נחום ברנע

מר מרדכי קירשנבאום, יו"ר, ד"ר אילנה דיין, פרופ' דב שנער

זה עשרות שנים נחום ברנע מתעד בדרכו המיוחדת את קורותיה של ישראל עבור קוראיו הנאמנים. הוא החל את דרכו העיתונאית בעיתון סטודנטים, ואחר כך עבר לכתוב בעיתון "דבר", ושם גם רכש את מיומנותו המקצועית הגבוהה. הוא הקים וערך את השבועון "כותרת ראשית", ומאז 1989 הוא בכיר העיתונאים ב"ידיעות אחרונות" ולמעשה בכיר עיתונאי ישראל. גיבוריו הם "אנחנו", כלומר הקולקטיב הישראלי על כל גווניו ופלגיו, גיבוריו ולוחמיו, אנשי השררה ואנשי השורה: קיבוצניק ומתנחל, רועה פלשתיני ומג"ד צנחנים, חנווני ופרקליט צמרת.

זירת הדיווח שלו מתפרסת על פני כל מישורי החיים במדינה. חרף ניסיונו רב השנים בכתיבה עיתונאית יש לברנע הסקרנות והרעב של כתב צעיר. החתירה לחקר האמת אינה מונעת ממנו לעטוף את גיבורי כתיבתו ברגישות הנחוצה, בהגינות המתחייבת, בהומור שנון המיוחד לסגנונו, ולעתים, כשמתבקש, בעוקצנות צורבת. וזאת תמיד תוך הקפדה מרבית על כללי האתיקה המקצועית ותמיד באופן המאפשר לקורא להבין ולדעת יותר, לפעמים לקרוא תיגר על הכותב עצמו, לא-פעם לחלוק עליו, אבל לעולם להתמודד עם הסיפור שהביא.

שבוע אחרי שבוע ברנע מצליח להכניע את השעמום, שהוא כידוע אויבו הגדול של מספר הסיפורים. הסיפור של ברנע לעולם שוטף וסוחף ואינו מניח לקורא להתיק את עיניו מן הדף. כך גם כשהסיפור מורכב ורב-רבדים, כמו זירת ההתגוששות הפוליטית וכמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא מצליח למגנט את הקורא לפרטי הפרטים בלשון חדה וציורית, ומשייט בקלות בין זורבה היווני לנאומי צ'רצ'יל ולשירי רחל. הוא משוטט בין מסדרונות השלטון כשהוא טעון בידע עצום וחמוש בעטו המחודד ומקלף בעזרתו במיומנות של מנתח-על את הקליפות המבקשות להסתיר את הסיפור העיתונאי.

חרף מעמדו הבכיר בעיתונות הישראלית ברנע מתעקש להמשיך בעבודת רגליים ולבסס עליה את הגיגיו. הוא תמיד יוצא לשטח ומבקש להביט במו-עיניו במתרחש ולקלוט באוזניו את הקולות. תמיד הוא שם, בכל סיפור, גדול או קטן; בדרמת ההתנתקות או בכנס תומכים זניח של חבר כנסת זוטר בפתח תקווה. ברנע קולט רשמים מכלי ראשון, צובע את דיווחיו באווירת המקום, ויודע להבליט פרטים שנדמים שוליים ולהפוך אותם לדשן הנחוץ לו כדי להנביט את הסיפור. הצורך הזה להיות עד-תמיד להתרחשות ולא להסתפק בדיווח מרחוק, גם לא לשאוב מידע מכלי שני ושלישי, הוא מהמאפיינים הבולטים של כתיבתו. צורך זה גם עושה אותו מופת לצעירים המבקשים לפלס דרך אל עולם העיתונות.

אומץ לבו של ברנע מביא אותו גם לזירות התרחשות שיש בהן סכנת חיים. מעלותיו באו לידי ביטוי מיוחד ברשימה שפרסם באוגוסט 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה. ברנע הצטרף ללוחמי מילואים שפעלו באזור ראס ביאדה, בגזרה המערבית בלבנון. הוא שב משם עם מסמך עיתונאי נדיר וחשוב. בלשון מדויקת, כמעט לקונית, הוא מסר תיעוד בזמן אמת על קורותיה של יחידת הלוחמים. התיעוד הזה חשף לקורא הישראלי בפעם הראשונה את מה שיֵלך ויתברר אחר כך: אבדן הדרך בצמרת, הבלבול בשטח, החידלון של ההנהגה אל מול גבורת הלוחמים. זאת הייתה רשימה בלתי נשכחת שהותירה חותם עז בתודעתם של הקוראים.

על הליווי המופלא שהוא מעניק לנו שנים ברשימותיו, על כתיבתו השנונה, על ההומור והעוקצנות, על הביקורת והחמלה, על האומץ והכישרון ועל המופת שהוא משמש לעוסקים בעיתונות. על כל אלה אנו מוצאים אותו ראוי לפרס ישראל בתחום התקשורת לשנת תשס"ז.

נחום ברנע נשוי לתמרה, מנהלת יחידת נכויות ושיקום בארגון הג'וינט, ואב לשלומית, סטודנטית לדוקטורט, ולאורי, שהשתחרר לאחרונה מצה"ל.

לימודים והשתלמויות

1964–1967 לימודי היסטוריה ומדע המדינה, האוניברסיטה העברית, ירושלים (את התואר "בוגר" הוא קיבל ב-1973)
2006 עמית אורח במרכז סבן, מכון ברוקינגס, וושינגטון, ארה"ב

נחום ברנע נולד בפתח תקווה ב-1944. אביו, יוסף בורשטיין, מורה ומחנך, היה מפקד תלם-שמיר-בועז, תחנת השידור המחתרתית של "ההגנה", ולימים ראש המחלקה להסברה של ההסתדרות וסגן ראש עיריית תל-אביב. אמו, נחמה, עיתונאית ומשפטנית, הייתה הדוברת הראשונה של משטרת ישראל.

הבית שבו גדל ברנע חי באינטנסיביות רבה את חיי המדינה ואת המאבקים הציבוריים שעמדו על סדר יומה. ברנע מעיד על עצמו שמכיתה ג' קרא כל מילה ב-12 העיתונים היומיים שפורסמו אז בארץ ושאביו הקפיד להביא הביתה. העיתונים התפרסו על כל הקשת הפוליטית, מ"קול העם" הקומוניסטי עד "חירות" הימני. "למדתי מהם שלכל בעד יש נגד ולכל תשובה שאלה", הוא אומר. "למדתי להעריך פלורליזם וחופש-ביטוי וסובלנות כלפי דעות חריגות; למדתי להעריך גם עד כמה גורלי תפקידה של הפוליטיקה בחייהן של חברה ומדינה".