נתן שרנסקי

1948 נולד בעיר דונצק, אוקראינה.
1966–1972 לומד במכון לפיזיקה וטכנולוגיה במוסקבה; בעל תואר שני במתמטיקה שימושית.
1973 מתחיל בפעילות ציונית.
1973–1977 מארגן הפגנות; אוסף מידע ומעבירו לתקשורת הזרה, לארגונים יהודיים ולמוסדות בין־לאומיים על מצבם של יהודי ברית המועצות והפרות זכויותיהם.
1976 מייסד ביחד עם עשרה פעילי זכויות אדם נוספים את קבוצת הלסינקי, שהפכה לימים למרכז המאבק על זכויות האדם בברית המועצות.
1974 מתחתן עם נטליה שטיגליץ (כיום אביטל שרנסקי), יום לפני עלייתה ארצה.
1977 נעצר באשמת בגידה במולדת ופעילות אנטי סובייטית.
1977–1978 כלוא במעצר הקג"ב ועובר 130 חקירות.
1978–1986 עומד למשפט ונדון ל־13 שנות מאסר. מרצה את מאסרו בארבעה בתי סוהר. במאסרו היה 405 ימים בצינוק ושבת רעב 130 יום בדרישה לשליחת מכתביו למשפחתו.
1986 בעקבות המאבק לשחרורו, בהובלת אשתו אביטל ובתמיכת מאות אלפי יהודים מכל העולם, ולאחר לחץ בין־לאומי כבד מצד מנהיגי המערב, שוחרר כעבור תשע שנים. באותו יום עלה לישראל.
1986 נתן ואביטל שרנסקי זוכים במדליות זהב של הקונגרס האמריקני, העיטור השני בחשיבותו בארצות הברית, בהוקרה על מאבקם למען זכויות האדם ושחרור יהדות ברית המועצות.
1987 יוזם הפגנה של 250,000 יהודים בוושינגטון למען שחרורם של יהודי ברית המועצות. ההפגנה נחשבת לקרב האחרון שהכריע את המאבק למען נפילת מסך הברזל ושחרורם של יהודי ברית המועצות.
1988 מפרסם את הספר "לא אירא רע", המתאר את שנות המאבק לפני העלייה.
1988 מקים יחד עם פעילי עלייה אחרים את הפורום הציוני, ארגון גג של ארגוני עולים המסייעים לעולים חדשים בקליטתם בארץ. מכהן בראש הפורום עד 1996.
1990–1994 עורך את מדור "העולם היהודי" בעיתון ג'רוזלם ריפורט.
1996  מקים את מפלגת "ישראל בעלייה", במטרה להאיץ את תהליך השתלבות העולים החדשים בחברה הישראלית. בבחירות 1996 זכתה המפלגה בשבעה מנדטים.
1996–2005 מכהן בארבע ממשלות כשר התמ"ס, שר הפנים, שר הבינוי והשיכון, השר לענייני ירושלים וסגן ראש הממשלה. בכל הממשלות שימש יושב ראש ועדת השרים לענייני עלייה, קליטה ותפוצות. במסגרת תפקידיו כשר בישראל פעל רבות בנושאי עלייה וקליטה. בין הישגיו, יחד עם שר הקליטה יולי אדלשטיין: 

• ייזום פרויקט מקבצי דיור והוסטלים (דיור ציבורי לעולים)
• סיוע בפתרון בעיית הקבורה של העולים הלא יהודים על פי הלכה
• ביקור במחנות הממתינים לעלייה בגונדר ואדיס אבבה, והאצת עלייתם של אלפי עולים מאתיופיה
• 2003 במסגרת תפקידו כשר האחראי למאבק באנטישמיות הציע הגדרה של האנטישמיות החדשה המתבססת על "שלוש ה־ד'": דמוניזציה, דלגיטימציה ודאבל־סטנדרט כלפי מדינת ישראל. ההגדרה הוכרה בידי גופים פוליטיים ושורת ממשלים מרכזיים במערב.

2004 מפרסם את הספר "יתרון הדמוקרטיה: על כוחו של החופש לגבור על הרודנות והטרור"
2000 מתפטר מממשלת אהוד ברק במחאה על הכוונה להסכים לוויתורים מרחיקי לכת.
2005 מתפטר מממשלת אריאל שרון במחאה על תוכנית ההתנתקות.
2006 מקבל את מדליית החירות הנשיאותית של ארצות הברית. בכך היה לישראלי הראשון שקיבל את שני העיטורים האמריקניים החשובים ביותר – מדליית הזהב של הקונגרס ומדליית החירות הנשיאותית.
2006–2009  מקים את המכון למחקרים אסטרטגיים במרכז שלם ועומד בראשו.
2007 מארגן כנס פעילי זכויות אדם מכל העולם, כולל מדינות ערב, בפראג, בהשתתפות נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו' בוש.
2008 מפרסם את הספר "בזכות הזהות: תפקידה החיוני בהגנה על הדמוקרטיה".
2009–2018 יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית לארץ ישראל. מוביל רפורמה מקיפה המציבה במרכז פעילות הסוכנות את נושא חיזוק הזהות היהודית.
יוזם ומפתח מסלולי שליחות נוספים, מספר שליחי הסוכנות גדל ב־45 אחוזים ומגיע ל־1800.
בשנות כהונתו כיושב ראש הסוכנות עולים לישראל יותר מ־200 אלף עולים חדשים. המספר הממוצע של העולים בכל שנה צמח מכ־16 אלף לכ־30 אלף.

בשנת 1966, כשהגיע לגיל שמונה־עשרה, התקבל למכון לפיזיקה וטכנולוגיה של מוסקבה. כיהודי, היה עליו להפגין יכולת יוצאת דופן כדי להתקבל למוסד יוקרתי וחשוב זה. בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, "פתאום ישראל נכנסת לחיים שלנו בצורה לא נורמלית", הוא אומר. זאת לא מתוך קריאה בעיתונות על ניצחונה, אלא דווקא מתוך ההיחשפות להשפלתה של ברית המועצות, שהשקיעה אז רבות בניצחונן של מצרים וסוריה. החדשות שהגיעו מישראל הוצגו אמנם בעיתונות הסובייטית בצורה מעוותת, אך בכל זאת הצליחו להצית את הסקרנות של נתן ושל כמה מחבריו והם החלו לקרוא במחתרת ספרים וקטעי עיתונות על ישראל ועל ההיסטוריה של הציונות. "פתאום אתה מבין שאם אתה רק תרצה, יש לך זהות. במקום היסטוריה מלאת דם של ברית המועצות אתה יכול להיות חלק מהיסטוריה אחרת, ההיסטוריה של העם היהודי – מאקסודוס ממצרים ועד אקסודוס של ליאון יוריס".

בשנת 1968 כבשה ברית המועצות את צ'כוסלובקיה ודיכאה את רפורמות "האביב של פראג", ובעקבות כך החלה שורה של מחאות לא אלימות. אחת מפעולות המחאה הייתה יציאתם של שמונה אזרחים לכיכר האדומה להפגין נגד השלטון. שרנסקי חש כי אותם מפגינים, שנשלחו לבית הסוהר על מעשיהם, בחרו להפסיק להיות עבדים; "פתאום אתה מתבייש להיות אזרח סובייטי", הוא מסביר. באותה תקופה הצטרף הפיזיקאי הרוסי אנדריי סחרוב, אבי פצצת המימן הסובייטית, לביקורת על השלטון במכתב גלוי נגד הפרת זכויות האדם. כשראה שרנסקי שמדען בסדר גודל כזה החליט לשבור את הכלים, הבין כי המדע לא יכול להוות לו מקלט של חופש, וכי גם אם יוסיף לטפס בסולם ההשכלה לא ימצא לו מנוח. אירוע נוסף שהשפיע עליו היה משפט לנינגרד (1970); "פתאום התברר לי שיש יהודים שמוכנים לסכן את החיים שלהם כדי להגיע לישראל".

בשנת 1972 סיים את לימודיו במכון לפיזיקה ומתמטיקה ובידו תעודת גמר בציון גבוה מאוד. "הייתי אמור ללכת לאקדמיה ולהתחיל בקריירה", הוא אומר. במקום זאת בחר בעבודה במכון לנפט וגז, וכך התאפשר לו לשלב פעילות ציונית. בכיכר שמול בית הכנסת במוסקבה התכנסו בכל שבת פעילי עלייה למפגשי עדכון והתארגנות. בשנת 1973 הגיש בקשה רשמית לעלייה. "ברגע שהגשתי את הבקשה הכול השתנה", הוא אומר. במקום עבודתו נערכה אסיפה שבה גינו אותו, וזמן מה אחר כך פוטר. בתקופה זו החלה להתגבש אצלו ההכרה בקשר שבין זהות לחופש: בזכות ההכרה שלו בזהותו היהודית־ציונית הרגיש סוף סוף שיצא לחופשי. למרות הקושי הברור במצבו החדש, הוא חש הקלה בכך שלא היה צריך עוד לחשוש מלדבר בגלוי על השקפותיו ודעותיו.

בזמן מלחמת יום כיפור, באחת ההתכנסויות של הפעילים הציונים מול בית הכנסת במוסקבה, הגיעה למקום נטשה, אחותו של אחד הפעילים, והביעה בפני נתן התעניינות ללמוד עברית. השניים נקשרו בשיחה מרתקת. "זו הייתה אהבה ממבט ראשון. מהר מאוד החלטנו שאנחנו רוצים לחיות ביחד". נתן הציע לה לפתוח בהליכי בקשה לעלות לישראל, ואם אכן יתקבל האישור אולי היא תוכל לסייע לו להצטרף אליה בארץ. ביוני 1974, לקראת ביקור ניקסון במוסקבה, נעצר שרנסקי מחשש שיעורר מהומה בעת ביקור הנשיא. באותו זמן בדיוק הודיעו לנטשה (לימים אביטל) כי נתקבלה בקשתה לעלייה. עם צאתו של ניקסון מרוסיה ושחרורו של נתן ממאסר הספיקו השניים להתחתן, ויום אחר כך היא עלתה למטוס לישראל. אז עוד לא ידע כי יראה אותה רק בעוד שתים־עשרה שנה.

בשנתיים וחצי הבאות נעשה פעיל יותר ויותר למען העלייה לישראל והפך למעשה לדובר התנועה הציונית. כמו כן היה לפעיל זכויות אדם ברוסיה בכלל, במסגרת תנועת הלסינקי שהקים עם חבריו. באותו זמן התעורר פולמוס בקרב גורמים ציוניים אם נכון לכרוך את פעילות העלייה עם מטרות כלליות של כיבוד זכויות אדם ברוסיה. "אני חושב שההיסטוריה הוכיחה שגם מבחינה פרקטית זה הרחיב מאוד את מעגלי התמיכה בנו", אומר שרנסקי. "וחוץ מזה, מוסרית, לי היה מאוד ברור שחופש וציונות הולכים ביחד".

במרץ 1977 פורסם באחד מעיתוני הממשלה מאמר הטוען כי הציונים הם למעשה מרגלים. זמן קצר אחר כך נעצר. בשנה וחצי של חקירות ומלחמה פסיכולוגית, תוך איומים בהוצאה להורג, ניסו חוקרי הקג"ב להביאו להודות כי טעה בדרכו. בתום המשפט, שבו נגזרו עליו 13 שנות מאסר, הכריז: "לבית המשפט ולשופטים שכל תפקידם להקריא פסק דין המוכן מראש אין לי מה להגיד. לאשתי אביטל ולעם ישראל אני אומר – בשנה הבאה בירושלים". משפט זה עורר הדים עצומים בכל רחבי העולם בעיקר בזכות פעילותה הציבורית של אביטל. אחרי מאסר ממושך, שכלל שביתת רעב של 130 יום והזנה בכפייה, וכן למעלה מ־400 יום בצינוק, הוסכם בין רונלד רייגן וגורבצ'וב על שחרורו. בהגיעו לנמל התעופה בן־גוריון הבין את עוצמת ההשפעה שהייתה למאבקו ולפעולות המחאה של אביטל אשתו: כל שדרת ההנהגה הישראלית, ומאחוריה אלפי אזרחים, הגיעו לקבל את פניו.

כבר בנמל התעופה הכריז כי יש להמשיך את המאבק עד שכל יהודי רוסיה יורשו לעלות. ב־7 בדצמבר 1987 יזם הפגנה של רבע מיליון איש בארה"ב למען שחרור יהודי ברית המועצות. ב־1988 הקים עם כמה מחבריו את הפורום הציוני, בין היתר כדי להכין את המדינה לעלייה המונית. בשנת 1995 הקים את מפלגת "ישראל בעלייה", כדי לסייע מתוך השלטון בקליטה מיטבית של העולים. שרנסקי שירת בארבע ממשלות ובכל תפקידיו המיניסטריאליים הרים תרומה עצומה לשילוב העולים ולקשר עם התפוצות. החל משנת 2009 ועד היום הזה הוא יושב ראש הסוכנות היהודית. בתפקידו הוא משקיע רבות ברפורמות נרחבות לשדרוג מערך השליחים, לעידוד העלייה ולחיזוק הזהות היהודית בתפוצות.