפכו לעמודי התווך של דור התיאטרון הצעיר: גילה אלמגור, עודד תאומי, אילי גורליצקי, הלל נאמן ואחרים. החבורה כתבה תסריטים, דיאלוגים ורעיונות להצגות. "ניגשתי עם הרעיון לעיריית תל אביב, ומנהל אגף התרבות ד"ר שאול לוין נתן לי מקום לעשות חזרות, נגרייה לבנות תפאורות, משרד לשכפל טקסטים. הבאתי את מיטב הרפרטואר, בין היתר מהספרייה של הוריי". כבר בגיל 17 הוזמן לשחק בתיאטרון "האהל" ושם עשה את ראשית דרכו כשחקן מקצועי; הוא היה צעיר השחקנים שם. אביו, שתחילה התנגד בתוקף לנטייתו לתיאטרון משום שלדעתו זה לא היה מקצוע מספיק מעשי ומפרנס, נשבה לבסוף בנטיית ליבו של עודד לאחר שראה אותו על הבמה.

בשנת 1956 התגייס ועבר טירונות קרבית, אך לאחריה שובץ דווקא ללהקת פיקוד מרכז. "בלהקה הכנו תוכניות של שירים ומערכונים", נזכר קוטלר. בין היתר שירת שם עם שייקה לוי, צדי צרפתי, דני ליטאי ועוד. "בזמן מלחמת קדש הופענו לפעמים חמש–שש הופעות ביום, שוב ושוב הקמות של במות וריצה מטורפת".

אחרי השחרור, בשנת 1959, שמע שהתיאטרון הקאמרי עורך בחינות קבלה. "הלכתי להיבחן, ומבין שישים מועמדים אני היחיד שהתקבל", הוא מספר. באותה עת ארגנו חברי הלהקה הצבאית לימודי תיאטרון מפי הבמאי פיטר פריי, שלימד טכניקת משחק מהז'אנר הריאליסטי. כשחקן הקאמרי נשא בתפקידים ראשיים בהצגות כ"וויצק", "הזמנה לארמון", "הלילה השנים־עשר", "גנרל קישוט", "פונדק הרוחות", "רוזנים ואביונים" ועוד. "מדי פעם התחננתי לתפקיד קטן כדי לנוח", אומר קוטלר.

בשנות השישים זכה במלגת לימודים מטעם The Neighborhood Playhouse – מוסד יוקרתי ללימודי תיאטרון בניו יורק, ואחרי תום לימודיו בהצטיינות שב לשורות הקאמרי, הפעם גם כבמאי.

"אחרי זמן מה חשבתי שהקאמרי לא מבטא נכונה את הרוח הישראלית, את האקלים המקומי. למשל, הרפרטואר בקאמרי היה אירופי. אמרתי לעצמי, זה לא יכול להיות, אנחנו ישראלים". וכך, בשנת 1964 פרש מהתיאטרון הקאמרי והקים יחד עם קבוצת עמיתים את "במת השחקנים", תיאטרון שרשם פרק חשוב בהתפתחות התיאטרון הישראלי. "אחד ההישגים שאני זוקף לזכותנו הוא שהתחלנו לבסס טכניקה של הזמנת מחזות ישראליים מקוריים".

אחרי חמש שנות קיום עצמאיות, ובהיעדר תמיכה כספית, נענה קוטלר לפנייה של תיאטרון חיפה, עם עזיבת מייסדו יוסף מילוא, והצטרף עם חברי "במת השחקנים" לתיאטרון חיפה כמנהלו האומנותי. המגמה לפיתוח יצירה שתשקף את הדרמה המתחוללת בחיי המדינה, הביאה את עודד ועמיתיו (בין היתר יחד עם נולה צ'לטון, כלת פרס ישראל) להקדיש כמעט את כל זמנם לפיתוח המחזאות המקורית, קו מרכזי בעבודתו של קוטלר עד היום. בניהולו נתגלו מחזאים כיהושוע סובול, יוסף בר־יוסף, הלל מיטלפונקט, דני הורוביץ, יעקב שבתאי, חנוך לוין ואחרים, שהפכו לעמוד השדרה של המחזאות בישראל, ובכך שינו למעשה את פני התיאטרון ממסגרות של רפרטואר אקלקטי לבחירה של יצירה מקורית. "בהתחלה היינו בודדים, ולאט־לאט אנשים הבינו שאנחנו מספרים את הסיפור הישראלי". אחד ממבקרי התיאטרון בתקופה זו אף המליץ למי שרוצה לראות את "התיאטרון הלאומי האמיתי" לנסוע לחיפה. עודד קוטלר ניהל את התיאטרון בשתי תקופות בנות שבע שנים כל אחת.

בשנת 1977 הוזמן להקים את מחלקת הדרמה בטלוויזיה הישראלית, שם פעל לצד שותפיו דליה הרץ, אברהם הפנר, יעקב שבתאי, יצחק בן נר, דנה כוגן ורם לוי. ב־1980 הגה, יזם והקים את פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, ביטוי ליוצרים שאינם מצליחים להביא את אומנותם לבמה הממוסדת. הפסטיבל פועל בהצלחה עד היום.

בשנת 1981, בעידודו של שלמה (צ'יץ') להט, הקים את המרכז התיאטרוני נווה צדק. "זה מפעל שהתחיל כבעל אופי אקספרימנטלי", מסביר קוטלר. "שם התחלנו לעשות דברים משוגעים ושונים, ניסיונות לחדש את התנופה התיאטרונית, להגיע לזיקוק של היצירה". אחת ההצגות האקספרימנטליות שעלו במסגרת זו היא "מסיבת פורים של אדם בן כלב", המבוססת על "אדם בן כלב" של יורם קניוק. "המשחק היה בתיאטרון זירה", מסביר קוטלר. "לפני ההצגה התסובבנו, כל משוגעי בית החולים, בקרב הקהל. כשהקהל נכנס הוא מצא עשרים שחקנים מפוזרים שמדברים דברים לא ברורים". קוטלר עצמו שיחק את דמותו של אדם שטיין. "עברתי חוויה קשה מאוד, אישית", הוא מסכם. "ההצגה טלטלה את הקהל".

בכל תחנות חייו דומה שעודד קוטלר בחר בדרך הלא סלולה, הפועמת, הטוטאלית. "כשאתה בתיאטרון ואתה עובד בעיקר בשביל השכר, אתה עושה שגיאה איומה, כי אתה מייבש את אומנות התיאטרון. הבידור הוא להמונים, אבל לַמעשה התיאטרוני אתה צריך שתקום קבוצה שתתעקש על העבודה המצומצמת, המעמיקה והמחודדת".

החל משנת 1985 ובמשך חמש שנים ניהל את פסטיבל ישראל בירושלים. הפסטיבל בניהולו היה בית ליוצרים מהשורה הראשונה בעולם.

לאורך כל השנים המשיך עודד לביים וגם לשחק. "אתה חייב להישאר קרוב לפרקטיקה", הוא מסביר. גם בימים אלו ממש הוא יזם והפיק את ההצגה "חשמלית ושמה תשוקה" בצוותא תל אביב, והוא עושה זאת עקב בצד אגודל. בתמיכה חלקית של משרד התרבות. "גייסתי שחקנים בסכום נמוך, גייסתי תפאורה, עיצוב, בגדים, גייסתי את שירותי ההפקה של צוותא".

הן בעבודתו כבמאי הן בקורסים שהעביר בסמינר הקיבוצים, בבית צבי ועוד עסק גם בהוראת משחק. בשנת 2010 הקים קוטלר, בשיתוף עם השחקן אמנון מסקין ז"ל, את ה"אקטור סטודיו" (Actors Studio). במסגרת זו נפגשים עשרות שחקנים מקצועיים במטרה להעמיק, לשפר ולחדד בהדרכתו את אומנותם, ללא תשלום. "ההוראה בשבילי היא קודם כול המשך הדאגה שהדורות הבאים ילכו בדרך שאני מאמין בה, לא לכיוון המסחרי אלא לכיוון האומנותי, הסלקטיבי", מסכם עודד קוטלר. "ומעבר לזה, כשאני מלמד אני גם לומד מחדש, שוב ושוב".