משה קופפרמן

שלבים ביצירה

1949 רישום מודלים בגיר ובעיפרון וציורי נוף בשמן
1952 הצגת שני רישומים בתערוכת אמני הקיבוץ המאוחד בנען
1955 שימוש חופשי בצבע תוך השתחררות מהטבע
1958 הצגת רישומיו לראשונה בתערוכת יחיד ראשונה שלו ב"בית לוחמי הגטאות"
1960 הפשטה והעלמה של האלמנטים הפיגורטיביים והעברת הרגישות באמצעות החומר
1963 ציורי שמן בפורמטים שונים; הצגת 3 מיצירותיו בתערוכת "אופקים חדשים" בעין חרוד
1966 אלבומי מתווים ורישומי דיו קוויים
1968 הציור "סיכום", אוסף מוזיאון ישראל
1972 אקריליק על גבי נייר
1973 שילוב של אקריליק וגרפיט; לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים "ציור מה-10.10.1973-9"
1974 שילוב רבדים ציוריים ורישומיים; רישום דגמי רשת או קווים מקבילים על משטח מונוכרומי
1975 הדפסי אבן
1978 "ציורים מיובלים מונוכרומיים"; "דפים חצויים"
1982 ציורים ורישומים אקספרסיביים, "עם ביירות אחרי ביירות עם ביירות", בהשפעת מלחמת לבנון
1983 ציור "עתות קריסה"; - שנות ה-90 סדרות של "קבוצות" ו"מגילות". מ-1997 תמונות "דִי קְרִיעֶה"

תערוכות

התערוכות הראשונות שהשתתף בהן היו במסגרת התנועה הקיבוצית. תערוכת היחיד הראשונה שלו מחוץ למסגרת הקיבוץ הייתה בגלריית צ'מרינסקי בתל אביב ב-1960. ב-1964 הציג לראשונה בפריז בתערוכה של אמנים ישראלים. תערוכת היחיד הראשונה שלו במוזיאון ישראל הייתה ב-1969, ותערוכת היחיד הראשונה שלו במוזיאון תל אביב הייתה ב-1978. התערוכה הראשונה שלו בפולין הייתה ב-1993 בלודז', ובאותה שנה הוצגה תערוכה שלו גם בוורשה.

תערוכות היחיד החשובות ביותר שלו

1981 Stedelijk Museum, אמסטרדם
1987 Musee de L’Art Modern, Centre Georges Pompidou , פריז
1984 "קופפרמן", מוזיאון ישראל
1985 "קופפרמן", מוזיאון תל-אביב
1991 North Carolina Museum of Art, Raleigh, צפון קרוליינה
1992 Albright-Monk Art Gallery, בופאלו, ניו יורק

כמו כן השתתף בתערוכות רבות במוזיאונים חשובים בעולם.

בגלריה "גבעון" בתל אביב נפתחה במרס 2000 תערוכתו "השבר והזמן", ובה התייחסות ישירה ראשונה מסוגה אצלו לשואה. מוצגות בה תשע עבודות השייכות לסדרה "די קריעה" שנעשו בין השנים 1998-1997 וב-1999. שלוש מהן תוצגנה בתצוגת קבע ב"בית לוחמי הגטאות" אשר בקיבוץ לוחמי הגטאות.

פרסים

1971 פרס ע"ש שיף של עיריית חיפה על היצירה "ציור"
1972 "פרס סנדברג", מוזיאון ישראל, ירושלים
1991 "פרס חיים גמזו לקידום האמנויות", מוזיאון תל-אביב לאמנות
1995 "פרס קרן זוסמן", יד ושם, ירושלים
1998 "פרס איגן קולב לגרפיקה ישראלית", מוזיאון תל-אביב לאמנות

משה קופפרמן, חבר קיבוץ לוחמי הגטאות, אינו מחשיב את עצמו לצייר המתעד את השואה. הוא שולל ניסיונות של כמה מבקרים לפענח את יצירתו, שיש בה הרבה מן המסתורין, על-פי הביוגרפיה האישית שלו, כמי ששרד יחידי מכל משפחתו. ובכל זאת, יש שעולה האסוציאציה של גדרות המחנות ופסי מסילת הברזל שהובילו את יהודי אירופה לתאי הגזים אצל מי שעומד מול ציוריו, ולא רק מול סדרת "הקריעה", ומגלה בהם מערכי קווים, רשתות ופסים מצטלבים.

בשנת 1993 הציג משה קופפרמן את תערוכתו הראשונה בפולין. הוא נסע אז לפקוד את עיר הולדתו ירוסלב. קופפרמן בא אל העיר שהוגלה ממנה בילדותו, ובידיו ציורים שצייר על פי זיכרונו של האזור היהודי של ירוסלב, הוא מרכז העיר. הוא דייק בציוריו עד כדי מיקומו הנכון של כל בית. "ואף שהבתים עומדים על תִלם כפי שעזבתי אותם, זה היה לי מקום זר לגמרי" – הוא אומר. "גדלתי בירוסלב" – מספר קופפרמן – "בבית יהודי גליצאי טיפוסי. איני יכול להגיד שאז היה לי באמת מושג מה פשר הדבר הזה. את המשמעות האמיתית של יהדות פולין תפסתי הרבה יותר מאוחר, כשכבר הייתי חבר בקיבוץ שלי, לוחמי הגטאות".

כבר בילדותו ניכר היה במשה קופפרמן שהציור הוא הכשרון המובהק שלו. הוא נולד בקיץ 1926 במשפחה מסורתית וציונית. הקופה הכחולה של הקק"ל הייתה מן הפריטים הביתיים הבולטים של שנות ילדותו. "סבי ואחיו ואבותיו לפניו היו חרשי נחושת, ומכאן שם משפחתנו, קופפרמן." אביו יוסף ואמו עמליה היו בעלי חנות, וכמו כל היהודים בני המעמד הבינוני בפולין סבלו אז קשות מן הגזרות הכלכליות האנטי- יהודיות של ממשלת גרבסקי.

קופפרמן הילד למד בבית ספר יהודי פולני חדש, ששפת ההוראה בו הייתה פולנית, אך למדו בו גם עברית. בבית הספר נחשף לציירים הפולנים. בתנועת הנוער הציונית "דרור החלוץ הצעיר", שאליה חבר כילד עוד לפני המלחמה, התוודע לציוריו של הצייר הציוני ליליין, ואילו במוזיאונים של מינכן, ב-1947, כשהיה פליט במחנה של "שארית הפלטה" בגרמניה, ראה בפעם הראשונה ציורים של ואן-גוך, של טיציאן ושל טינטורנטו. בבית הספר בירוסלב היה קופפרמן הצייר של הכיתה. בשנות הנדודים לא אחז בידו עיפרון, אבל בשובו לפולין מן הגלות הרחוקה ברוסיה החל לרשום, ויותר מאוחר, במחנה הפליטים בגרמניה, החל גם לצייר. הוא עיטר באיורים את הגיליונות של "להבות", כתב העת של התנועה במחנות בגרמניה.

הוריו של משה קופפרמן מתו בשנות הנדודים. אחותו היחידה, שהייתה גדולה ממנו, מתה זמן קצר לאחר ששבו לפולין. שבועיים אחרי הבר מצווה שלו פרץ הצבא הגרמני לפולין. כעבור עשרה ימים מתחילת "הבליץ קריג" כבשו הגרמנים את ירוסלב, לקחו בני ערובה יהודים, התעללו ורצחו בהם. הם אספו עשרת אלפים יהודים והעבירו אותם לאזור בפולין שהיה, מתוקף הסכם מולוטוב ריבנטרופ, בשליטת הרוסים. בקיץ 1940 גירשו הסובייטים את היהודים כ"אלמנט שאין לסמוך עליו" מירוסלב, שהייתה אז בשלטונם, למעמקי רוסיה האסיינית. המגורשים באלפיהם אמנם ניצלו מן ההשמדה, אך עברו דרך חתחתים ארוכה, ורבים מהם לא שרדו. תמונות הגירוש חקוקות בזיכרונו החזותי של קופפרמן: חיילי נ'ק'וו'ד, שכובעיהם מעוטרים בפסים כחולים והם חמושים ברובים מכודנים, מצווים עליהם לאסוף מעט מיטלטלים ולמהר לתחנת הרכבת. דחוסים בקרונות בקר הם יוצאים למסע שנמשך חודש ימים. את המזון הם מקבלים מן השומרים, בעת שהרכבת עוצרת בתחנות המרכזיות של המסע למנוחה ולהתארגנות. "אחרי מסע של כשבועיים הוחל בפיזור הגולים. השיטה פעלה כך: הם היו מנתקים את הקרון או את הקרונות האחרונים, ומשאירים אותם על אנשיהם מאחור, והרכבת הייתה ממשיכה הלאה" – מתאר משה קופפרמן את המוצאות אותם. לבסוף הם הגיעו לתחנה קטנה בחבל סברדלובסק, ומשם הם נלקחו למחנה צריפים קטן עוד יותר. "גרנו בצריפים לא גמורים. כל משפחה קיבלה חדר בצריף ותנור. המבוגרים עבדו בבירוי עצים והכינו אותם למשלוח בדרך הנהרות. מרכז החיים שלנו היה התנור שבחדר הצריף; עליו בישלנו, וסביבו התחממנו."

בסוף שנת 1942, בעקבות התפתחויות במלחמה, התירו הסובייטים למגורשים לעזוב את מחנות העבודה ושלחו אותם לקזחסטן. כשנדמה היה שסוף-סוף רווח להם, חלו הוריו של משה בזה אחר זה ומתו. קופפרמן הנער מצא לעצמו עבודה בחברה ממשלתית רוסית שתחזקה את נתיב המים המקומי, ובין היתר עבד כספן בספינת הובלה. המגורשים לעומק סיביר לא ידעו כמעט דבר על ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה. הגיעו אליהם שמועות בלבד. ממדיה של ההשמדה התבררו להם רק לאחר שבעקבות ההסכם בין ממשלות רוסיה ופולין הותר לשרידי המגורשים לשוב לפולין.

"לכאורה קופפרמן לא היה בשואה עצמה, אבל הוא ראה את הנאצים, ובמשך שבע שנים הוא חי יום-יום את העקירה מבית, מעיר ולשון, וחש מבשרו את אבדן כל משפחתו, אחד אחרי אחד. קופפרמן איבד את לשונו הראשונה ואת לשונו השנייה ואת לשונו השלישית, ואתן גם את הפינה המשפחתית האינטימית המובעת בהן ואת עולם התרבות השקוע בהן. גם זו הייתה שואה, השואה של אלה שחיו בצלה של השואה הגדולה, אף אם נשארו בחיים." (פרופסור בנימין הרשב [הרושובסקי] בקטלוג התערוכה "די קריעה").

בהכשרה של התנועה בשצ'צ'ין, ואחר כך במחנה בגרמניה, היה משה קופפרמן לפעיל ציוני. הוא השתתף בסמינר בינלאומי של פעילי התנועה במחנות בגרמניה באונסדורף, ליד מינכן. שם פגש את השליחים מארץ-ישראל ובעזרתם התקרב להוויי של "היישוב".

בשנת 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, עלה קופפרמן ארצה. הוא נשלח לקיבוץ יגור וחבר לגרעין של ניצולי גטו ורשה, ובראשם צביה לובטקין ויצחק (אנטק) צוקרמן, אשר יקים ב1949- את קיבוץ לוחמי הגטאות.

את ההכשרה לחיי הקיבוץ קיבל משה קופפרמן בקיבוץ עין-חרוד. המקצוע שנבחר עבורו היה טפסנות בניין. הוא ניצב שעות ארוכות ומפרכות על הפיגומים, אבל הצליח למצוא לעצמו גם קצת זמן לצייר ואפילו ללמוד ציור. מורהו הראשון היה חיים אתר. קופפרמן לא למד ציור באופן שיטתי ומסודר, אבל השכיל ליהנות מהדרכתם של זריצקי וסטימצקי. אין הוא משתייך לאסכולת ציור מסוימת. משה קופפרמן הוא צייר שעיצב את דרכו ואת יצירתו בדרכו שלו. קופפרמן מעיד על עצמו: "אני לא אדם של החלטות גדולות. בציור שלי אני לא קובע את הדברים מראש, אלא רוצה לגלות את המשהו שאתו אשאר. ההתקדמות צריכה להיות בדרך של לשים דבר על גבי דבר וגם בדרך של לשים דבר ליד דבר. צייר צריך להיות מסוגל לאבחן מתי מתרחש בעבודתו דבר בעל ערך ואז לתת לו להתקיים. זאת היא דרך של ציור שאינה מתוכננת מראש אבל יש בה הרבה תחושות ועניין. לא תמיד אני מגיע לתוצאות. גם לא להגיע לתוצאות הוא לפעמים שלב חשוב בעבודה. כצייר אני נמצא כל הזמן בבדיקה עצמית. אני בודק את הדברים ומעלה על פני השטח את מה שנובע מתוכי או מתוך מה שקורה. יש ציירים שבוחרים נושא ועובדים עליו, ואולם אני, בכל העשייה שלי, מנסה להעלות מתוכי את הנושא ואז לבחון מהו הנושא הזה."

אצל קופפרמן יש גם יוצאים מן הכלל, עבודות בנושא מסוים ומוגדר מראש שהוזמנו למטרות מיוחדות. כזאת היא סדרת התמונות "די קריעה", אשר שלוש מהן תוצגנה בתצוגת הקבע במוזיאון של "בית לוחמי הגטאות", וכאלה הם הציורים מהסדרה, "המגילות" שצייר עבור המוזיאון היהודי בפריז.

החיים כאמן שהוא חבר משק לא היו תמיד קלים או נינוחים, שהרי גם למשק, כגוף קולקטיבי, יש צרכים ורצונות משלו, ובמיוחד בשנותיו הראשונות, ההחלטות שהאמן צריך לקבל תלויות גם ברצונם של אחרים. על תקופת הבראשית של הקיבוץ אומר קופפרמן: "בנינו את הבית שלנו במין תום מוזר, כאילו לא הייתה שואה. זו הייתה חברה עם חיוניות מיוחדת." כיום הוא אמנם מסכים לכך שעל הקיבוץ להשתנות, עקב התמורות בחברה, אבל אין הוא נרתע מלהציב סימן שאלה: "מה יישאר מן הקיבוץ לאחר השינויים?"

"אני לא החלטתי ביום מסוים אחד להיות אמן או צייר. רציתי לעסוק בכך, ללמוד ולהתנסות. המציאות בקיבוץ אילצה אותי לפעמים להגיד 'לא' כאשר ניסו להציע לי תפקיד מסוים." – הוא אומר. אבל בקיבוץ שלו וגם בתנועתו, הקיבוץ המאוחד, עמדו עם הזמן על סגולותיו. תערוכות שהוא החל להציג בהן, תגובות של אמנים ושל מבקרים, ולא פחות מכך המודעות שגברה בקיבוץ לחשיבותה של האמנות – כל אלה הביאו לכך שנתנו לו כל מה שהוא נזקק לו לעבודתו. בסוף שנות ה-50 הוטל על קופפרמן לרכז במסגרת הקיבוץ המאוחד את ארגון הציירים והפסלים, ולתפקיד זה הוא צורף למזכירות התנועה. "יותר משלושים שנה אני צייר במשרה מלאה" – אומר קופפרמן בסטודיו הקיבוצי הגדול שלו, הנחשב כבר שנים אחדות לאחד מענפי הייצור החשובים של המשק.

על עבודתו של קופפרמן אומרים המבקרים שהיא אמנם ניתנת בקלות לזיהוי אך קשה לפענח אותה. יש לה אמנם שורשים באבסטרקט של זריצקי וסטימצקי, אך היא שונה ומרוחקת מהם. קופפרמן הצייר, והוא מעדיף מילה זאת על המילה הסתמית מבחינתו, אמן, אומר שתמצית עבודתו היא לקחת דברים, בעיקר דברים מנוגדים, ולשים אותם יחד. האמנות, הוא מסביר, מתקיימת רק במקום שהדבר והיפוכו מתקיימים.