חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבלת פרס ישראל לשנת תשע"ג בתחום אומנויות הבמה – תיאטרון ומחול.
נולה צ'ילטון היא שחקנית, במאית ומורה למשחק, בעלת תואר פרופסור בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. מפעלה התיאטרוני הטביע חותם עמוק על התיאטרון והחברה בישראל. מראשית דרכה האמנותית לפני כשישים שנה היטיבה צ'ילטון לשלב שלושה תחומים בעלי משמעות בתיאטרון: הוראת המשחק, בימוי וחינוך ולעבדם למכלול של יצירה אמנותית בעלת מחויבות חברתית עמוקה בישראל. הצלחתה בהוראת המשחק ניכרת בהצמחת דורות רבים של שחקנים ואנשי תיאטרון. מתוך אמונה בתפקידו החברתי והפדגוגי של התיאטרון היא דואגת תמיד להרחיב את אופקיהם האישיים של תלמידיה ולפתח בהם אמונה הומניסטית בנפש האדם. דרישותיה מהם נרחבות: להיות אנשים בעלי מוסר גבוה, בעלי הכרה במורכבותה של החברה שבה הם חיים ובעלי מודעות חברתית עצומה למצוקותיהם של החלשים בחברה. בפרויקטים שהיא מקימה ויוזמת עם שחקניה ותלמידיה היא משלבת בין הפעילות הקהילתית של אנשי התיאטרון לבין השמעת קולם של "האחרים", קבוצות מיעוטים וקבוצות חלשות בחברה בישראל.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
הגב' ליא קניג, יו"ר, פרופ' שמעון לוי, מר זאב רווח, ד"ר הדסה שני
נולה צ'לטון מטביעה דרך הבימוי שלה בתיאטרון ודרך ההוראה האינטנסיבית שלה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובמוסדות אחרים חותם עמוק על החברה הישראלית, ומוכיחה כיצד האמנות יכולה להשפיע על חיינו בארץ ולהביא, כדבריה, "מעט אור בתוך החושך הגדול" – לא רק של אולם התיאטרון אלא של הארץ והעולם שסביבו, שבתוכו, למענו ואף נגדו היא פועלת עשרות שנים. נולה היא יוצרת מעורבת, מחויבת, ביקורתית, פוליטית וחברתית, אשת תיאטרון נדירה מסוגה בתיאטרון הישראלי כיום. בחירותיה האמנותיות כבמאית, כמורה מופלאה ונערצת וכמחנכת לעולם אינן מכסות באסתטיקה חלקלקה, מתקתקה ומסחרית על אמירות קשות, כאלה המעוררות אותנו רגשית ותודעתית; אמירות המזמינות צדק במקום צדקנות, חסד וחמלה במקום התחסדות. אמירותיה מקדמות נוכחות, תנועה, מילים וקול למדוכאים.
היא עושה תיאטרון, השונה מטלוויזיה, כי הוא תובע נוכחות חיה, אחריות למה שנעשה בחלל ובזמן משותף לשחקנים ולקהליהם. נולה מעלה על הבמה דמויות מקופחות, כדי שמעבר למרקעי הטלוויזיה נדע שהן קיימות באמת וסובלות, ולא רק ממדרג צפייה נמוך. ברוח גדולי התיאטרון בעולם ובארץ נולה צ'לטון יוצרת תיאטרון תרפויטי, מתקן, המדבר אתנו, לא רק "אלינו". בעקבות ברטולט ברכט שומעים אותה אומרת: "אתם, שתצופו אחרי המבול שבו טבענו אנחנו, חשבו, כשתדברו על החולשות שלנו, גם על זמנים אפלים, שמהם אתם חמקתם, ניצלתם, התפרפרתם..." נולה, ממייסדות התיאטרון הישראלי הדוקומנטרי, המעורה במציאות, מזכירה לנו את דברי פדריקו גרסיה לורקה: "אומה שאיננה מעודדת את התיאטרון שלה, אם לא מתה כבר, הרי היא נוטה למות… תיאטרון שאינו חש את דופק המאורעות המשתוללים… אינו זכאי לקרוא לעצמו תיאטרון, אלא אולם בידור או מקום המיועד לביצוע אותו דבר נורא הנקרא 'להרוג את הזמן'." רוב ההצגות של נולה נענות לדבריו של ולדימיר מתוך מחכים לגודו של סמואל בקט: " האם ישנתי כשהאחרים סבלו?" מאז הגיעה ארצה בתחילת שנות השישים, נולה אינה ישנה. אנשי שוליים מקופחים כלכלית, מגדרית, אתנית ושאר מיני נישול ודיכוי, מצאו בנולה צ'לטון מין "גודה" רגישה, ערנית ואכפתית שבאה לעזור, ככל יכולתה, ולו במעט, כמו טיפת מים צוננים על אבן לוהטת.
בהצגת דו קיום [1970] עולה שוועתם של ערביי ישראל על הבמה. מהצגת קריזה [1977] נשמע מבטא ישראלי-מרוקני בעיירת פיתוח. נוער במצוקה זכה לנוכחות באופניים לשנה ואחר כך עלו נשים מוכות [1981], הומלסים [2003], חורף בקלנדיה – סיפורו של מחסום [2005], פרויקט הבדואים [2008], דארפור בבית [2009]. כמורה וכמחנכת עבדה נולה עם עשרות מחזאים ובימאים, שחקנים, מעצבי במה, מוזיקאים ואנשי תנועה, ממובילי התיאטרון הישראלי כיום, כמו עודד קוטלר, יהושע סובול, איציק ויינגרטן, מוני מושונוב וסנדרה שדה, חנה הכהן, שלמה בר-אבא, מרים גורצקי, ג'טה מונטה ואחרות ואחרים, הממשיכים ללמוד ממנה ולצדה, מהחרון המניע אותה ומלהט האמירה שלה. יוצרים אלה קידמו את התיאטרון החשוב, המעניין, בעל המשמעות בישראל – לא את הבידור לשמו, כיוון שנולה נתנה קול למיעוטים והפכה את הנסתר המדוכא לגלוי יותר ומשוחרר.
בשילוב מיוחד במינו של עדנה-אין-קץ עם זעם חילוני-קדוש, נולה ממשיכה לשמש דוגמה ומופת לאנשי תיאטרון, העוסקים ביחסים בין הכתוב למוצג, בין המציאות לבדיון; להכשיר שחקנים המתלבטים בין האני האמיתי והחמקמק של עצמם לבין דמויות המקופחים, שהן מגלמות ומגלמים מתוך הזדהות עמוקה ומחויבות לניסיון לשנות את המציאות דרך התיאטרון של נולה, שהוא דימוי ולא דימוי בעת ובעונה אחת ובעזרתו. בתיאטרון הצדק והחמלה של נולה צ'לטון אין פורשים לגמלאות.
קורות חיים
נולה צ'ילטון נולדה בניו-יורק ונחשבת כיום לאם התאטרון הדוקומנטרי-פוליטי-חברתי בישראל.
לימודים והשתלמויות
1952 לימודים גבוהים בסטודיו למשחק של הבמאי לי שטרסברג בניו יורק
1960 לימודי תרפיה ופסיכותרפיה לקבוצות
פעילות תיאטרלית ותפקידים עיקריים
1953 מייסדת עם הבמאי לי נמץ מעבדת תיאטרון בניו יורק. משמשת עוזרת במאי ומורה בכירה למשחק. עם תלמידיה נמנים: מייקל קיין, יאן סאליבן ומייקל ברדפורד
1954–1957 מביימת בניו יורק הצגות רבות ומשתתפת בעצמה בסדרות טלוויזיה אמריקניות
1958–1961 מביימת הצגות חברתיות ופוליטיות באוף ברודווי. עם שחקניה הרבים נמנה גם השחקן דסטין הופמן
1963 עולה לישראל מארה"ב ומקימה סטודיו למשחק בתיאטרון הקאמרי
1965 מקימה את הסטודיו הראשון לשחקנים ב"צוותא" תל אביב
1970 מקימה סטודיו לשחקנים בתיאטרון העירוני חיפה
1972 מתמנה למורה בכירה בחוג לאמנות התיאטרון. אוניברסיטת תל אביב
1988 מקבלת תואר פרופסור בחוג לאמנות התיאטרון. אוניברסיטת תל אביב
הצגות בולטות ופרויקטים
1963 "הקיץ של הבובה ה-17". התיאטרון הקאמרי
1965 "חיילים מדברים עם" – ההצגה הדוקומנטרית הראשונה
1971 "סוף משחק" מאת סמואל בקט
1972 מביימת את ההצגה "דו קיום" על פי רעיון של מוחמד וואתד ומקימה את פרויקט עין הוד בשיתוף תלמידיה השחקנים. בשנה זו היא מביימת את "מה אני חושבת על מלחמה" – הצגה דוקומנטרית בעקבות מלחמת יום הכיפורים
1975 מביימת את "חברים מדברים על גידי" – הצגה דוקומנטרית בעקבות נפילתו של תלמיד מכיתתה
1977 יוזמת את פרויקט "קריית שמונה" ומביאה את התיאטרון לצפון הארץ ולשכבות החלשות
1978 מביימת את ההצגה "קריזה" המוציאה לאור את הקיפוח המתמשך של בני עדות המזרח
1979 מעלה את ההצגה "אדם בן כלב" עפ"י ספרו של יורם קניוק, ומעלה על הבמה לראשונה את העיסוק בחייהם של ניצולי השואה בישראל והתמודדותם עם הצלקות הנפשיות העמוקות שהם נושאים עמם
1981 מביימת את ההצגה "נשים מוכות", ומעניקה לראשונה קול למאות נשים החיות בצל האלימות אשר קולן לא נשמע על בימת התיאטרון
2003 מביימת את ההצגה "הומלסים" ומביאה את התיאטרון הדוקומנטרי בישראל לשיא חדש. שחקנים עורכים תחקירים ולנים עם הומלסים ברחובות כדי לאסוף חומרים דוקומנטריים אותנטיים ולהביאם לבמה
2004 מביימת לראשונה הצגת ילדים ששמה "סמיר ויהונתן על כוכב מאדים" בפסטיבל חיפה. בהצגה, דרך עיניהם של הילדים, היא מנסה להביא את הפתרון לסכסוך בין התרבויות השונות
2005 מביימת את ההצגה הדוקומנטרית "חורף בקלנדיה" בסמינר הקיבוצים ומביאה את הקולות והמראות מן המתרחש במחסומי צה"ל
2008 מביימת את ההצגה "בדואים" המתארת את מצבם בדרום הארץ
2009 מביימת את "דרפור בבית" מאת יהושוע סובול. הצגה דוקומנטרית על יחסם של הישראלים אל הפליטים הסודנים בישראל
אותות הוקרה, פרסים ותעודות
1972 פרס אמנות הבמה לאנשי תיאטרון מטעם משרד החינוך על תרומתה הבולטת בקידום התיאטרון בישראל
1974 פרס כינור דוד על ההצגה "מה אני חושבת על מלחמה"
1979 פרס מסקין על עשייתה התיאטרונית
2000 פרס על מפעל חיים בטקס פרסי התיאטרון
2005 ערב הוקרה לציון מפעל חיים באוניברסיטת ת"א בהשתתפות עשרות אמנים ושחקנים, שלימדה וביימה במהלך שנות עבודתה
2007 ערב הוקרה לנולה, שנערך במסגרת פסטיבל "אישה" בחולון
מפעל חיים
נולה צ'ילטון נולדה בשנת 1922 כבת יחידה למהגרים מאודיסה שהשתקעו בניו יורק. כשהייתה בת חמש נפטר אביה והיא נשארת עם אמה החולה. את מפלטה מן הבדידות מצאה בספרים ובמחזות הרבים שהיו בספריית ביתם, וכך נפתח בפניה שער לעולם המופלא של אמנות התיאטרון. היא לומדת משחק אצל גדול המורים והבמאים בניו יורק באותה תקופה, לי שטרסברג, ממשיך דרכו של סטניסלבסקי. היא מופיעה בהצגות רבות בברודווי, אוף ברודווי, בסרטי קולנוע ובסדרות טלוויזיה. באותן שנים צ'ילטון מתחילה גם לביים ויוזמת פרויקטים תיאטרוניים רבים. בשנת 1953 היא מקימה עם הבמאי לי נמץ בית ספר למשחק ועם תלמידיה הרבים נמנים השחקנים מייקל קיין, יאן סאליבן, מייקל ברדפורד ותלמיד נוסף, שילווה אותה שנים אחר כך – השחקן דסטין הופמן.
לאחר ביקור קצר בישראל בשנת 1961, צ'ילטון מחליטה לעזוב את הקריירה שבנתה בניו יורק ולעלות לישראל כדי להקים כאן תיאטרון אחר. שנתיים לאחר מכן שמה של צ'ילטון כבר הולך לפניה, והיא משתלבת בתיאטרון המקצועי. תחילה דרך סדנאות ומעבדות למשחק שהיא מקימה במסגרות לימוד שונות דוגמת התיאטרון הקאמרי, סמינר הקיבוצים, ובבית הספר למשחק בית צבי. היא מקימה סדנאות אזוריות לחברי הקיבוצים והמושבים. בו בזמן מתחילה צ'ילטון בפרויקט רב ממדים – קידומו של התיאטרון הדוקומנטרי בארץ, תיאטרון שמתמקד בתיעוד של שאלות נוקבות, הנובעות ממורכבותה של המציאות החברתית והפוליטית בישראל ובהעלאתן לבמה.
"מעולם לא יכולתי להתערב בשיחה פוליטית, כי לא היו לי הכישורים לכך", היא אומרת. "אבל פוליטיקה אכן משפיעה עליי, כפי שהיא משפיעה על כל אחד מאיתנו. התיאטרון הדוקומנטרי שלי עוסק בנושאים שמדכאים אותי, שנגעו בי אישית. זוהי הדרך היחידה עבורי לעסוק בבעיות אנושיות ברמה אנושית. תיאטרון מותאם למין האנושי, קולנוע הוא מדיום גדול מדי לכך וטלוויזיה קטנה מדי. תיאטרון הוא בממדים אנושיים. אני חושבת שזו הסיבה שבחרתי במדיום הזה", מסבירה צ'ילטון את בחירתה במקצוע.
התיאטרון הדוקומנטרי דורש ליקוט החומרים מן השטח החי, מן המציאות, ולכן היא מעדיפה לתמוך במחזאות מקורית ובקידומם של מחזאים צעירים בראשית דרכם, הכותבים בעבור הפרויקטים שלה מחזות חדשים: יהושע סובול, הלל מטלפונקט, דני הורוביץ, דניאלה כרמי, איציק ויינגרטן ועדנה מזי"א – מחזאים ששינו את פני התיאטרון והמשיכו לכתוב ולביים בתאטראות המרכזיים בארץ.
הצלחתה בהוראת המשחק ניכרת בהצמחת דורות רבים של שחקנים ואנשי תיאטרון. היא דואגת להרחיב את האופקים האישיים של תלמידיה ולפתח בהם אמונה הומניסטית בנפש האדם. בפרויקטים שהיא מקימה ויוזמת היא משלבת את הפעילות הקהילתית של אנשי התיאטרון עם השמעת קולם של "האחרים", קבוצות מיעוטים וקבוצות חלשות בחברה בישראל. בהצגה "דו קיום" בשנת 1970 נשמע לראשונה קולם של ערביי ישראל על בימת התיאטרון, בהצגה "קריזה" היא משמיעה את זעקת הכאב של עולי מרוקו בעיירות הפיתוח, ב"פרויקט קריית שמונה" עברה להתגורר עם השחקנים בקריית שמונה למשך שנה שלמה והביאה לשינוי חברתי של ממש בקרב תושבי המקום וילדיהם.
צ'ילטון מנסה להגדיר את הכוח המניע שלה בעבודתה בתיאטרון: "מה שמעניין אותי הוא קבוצות המיעוטים. הכוח שלהם להילחם למרות שידם על התחתונה, הכוח הפנימי שלהם לשרוד את הקרב ולהמשיך לחיות. מה שאני באמת מחפשת בתיאטרון הוא תשובה על חוסר הישע שלי ואת הכוח לענות על שאלות שמטרידות אותי בחיים האלה".
על עבודתה עם שחקניה היא אומרת: "שחקנים הם הדבר החיוני ביותר בתיאטרון. התיאטרון נופל או קם בהתאם לערך שלהם. אין לי תאוריות. אני לא עובדת "לפי הספר". אני עובדת קודם כול עם שחקנים, עם הגוף שלהם, עם הקול שלהם ועם המנטליות שלהם. כל ההצגות שלי נולדות מתוך השחקנים, נבנות יחד איתם ולמענם. השחקנים הם החומר שאני עובדת ממנו".
בגיל 91 צ'ילטון עדיין מגיעה בכל שבוע ללמד בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בשקט, בצנעה המיוחדת לה, רחוק מעיני הציבור, היא ממשיכה, שנים רבות לאחר יציאתה הרשמית לפנסיה, ללמד ולהכשיר שחקנים צעירים למלא אחר חובתם המוסרית והאזרחית ולהשתמש בתיאטרון ככלי לקידום מודעות חברתית ולהשמעת קולם של אלה שקולם עדיין לא נשמע.
צ'ילטון מסכמת את פועלה בתיאטרון במשפט אלמותי: "ביום שאצטרך לסכם את חיי, ארצה להגיד שהייתי שם בשביל אלה שלא יכולים לעשות, שדיברתי בשמם מעל הבמה ואולי הבאתי מעט אור בתוך החושך הגדול".