מרים פרץ

לימודים

1974–1979 תואר ראשון, היסטוריה של עם ישראל וספרות עברית, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב. תעודת הוראה, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב
1989–1991 קורס אקדמי להכשרת מנהלים, האוניברסיטה העברית בירושלים
1994–1997 תואר שני במנהל החינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים
1995–1996 לימודי פרסום, שיווק ויחסי ציבור, המכללה למנהל
1997–1998 בוגרת אלכ"א, התוכנית המשולבת של הג'וינט לפיתוח הסגל הבכיר במשרד החינוך
2000–2001 קורס מנהיגות חינוכית תל"י, מכון שכטר למדעי היהדות 

תפקידים במערכת החינוך ובקהילה

1976–1982 מחנכת, בית הספר "אופירה", שארם א־שיח'
רכזת חברתית־קהילתית
אחראית על הטקסים, כולל טקס הפרידה משארם א־שיח'
הכנה לבר מצווה ובת מצווה
1982–1983 מחנכת, בית הספר הממלכתי גבעון
1983–1990 תפקידי הוראה וריכוז, בית הספר ממלכתי א', גבעת זאב:
רכזת חברתית, רכזת שכבה, רכזת אירועים
מנחת אוריינות, מנחת יהדות, סגנית מנהל
אחראית קהילתית בגבעת זאב
1990–2010 מנהלת בית הספר ממלכתי א', גבעת זאב
מנחת חדרי מורים בעוספיא מטעם האוניברסיטה העברית
2010–2017 אחראית על תעודת הבגרות החברתית, מינהל חברה ונוער, משרד החינוך
מפקחת נוער רשותית בגבעת זאב, משרד החינוך
2018– מנהלת מרכז הדרכה למורים למוכנות לשירות משמעותי בצה"ל, משרד החינוך 

שליחויות התנדבות

מרים פוגשת את כל חלקי החברה הישראלית ונכנסת ללבבות של כולם. היא מצליחה לגעת בערכי היסוד המשותפים לכול, ובראשם אהבת האדם באשר הוא. מרים הפכה בעל כורחה לסמל של גבורה יהודית, בה היגון והניגון, העצב והשמחה שזורים זה בזה ומבטאים בצורה השלמה ביותר ישראליות מהי. יחידים, קבוצות וארגונים פרטיים וממשלתיים פונים אליה שוב ושוב כדי לחזק קהילה או אדם במשבר ולהפיח בהם את רוח התקווה שהיא נושאת עימה.

1990– מסעות הרצאות וחיזוק רוח המורשת היהודית בארץ ובעולם בפני מגוון קהלים:
תנועות נוער, בתי ספר בארץ ובעולם, יחידות צה"ל לכל סוגיהן, משטרת ישראל, שירות הביטחון הכללי, המוסד, קהילות בישראל וקהילות יהודיות בעולם
במסגרת זו גם עורכת בהתנדבות מגביות לקרן היסוד ולארגון ה־FIDF לטובת צה"ל
2011 התפרסם סיפורה בספר "שירת מרים", מאת סמדר שיר 

פרסים ואותות הוקרה

2003 פרס גנגר "על מצוינות בניהול בית ספר תל"י, על מנהיגות רבת השראה ומעורבות עמוקה בקהילה, הנובעות מאמונה באדם"
2011 פרס בגין "עבור פעילותה לחינוך הדור הצעיר למסירות למען עם ישראל ולאהבת המולדת"
2012 יקירת החינוך הדתי
2012 אות יקיר ועמית כבוד, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון "על הקדשת זמנה למען הקהילה, על מתן דוגמה ראויה להערצה, על בחירתה באהבה, באמונה ובנתינה ועל פעילות ציונית רבת שנים"
2013 נבחרה לאחת ממאה הישראלים מעוררי ההשראה, עיתון מקור ראשון
2014 נבחרה להדליק משואה בטקס יום העצמאות בהר הרצל
2016 תואר דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת בר־אילן
2018 אות יקירת הרשות, משרד החינוך, מינהל חברה ונוער, "על תרומה והתנדבות לבניית חברת  מופת בישראל"
2018 פרס רוטרי ישראל

"בקיץ 1963 אבא הודיע לי שהלילה המשיח יגיע", היא מספרת. באישון ליל הגיע שליח הסוכנות היהודית וליווה את המשפחה למשאית. דרך הים עברו לגיברלטר, משם לנפּולי ולבסוף הגיעו לנמל חיפה, שם נישק אביה את האדמה לעיניה המשתאות. המשפחה נלקחה למעברת חצרים בבאר שבע; "התקופה המאושרת של חיי", היא אומרת. התנאים היו דלים מאוד, אך האווירה הייתה מלווה בשמחה ובהתרגשות על כך שזכו להגיע לארץ ישראל. במעברה הייתה אימה מתנדבת לאפות לכבוד שבת את הלחם לכל השכנים ב"פְרֶנָה" – תנור מחימר שבנתה – מעשה של נתינה פשוטה, שלא על מנת לקבל פרס, שנחקק בזיכרונה של מרים והשפיע עליה עמוקות. אביה עבד בחברת המְשַקֵם כמטאטא רחובות. "הוא היה מאושר; מעולם לא שמעתי תלונה בבית, רק דיבור טוב על ארץ ישראל", היא נזכרת.

מרים נשלחה לבית הספר אוהל שרה בשיכון דרום בבאר שבע. כשהתנדבה לתורנות ניקיון בבית הספר הייתה מקבלת סיר של מיץ פטל קר, אותו לקחה בזהירות ברגל למעברה. כשנתנה ממנו לאחיה ולהוריה הגיבו אלה בהתפעלות: "ישתבח שמו, כמה טובה ארץ ישראל"; מאווירה זו למדה מרים להעריך את מה שיש ולהודות עליו. באסיפות ההורים הייתה צריכה מרים לתרגם את הנאמר לערבית מרוקאית בעבור הוריה, ובין היתר נאלצה לתרגם לאביה את דברי המורה כי לא הצליחה במבחן הסקר ולכן תשובץ בכיתה מעשית בתיכון. בזכותו של המורה מיכאל בנסון, שהאמין בכוחותיה וביכולותיה, הצליחה מרים לעבור בכיתה י' לכיתה העיונית ולהדביק במאמצים מרובים את הפער. בכיתה י"א כבר הייתה למצטיינת. בשנים אלו, וכן בשנים הבאות, ההצטיינות הייתה בעיניה דרך לצמצום פערי התרבות בינה ובין שאר חבריה לכיתה.

בכל אותה תקופה עבדה לפרנסת הבית. בסיום יום הלימודים ניקתה בתים וחדרי מדרגות ובקיץ עבדה במושבי האזור בחקלאות. "לאט לאט קניתי להוריי מקרר, תנור, דוד שמש". כשהייתה בת 16 עזבה המשפחה את המעברה ועברה לדירה בשיכון ד' בבאר שבע, אז גם החלה להשתלב בוועד הקהילתי ויזמה את הקמתם של מועדוני נוער במקלטים. "הבאתי סטודנטים לתת שיעורים בהתנדבות לילדי השכונה", היא מספרת.

ב־1974 נרשמה מרים לאוניברסיטת בן־גוריון ללימודי ספרות והיסטוריה של עם ישראל, ושילבה לימודי תעודת הוראה. במקביל כבר החלה לעסוק בחינוך בבית הספר דגניה בבאר שבע כממלאת מקום ורכזת בית התלמיד אחרי הצהריים. "מגיל שמונה־עשרה לא עזבתי את מערכת החינוך", היא אומרת. בשנת 1975 פגשה את אליעזר פרץ, בן מושב גדיש בעמק יזרעאל, והשניים החליטו להתחתן. אליעזר היה מפקח התברואה של מרחב שלמה בסיני והתגורר בשארם א־שיח'. כעבור שנה, כשסיימה את לימודיה באוניברסיטה, הצטרפה אליו והחלה ללמד ולחנך בבית הספר "אופירה" בשארם. בין השאר לימדה פרשת שבוע ופרקי אבות. בתקופה זו נולדו בנֶיהָ אוריאל (1976) ואלירז (1978). בשארם גם עסקה בכל היבטי החברה והקהילה, כולל הכנת טקס הפרידה משארם א־שיח'.

בשנת 1982, אחרי פינוי סיני, עברה המשפחה למחנה גבעון, ושנה אחר כך נכנסו לבית הקבע שלהם בגבעת זאב. "את בית הספר ממלכתי א' בגבעת זאב אני מלווה מיום היווסדו", אומרת מרים. עד שנת 1990 שימשה בבית הספר במגוון רב של תפקידים, והחל משנה זו ועד 2010 הייתה מנהלת בית הספר.

בשנת 1998 נפל בנה, סֶגֶן אוריאל, מפקד מחלקה בגדוד 51 של חטיבת גולני, במהלך פעילות מארב בדרום לבנון. שתים־עשרה שנים אחר כך נפל בנה השני, רס"ן אלירז, סגן מפקד גדוד 12 של חטיבת גולני, בקרב ברצועת עזה. "שניהם היו בני תורה, מחוברים מאוד לעולם הרוחני", מספרת פרץ. "שניהם היו בוגרי סיירת גולני, ענווים, אנשים פשוטים, ומקצוענים בתחומם. שניהם אהבו את החיילים שלהם, דאגו לכל פרט בחייהם וקראו להם 'אחי'. אני נושאת איתי את הרוח שלהם. רוח של נתינה וחסד, רוח של רעות. זו התורה שבעל פה שאני נושאת כשהם אינם פה". שניהם גם עודדו אותה בתהליך המורכב שקיבלה עליה החל משנת 1996 ועד לשיאו בשנת 1998 – הפיכת בית הספר הממלכתי בגבעת זאב לבית ספר תל"י (תגבור לימודי יהדות).

על תחילת התהליך היא מספרת: "חשתי שהתלמידים שלי לא מכירים מספיק את מורשתם. רוח תל"י מאפשרת לילד להכיר את שורשיו, לברר את זהותו ולבחור את דרך חייו מתוך ידיעה". תחילה עורר התהליך התנגדויות הן מצד הציבור הדתי, שחשד כי יש במהלך משום הכנסה של רוח ליברלית ביהדות, והן מצד הציבור החילוני, שחשש מכפיית הדת. "החלטתי שאני לא פוגעת באף אחד", נזכרת מרים, "החלטתי לפעול באהבה וברגישות לכל צד". אחרי ערבי הסברה ופעילות לימוד משותפת הסכימו ההורים לפתוח כיתת ניסיון; בשנה השלישית דרשו ההורים להפוך את בית הספר כולו למסלול תל"י. "מצאתי בעשייה החינוכית נחמה", היא נזכרת.

בשנת 1999, בעת שהיה בקורס קצינים, הזמין אותה בנה אלירז לתת שיעור לצוערים. מתוך מכתבי ההערכה שכתבו החיילים על מפקדם אוריאל ז"ל בנתה מרים מערך שיעור על מנהיגות בכלל ועל מנהיגות צבאית בפרט. "הגורם הראשון שהתחלתי להרצות בו היה הצבא", היא מסבירה. מפֶּה לאוזן עברה השמועה על שיעוריה המאלפים והסוחפים, ובשנים הבאות נוצר ביקוש הולך וגובר להרצאותיה. בהתנדבות מלאה, ביום החופשי שלה מן העבודה, היא נסעה לבסיסי צבא מהצפון ועד הדרום. הפעילות התרחבה גם לתנועות הנוער – הצופים, בני עקיבא, הנוער העובד – ומשם לקהילות בכל רחבי הארץ. "הרגשתי שאני זורה זרעים, והרוח מכניסה אותם ללבבות".

כשנפל אלירז בשנת 2010 נעשה סיפורה מפורסם בארץ ובעולם והיא הוזמנה לשאת הרצאות גם בקהילות יהודיות בכל רחבי העולם. את מסעותיה היא עורכת בחופשות מן העבודה ובהתנדבות מלאה. "יצאתי למסע ללבבות, ואני מספרת בו דברים פשוטים", מסכמת מרים, "זו שיחה על החיים, על משברים ועל האפשרות לקום מהם. זו שיחה על תקווה ועל אמונה; על גבורת החיים. אני פוגשת את כל חלקי החברה ומדברת איתם על הערכים המשותפים לכולנו – על כבוד האדם, אהבת הארץ והעם. אני מודה לקב"ה שנתן לי את הכוחות לברוא מהחושך אור גדול".