חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבלת פרס ישראל לשנת תשפ"א בתחום הספרות.
פרופ' ניצה בן־דב היא פרשנית חדת־עין ורחבת אופקים, המעמיקה לחדור לנבכי היצירה הספרותית ולהעלות ממנה מטמונים. באזמל פסיכולוגי דק ובבקיאות עצומה במקורות ישראל ובספרות המערב היא מגלה סודות ונסתרות בין קפלי היצירה הספרותית המודרנית. בכתיבה צלולה ומושכת, אלגנטית ומשכנעת היא מעבירה לקוראיה את ממצאי "החפירות הארכיאולוגיות" שלה ובכך יוצרת יצירה ספרותית העומדת לעצמה. בעוד ספרים ומאמרים בחקר הספרות לא נקראים על ידי הציבור המשכיל הרחב – מאמריה וספריה של בן־דב מצאו להם שביתה בלב שוחרי הספרות היפה. כישרונה של בן־דב להכניס את הספרות היפה למחזור הדם התרבותי הוא חסר תקדים.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
פרופ' עליזה שנהר, גב' יהודית רותם
פרופ' ניצה בן־דב היא פרשנית חדת־עין ורחבת אופקים, המעמיקה לחדור לנבכי היצירה הספרותית ולהעלות ממנה מטמונים. באזמל פסיכולוגי דק ובבקיאות עצומה במקורות ישראל ובספרות המערב היא מגלה סודות ונסתרות בין קפלי היצירה הספרותית המודרנית. בכתיבה צלולה ומושכת, אלגנטית ומשכנעת היא מעבירה לקוראיה את ממצאי "החפירות הארכיאולוגיות" שלה ובכך יוצרת יצירה ספרותית העומדת לעצמה. בעוד ספרים ומאמרים בחקר הספרות לא נקראים על ידי הציבור המשכיל הרחב – מאמריה וספריה של בן־דב מצאו להם שביתה בלב שוחרי הספרות היפה. כישרונה של בן־דב להכניס את הספרות היפה למחזור הדם התרבותי הוא חסר תקדים.
יצירותיו של שמואל יוסף (ש"י) עגנון, אדונה הבלתי־מעורער של הספרות העברית המודרנית, אומן הרמז המצועף ואלוף השתיקה המדברת, מנחיל הדיבור הכפול ומשריש לשון ההמעטה האירונית – הן כר נרחב התואם את אומנותה של פרופ' בן־דב. אף שעגנון נחקר על ידי עשרות חוקרים, מחקריה ופרשנויותיה של בן־דב מפתיעים במקוריותם והם התקבצו בכמה ספרים. ספרה באנגלית על עגנון Agnon's Art of Indirection וכן ספרה "אהבות לא מאושרות" נחשבים לפורצי דרך בשל הקשרים וקשרי־הקשרים שהיא מצאה בין חלומות הגיבורים וסביבתם העֵרָה. בכך הוכיחה באופן טקסטואלי חד־משמעי את השפעתו של פרויד על עגנון כמו גם את הנטייה של עגנון לחתור תחת כל תורה, תאוריה או מוסכמה. יכולתה של בן־דב לחשוף מארג אינטרטקסטואלי, היוצר מערכת הדוקה בתשתית הטקסט הסיפורי, ולהפֵּך במשמעותו, היא גם מסודות כתיבתה. יכולתה לחדור לממדים הפנימיים של המיקרו־טקסט ומהם להתרחב לעבר ראייה מערכתית סינכרונית ודיאכרונית תוך השוואה לספרות העולם – גם בזאת מצטיינים חיבוריה המחקריים. כתיבתה הדינמית, הסבלנית, המתחשבת בקוראיה, כתיבה המשמרת את המתח הסיפורי – הפכו את ניתוחיה ליצירות מופת כשלעצמן.
בקריאה צמודה, המומחיות וסימן ההיכר הבולט של בן־דב, היא הראתה כיצד הספרות הצעירה הושפעה מעגנון אבל גם התנערה ממנו וסללה נתיבות עצמאיות. היא איתרה אצל כל אחד מהסופרים בני דור המדינה תבניות ומוטיבים חוזרים המלכדים יצירה בודדת או את כלל יצירתם ליחידה מובחנת אחת. כמו כן היא פענחה אצל רבים פרדיגמות חשיבה שהשפיעו ומשפיעות על השיח הישראלי.
שני ספריה האחרונים "חיים כתובים" ו"חיי מלחמה" הם חלוציים בכך שהם מזהים, כל אחד בדרכו, מגמה בספרות הישראלית שהספרות המחקרית לא נתנה עליה מספיק את הדעת. הספרות הישראלית הוצפה ברומנים אוטוביוגרפיים – עדות ספרותית להתפרקות הקולקטיב הישראלי. אף שנכתבו על כך מאמרים ורשימות, "חיים כתובים" הוא הספר הראשון שעוסק בתופעה באופן רחב ופרטני כאחד. אחד־עשר סופרים משמשים אחת־עשרה דוגמאות לדרכים הפתלתלות שאוטוביוגרפיה ספרותית נכתבת. "חיי מלחמה" עומד על תופעה מעניינת בפרוזה הישראלית – היעדרותה (לא לגמרי, כמובן) של ספרות מלחמה פֶּר־סֶה דוגמת "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק (1929) או "מלכוד 22" של ג'וזף הלר (1961), ובה בעת נוכחותה הטבעית של המלחמה כמעט בכל יצירה ישראלית. עשרה רומנים משמשים דוגמה לתופעה פרדוקסלית זאת, שהיא ראי לאסקפיזם הישראלי.
ניצה בן־דב היא מרצה מרתקת ששיעוריה והסמינרים שלה באוניברסיטה היו מבוקשים והתמלאו בכל סמסטר עד אפס מקום. היא העמידה תלמידי מחקר רבים. היא ממקימי הוצאת הספרים האוניברסיטאית של אוניברסיטת חיפה ושל פרס "בהט" לספר המחקר הטוב ביותר, הנגיש לקהל המשכיל הרחב. היא הקימה בתיאטרון חיפה את הקברטים הספרותיים שבהם שילבה שחקנים שקראו ושיחקו ספרות. היא ממקימי השידורים האקדמיים ששודרו בעבר בערוץ 8 בטלוויזיה ושימשה עורכת ראשית שלהם. במסגרתם ראיינה והתראיינה בתוכניות רבות שנקראו "שיחות ספרות". היא הקימה שתי תוכניות רבות משתתפים בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה: התוכנית ללימודי נשים ומגדר והתוכנית ללימודי תרבות. במסגרתן היא הקימה את סדרת ההרצאות "בדרכן" בהשתתפות טובי המרצות והמרצים בארץ. הסדרה משכה אליה מאות מאזינים מצפון הארץ וממרכזה שהפכו לקהילה לומדת.
קו מנחה בכל פעולותיה הענפות של פרופ' ניצה בן־דב באקדמיה ומחוצה לה הוא לקרב קהלים שאינם אקדמיים לחומרי הלימוד ולשיח של ההשכלה הגבוהה – בלי לוותר על רמתם הגבוהה.
ועל כן מצאה הוועדה את הפרופ' ניצה בן־דב ראויה לקבלת פרס ישראל.
קורות חיים
פרופ' ניצה בן־דב נשואה לד"ר יוסי בן־דב, מנהל בית הספר הריאלי בחיפה. הם הורים למירב, מיכל ויעקב וסבים לשישה נכדים – מתן, נדב וכרמל, גיל, אסף ונתן.
לימודים
1970–1973 תואר בוגרת בספרות עברית ומקרא, האוניברסיטה העברית בירושלים
1974–1976 תואר מוסמכת, המחלקה לספרות השוואתית, אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי
1977–1984 תואר דוקטור, המחלקה לספרות השוואתית, אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי
תפקידים אקדמיים בארץ ובחו"ל
1976–1977 מרצה, המחלקה ללימודי המזרח הקרוב, אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי
1978–1979 מרצה, המחלקה ללימודי המזרח הקרוב, אוניברסיטת מישיגן
1979–1983 מרצה ללשון ולספרות עברית, בית הספר לתלמידי חו"ל, האוניברסיטה העברית בירושלים
1986–1989 מרצה (Assistant Professor), המחלקה ללימודי המזרח הקרוב וספרות משווה, אוניברסיטת פרינסטון
1990–1999 מרצה בכירה, המחלקה לספרות עברית והשוואתית, אוניברסיטת חיפה
2000–2009 פרופסור חבר, המחלקה לספרות עברית והשוואתית, אוניברסיטת חיפה
2009–2019 פרופסור מן המניין, המחלקה לספרות עברית והשוואתית, אוניברסיטת חיפה
תפקידים ציבוריים ותפקידי מִנהל אקדמי בארץ ובחו"ל
1988–1991 חברה בוועדה ללימודי יהדות, אוניברסיטת פרינסטון
1988–1991 חברה בוועדה להוראת שפות, המרכז המשותף ללימודי המזרח הקרוב, אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת ניו יורק
1996–2000 עורכת ראשית של הוצאת הספרים האקדמית אוניברסיטת חיפה–זמורה ביתן
2001–2005 עורכת ראשית של הערוץ האקדמי, אוניברסיטת חיפה
2004– חברה במועצה האקדמית של מכללת סכנין
2011–2016 הקימה את התוכנית לנשים ומגדר לתארים גבוהים באוניברסיטת חיפה ועמדה בראשה
2016–2019 חברת סנאט באוניברסיטה הפתוחה
2017–2019 הקימה את התוכנית ללימודי תרבות לתארים גבוהים באוניברסיטת חיפה ועמדה בראשה
2017– יושבת ראש ועדת מקצוע הספרות בבתי הספר התיכוניים של משרד החינוך
2017– חברה בוועד המנהל של המכון לתרגום ספרות עברית
הוקרות ופרסים נבחרים
1986 פרס ראש הממשלה ליצירה על שם לוי אשכול
1999 פרס עיריית חיפה על שם אברהם קריב על ספרה "אהבות לא מאושרות"
2018 פרס יצחק שדה לספרות צבאית על ספרה "חיי מלחמה"
מפעל חיים
ניצה בן־דב (במקור פרוכטמן) נולדה בתל אביב במרץ 1950 לדב פרוכטמן ולפאולינה לבית רייכנברג, שניהם ניצולי שואה שעלו ארצה בינואר 1950. תחילה למדה בבית הספר דוד ילין בשכונת הדר יוסף, שם לימד גם אביה, ובעקבות מעבר המשפחה לרמת גן, בהיותה בת עשר, הייתה אמורה ללמוד בבית הספר יהלום, אך החליטה לחמוק חזרה לבית ספרה הקודם, שקשתה עליה הפרדה ממנו. "לא אמרתי מילה לאיש, הלכתי ברגל עד 'הכביש השחור' (ציר ז'בוטינסקי) ועליתי לאוטובוס שהוביל אותי להדר יוסף", היא מספרת. בשנים הבאות למדה בבית הספר שילה ואחר כך בבית הספר הגבעה, גם שם היה אביה מורה. את הלימודים העל־יסודיים עשתה בבית־ספר תיכון חדש, "שנחשב אז לבעל השקפת עולם סוציאליסטית, פתוחה וחופשית", אומרת בן־דב. "לא הייתה בו תלבושת אחידה, הוא עודד השתייכות לתנועות נוער וטופחו בו קשרי חברות בין מורים לתלמידים".
כבר מגיל צעיר גילתה נטייה לספרות. "קראתי עוד לפני כיתה א'", הוא נזכרת, "כשהייתי בכיתה ג' או ד' התחלתי לקרוא עגנון. בחיבור שכתבתי השתמשתי במשפט פיוטי של עגנון ואבא שלי התפעל מהיכולת שלי לשבץ אותו בהקשר שונה לחלוטין וחשב שאהיה סופרת; בסוף נעשיתי חוקרת ספרות. אבל אני מתנחמת בכך שאני כותבת על ספרות כספרות". בתיכון זכתה ללמוד מפי מורתה איה לובין. "היא לימדה אותנו משמעותה של קריאה צמודה, הייתה קוראת איתנו יצירה אהובה אחת במשך שיעורים שלמים ואגב כך עמדה על התחבולות הספרותיות של הטקסט, על הרמיזות התנ"כיות המשוקעות בו ועל משמעותן. בזכותה ראיתי את היופי שבפרשנות ספרותית".
בשנת 1968 התגייסה לצה"ל והחלה טירונות עם גרעין נח"ל במטרה להמשיך משם לקורס מ"כים, אך לבסוף נקשרו קשרים אמיצים בינה לבין חברי הגרעין שאיתם עשתה את הטירונות והצטרפה לגרעין שיצא לקיבוץ אפיקים ולהיאחזות נח"ל גולן. יוסי בן־דב, בן זוגה מזה 48 שנים, היה אז מזכיר הגרעין, היום הוא המנהל הכללי של בית הספר הריאלי העברי בחיפה.
באוקטובר 1970 החלה את לימודיה באוניברסיטה העברית בלימודי רוקחות, וזאת מתוך תפיסה שהונחלה בביתה כי יש ללמוד מקצוע מעשי וכי ספרות היא 'מותרות'. אחרי סמסטר אחד הבינה שעליה ללכת אחרי ליבה. היא נפגשה עם ראש החוג לספרות, פרופ' שמואל ורסס (לימים חתן פרס ישראל), והוא קיבל אותה בזרועות פתוחות לחוג. "הוא התפעל מהרצון שלי ללמוד ספרות אף שהתקבלתי ללימודי רוקחות, שרק מעטים מתקבלים אליהם", היא אומרת. החוג השני שלה היה מקרא. מלבד שמואל ורסס למדה גם מפי דן פגיס, עזרא פליישר, גרשון שקד, משה ויינפלד ומשה גרינברג. המתרגל בחוג למקרא היה יאיר זקוביץ, חתן פרס ישראל למקרא בשנה זו. בשנת 1973, לקראת סיום התואר הראשון, נישאה ליוסי בן־דב.
בשנת 1974, אחרי שהחלה תואר שני במקרא, פגשה בנציג אוניברסיטת קליפורניה בברקלי שביקש לאתר תלמידים לתוכנית חילופי סטודנטים. במסגרת זו נסעו בני הזוג בן־דב לקליפורניה וניצה למדה אצל רוברט אלטר, פרופסור לספרות השוואתית ועברית. בברקלי סיימה את התואר השני וכתבה את עבודת הדוקטורט שלה על חלומות הגיבורים ביצירתו של ש"י עגנון. בסן פרנסיסקו נולדו שתי בנותיה התאומות, מיכל ומירב.
על הדוקטורט היא מסבירה: "גיבורי עגנון חולמים, וחלומותיהם משובצים ביצירותיו כסיפור בתוך סיפור. החלום הוא צומת של מאוויים מודחקים וסודות בעולם הפנימי של הגיבורים. אפשר לצאת מהחלום אל היצירה ה'ערה' ולהבין דרכו רובד חסוי במעמקיה. החלום מנקז אל תוכו מניעים, תֶמוֹת, מוטיבים, פחדים, מאורעות, מפגשים, לכאורה אקראיים ונטולי חשיבות, ונותן לכל אלה הסבר חדש. זוהי אינטרטקסטואליות פסיכולוגית". עיקרון זה הדריך אותה למשל בפרשנות שהעניקה לחלום של תִרְצָה, גיבורת 'בדמי ימיה', שבו מופיעה אישה זקנה על אם הדרך ומורה לגיבורה את הדרך. "אני קשרתי את האישה מהחלום לאישה אחרת בעולם ה'ער', וראיתי בה את מי שהוליכה את הגיבורה בדרכים נסתרות אל מי שיהיה בעלה". הפרשנות הזאת היוצאת מהחלום מעניקה לדמות משנית ביצירה מקום מרכזי, שאלמלא החלום אפשר היה להחמיץ אותו ואותה. מחקרה של בן־דב מבוסס בחלקו על 'פשר החלומות' של זיגמונד פרויד: "הראיתי שעגנון מושפע מפרויד אבל בדרכו המתוחכמת גם חותר תחתיו".
בשנת 1979, תוך כדי כתיבת הדוקטורט, שבה לארץ ולימדה בבית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1981 נולד בנה יעקב, אח למירב ומיכל. את הדוקטורט סיימה בשנת 1984, ובשנת 1986 החלה ללמד במחלקה ללימודי המזרח הקרוב באוניברסיטת פרינסטון. בשנת 1989 שבה ארצה והצטרפה לסגל החוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה.
על מחקרה בשנים הבאות מספרת בן־דב: "לימודי הספרות בדור שלי התבססו על עקרון 'מות המחבר', ניתקנו את היצירה מחייו האישיים של המחבר וברוח הזאת נכתבו ספריי הראשונים. בשנות התשעים התחילה מגמה הפוכה בספרות, ובהתאמה בחקר הספרות. גל עצום של רומנים אוטוביוגרפיים שטף את עולם היצירה: הסופרים והסופרות ויתרו על תחפושות ומסכות ואפילו על שם בדוי לגיבור או לגיבורה. ספרי 'חיים כתובים' מנתח את תופעת הרומנים האוטוביוגרפיים כחלק מהתפרקות הקולקטיב הישראלי". בן־דב מדגישה: "רומנים אוטוביוגרפיים הם סוגה שמהלכת על הקו הדק שבין בדיון לאמת, בין המצאה למציאות". ספרה 'חיי מלחמה', שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית, עוסק בהשתקפות מלחמות ישראל בספרות הישראלית.
ניצה בן־דב פרסמה עשרות רבות של מאמרים אקדמיים בעברית ובאנגלית, חלקם תורגמו לאיטלקית ולספרדית. במחקריה היא בוחנת דרך הפריזמה הספרותית סוגיות רבות ומגוונות, בכללן פסיכואנליזה ומגדר, שואה וציונות, מלחמה ושלום, ואת הזיקה של הספרות העברית למקורות ישראל מזה ולספרות המערב מזה. היא מסבירה: "התרבות היהודית מבוססת על אינטרפרטציה. התלמוד מפרש את המשנה, מקראות גדולות את התנ"ך. ואני חוקרי ספרות אחרים פרשנים של ספרות עברית מודרנית".
במרוצת שלושה עשורים בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה העמידה פרופ' ניצה בן־דב תלמידי מחקר רבים. אולמות השיעורים שלה אוכלסו בתלמידים ממגוון החוגים והפקולטות. היא מרצה בכל רחבי הארץ על ספרות וספרים, מתוך אמונה שיש לתרבות תרומה להרחבת רוחו של האדם ועידונה.
"לפני שאני חוקרת אני מורה", היא מסכמת. "במשך השנים התענוג האמיתי שלי היה להיכנס לכיתה ולעבוד עם סטודנטים מעוניינים. לנגד עיניי הם הלכו והתפתחו, רכשו רגישות ספרותית וכלים מושחזים לקרוא טקסט, למדו לעבור מהיחידות המיקרוסקופיות של היצירה אל ההקשרים הרחבים שלה, התרבותיים והחברתיים".
פרסומים נבחרים
-
- Agnon's Art of Indirection: Uncovering Latent Content in the Fiction of S.Y. Agnon, Leiden and New York: Brill's Series in Jewish Studies 1993
- בכיוון הנגדי: קובץ מחקרים על מר מאני של א"ב יהושע בעריכת ניצה בן־דב, הקיבוץ המאוחד 1995
- אהבות לא־מאושרות: תסכול ארוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון, עם עובד, סדרת אופקים 1997
- והיא תהילתֶךָ: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז, שוקן 2006 (מהדורה שנייה 2007)
- The Amos Oz Reader, Edited by Nitza Ben-Dov, New York: Harcourt Inc. 2009
- מבטים מצטלבים: עיונים ביצירת א"ב יהושע, בעריכת אמיר בנבג'י, ניצה בן־דב וזיוה שמיר, הקיבוץ המאוחד 2010
- חיים כתובים: על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות, שוקן 2011
- חיי מלחמה: על צבא, נקמה, שכול ותודעת המלחמה בפרוזה הישראלית, שוקן 2016
- ייצוגים: מציאות, חיקוי ודמיון – עיונים ביקורתיים, בעריכת יאיר קורן מיימון וניצה בן־דב, מכון מופ"ת 2020
- War Lives: On the army revenge, grief and the consciousness of war in Israeli fiction, Syracuse University press, forthcoming 2021
-
- על כוחה של הרמיזה המקראית: העלילה המתהפכת ב'מחולת המוות' לעגנון", בקורת ופרשנות 25 (1989), עמ' 101–113
- "על חדר, רכבת, בגד וסעודה ב'עד הנה' לעגנון: גישה פסיכואנליטית לרומן", דפים למחקר בספרות 8 (1991–1992), עמ' 301–318
- "'שיטעמו בגופם מה שהם מפייטים': חולי ואמנות בשירה לעגנון", אלפיים 6 (תשנ"ג), עמ' 159–183
- "האמנם מנוחה לאחר הסערה? על סיומי סיפורים של עמוס עוז", ספר עמוס עוז, בעריכת אהרן קומם, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן־גוריון 2000, עמ' 40–35
- "אישה שופטת ופחד מוות: הפרדיגמה העשתורית ביצירתו של א"ב יהושע", מחקרי משפט יח (2002), עמ' 417–434
- "'קוראים לי הפריזאית': קשרים וקשרי קשרים בין הרומן תֶרָה של צרויה שלו לבין 'גרדיווה' של וילהלם יֶנְסֶן", קשת החדשה 20 (2007), עמ' 91–98
- "אל מקום שהלב מושך: קשרים וקשרי קשרים בין 'אל מקום שהרוח הולך' של באר ובין 'תמול שלשום' של עגנון", מלאכת החיים: עיונים ביצירתו של חיים באר, בעריכת חנה סוקר־שווגר וחיים וייס, עם עובד 2014, עמ' 234–244
- "על התשוקה לאדמה ועל הידידות ב'התגנבות יחידים' של יהושע קנז", יופיים של המנוצחים: על יצירתו של יהושע קנז, בעריכת חן שטרס וקרן דותן, עם עובד 2016, עמ' 169–202
- "הפתרון הוא ירושלים (על הנובלה של א"ב יהושע הבת היחידה)", הארץ – תרבות וספרות (15.1.2021, ב' בשבט תשפ"א)
-
- “Latent Content in Agnon's In the Prime of Her Life”, Hebrew Studies29 (1988), pp. 67–80
- “Discriminated Occasions and Discrete Conflicts in Agnon's A Simple Story”, Prooftexts: A Journal of Jewish Literary History 9 (1989), pp. 213–227
- “The Raven's Message of Return: S.Y. Agnon and the Zionist Dream”, Studies in Zionism: A Journal of Israel Studies 14:1 (1993), pp. 95–112
- “Biblical Woman: Caught Between Father and Husband”, Trumah 10 (2000), pp. 113–120
- “'The Dead Do Not Praise the Lord: Alter's Psalms, Agnon's 'Tehila', Pasternak's Doctor Zhivago”, Hebrew Studies 51 (2010), pp. 203–210
- “Voices of War, Illness, and Dream” (On to the End of the Land by David Grossman), Hebrew Studies 54 (2013), pp. 287–298
- “Vengeance or Rescue? The Tragic Dilemma in Hanoch Bartov’s The Brigade”, Hebrew Studies 57 (2016), pp. 299–321
- “The Vengeance of the Skull in Yehuda Amichai's Not of This Time, Not of This Place”, Pooftexts 37:2 (2019), pp. 328–353