חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבלת פרס ישראל לשנת תשפ"ג בתחום אומנות פלסטית.
מיכל רובנר היא מבכירות האומניות והאומנים בישראל. יצירתה האומנותית מתייחדת בשפה מקורית ופורצת דרך בתחום הצילום, הווידאו והמיצב האדריכלי. רובנר זכתה להכרה משמעותית והצלחה בארץ ובעולם על ידי המוזיאונים החשובים וקהל שוחרי האומנות.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
השופטים: ד"ר דליה מנור – יושבת ראש, מר יובל ביטון, ד"ר איה לוריא, מר סרג' תירוש
מיכל רובנר היא מבכירות האומניות והאומנים בישראל. יצירתה האומנותית מתייחדת בשפה מקורית ופורצת דרך בתחום הצילום, הווידאו והמיצב האדריכלי. רובנר זכתה להכרה משמעותית והצלחה בארץ ובעולם על ידי המוזיאונים החשובים וקהל שוחרי האומנות.
לפני 45 שנה ייסדה רובנר, יחד עם אריה המר, את בית הספר לאומנות "קמרה אובסקורה" בתל אביב, מוסד חלוצי שביסס את זירת הצילום האומנותי העכשווי בישראל. כיוצרת בלטה רובנר כבר מראשית דרכה כפורצת דרך בתחום הצילום האומנותי והווידאו, אך יצירתה מתעלה אל מעבר למדיום הצילומי, ואל מעבר לדימוי. הישגיה הובילו להזמנת יצירות וידאו מורכבות וגדולות ממדים המוצגות לא רק במוזיאונים ובגלריות אלא גם במרחב הציבורי, דוגמת תחנות רכבת בנפולי ובלונדון.
יצירתה של רובנר היא אוניברסלית במובן העמוק של המילה. היא עוסקת בעניינים מהותיים שנוגעים בכל אדם ובכל מקום: ממושג הבית והמקום אל המרחב והזמן, התנועה הבלתי פוסקת, ההשתייכות לקבוצה, לקהילה, למין האנושי, ומצד שני העקירה וההגירה, הבדידות של היחיד במרחבי האינסוף. הדימוי שאולי מזוהה ביותר עם יצירתה והופיע באופנים שונים בעבודות הווידאו שלה אלו הדמויות הזעירות שזזות בתנועה מדיטטיבית איטית. הדימויים כל כך מופשטים ומטושטשים עד שהם משירים מעליהם את כל הסימנים המפרידים של מוצא, גיל או מין, ומה שנותר הוא האנושיות בטהרתה. לעיתים הופכות הדמויות הזעירות לסימני כתב עתיק ולעיתים נראות כמו קוד עכשווי – סימני תקשורת מבעד לזמנים. היופי הפיוטי בעבודותיה מעורר היקסמות מיידית. רק במבט שני ושלישי אפשר להתחיל לחוש גם את הכאב, האלימות, הקונפליקטים הלא פתורים והמסע האינסופי של החיים.
רובנר שואבת מהסביבה, מההיסטוריה, מהגיאוגרפיה ומהארכאולוגיה של הארץ, וכאן נעוצים שורשיה הישראליים והיהודיים. היא מתבוננת בכל אלה במבט־על, ממרחק, מבט מפוכח וחומל בו זמנית. את הדימויים שלה היא אוספת גם במקומות שונים בעולם, מעבדת אותם ויוצקת לתוך השפה המיוחדת שיצרה.
רובנר תרמה תרומה משמעותית לביטוי זיכרון השואה באומנות, נושא רגיש וקשה להבעה שלא תמיד זכה למקום הראוי בקנון האומנות הישראלי והבינלאומי. העבודה "נוף חיים" בכניסה למוזיאון יד ושם בירושלים יוצרת מחווה לחיים היהודיים באירופה קודם לשואה, ויצירתה "עקבות חיים" במוזיאון אושוויץ־בירקנאו היא חדר המוקדש לזכרם של מיליון וחצי הילדים היהודים שנרצחו בשואה.
מיכל רובנר ייצגה את ישראל בביאנלה ה־50 בוונציה (2003) ויצירתה הוצגה ביותר משבעים תערוכות יחיד ברחבי תבל, בין השאר בכמה מן המוסדות והמוזיאונים החשובים בעולם, בהם המכון לאומנות של שיקגו (1993), מוזיאון הוויטני בניו יורק (2002), המוזיאון לאומנות עכשווית ברומא (2003), מוזיאון ז'ה דה פום בפריז (2005) ומוזיאון הלובר בפריז (2011).
עבודותיה נכללות באוספיהם של המוזיאונים המובילים בעולם, בהם המוזיאון הבריטי, מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, המוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק, טייט גלרי בלונדון, מוזיאון גוגנהיים בניו יורק, הגלריה הלאומית לאומנות בוושינגטון, הספרייה הלאומית של פריז, מוזיאון ישראל בירושלים ומוזיאון תל אביב לאומנות, אשר הציג תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה של רובנר בשנת 1990.
לרובנר הוענקו אותות דוקטורט של כבוד באוניברסיטה העברית בירושלים (2008), באוניברסיטת בן־גוריון בנגב (2015) ובאוניברסיטת תל אביב (2016), וכן אות "יקירת בצלאל" באקדמיה לאומנות ועיצוב בצלאל (2012). רובנר זכתה בפרס א.מ.ת בשנת 2018. בשנת 2010 הוענק לה עיטור אבירת מסדר האומנויות והספרות הצרפתי ובשנת 2021 הוענק לה אות הכבוד של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית.
במשך למעלה מארבעה עשורים מיכל רובנר יוצרת אומנות חדשנית, עמוקה ועוצמתית, אומנות מעוררת מחשבה ומרגשת, המצליחה לתקשר עם קהלים מארצות ומתרבויות שונות.
על שלל הישגיה האומנותיים פורצי הדרך, רשימת המוסדות ברחבי העולם שבהם הציגה תערוכות והמוזיאונים המרכזיים המחזיקים בעבודותיה כחלק מאוספיהם, ועל היותה אומנית ישראלית עכשווית בעלת השפעה משמעותית בשדה האומנות הבין־לאומי, מוענק למיכל רובנר פרס ישראל לאומנות פלסטית לשנת תשפ"ג.
קורות חיים
מיכל רובנר מתגוררת ועובדת בכפר שמואל.
1979–1981 לימודים בחוג לקולנוע וטלוויזיה ובחוג לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב
1981–1985 תואר BFA בצילום, האקדמיה לאומנות ועיצוב בצלאל, ירושלים
1978 הקימה (עם אריה המר) את בית הספר קמרה אובסקורה לאומנות, תל אביב
תערוכות ופרויקטים
מיכל רובנר הציגה ביותר מ־70 תערוכות יחיד. עבודותיה נמצאות באוספיהם של מוזיאונים מובילים בארץ ובעולם, בהם המוזיאון הבריטי בלונדון, המוזיאון לאומנות מודרנית, מוזיאון מטרופוליטן, מוזיאון גוגנהיים ומוזיאון ויטני בניו יורק, וכן מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל. נוסף על אלה, הוזמנה ליצור עבודות קבע באתרים בעלי חשיבות ציבורית והיסטורית בארץ ובעולם.
פרויקטים נבחרים
1993 Michal Rovner, מכון האומנות של שיקגו
1994 משחק יחיד נגד הטבע, מוזיאון ישראל, ירושלים
1997 הקרנת הבכורה של הסרט גבול שצולם בגדר הטובה בגבול שבין ישראל ללבנון, במוזיאון לאומנות מודרנית, ניו יורק. הסרט הוקרן גם בגלריית הטייט, לונדון, מוזיאון LACMA, לוס אנג'לס, ומוזיאון ישראל, ירושלים
1997 Art Now 10, גלריית הטייט, לונדון
1997 Mutual Interest , מוזיאון סטדליק, אמסטרדם
2001 הקרנת Notes, סרט קצר שבו שיתפה פעולה עם המלחין פיליפ גלאס, בפסטיבל לינקולן סנטר בניו יורק ובתיאטרון ברביקן בלונדון
2002 Michal Rovner: The Space Between, רטרוספקטיבה, מוזיאון ויטני לאומנות, ניו יורק
2003 Against Order? Against Disorder?, הביתן הישראלי, הביאנלה לאומנות, ונציה
2005 Fields, הגלריה הלאומית ז'ה דה פום, פריז
2005 נוף חיים, עבודת וידאו המהווה את הפרק הפותח של המוזיאון ומוקדשת ליהדות אירופה לפני השואה, המוזיאון לתולדות השואה, יד ושם, ירושלים
2006 שדות, מוזיאון תל אביב לאומנות
2007 החלה לעבוד על הפרויקט מקום, סדרת מבנים מאבני בניין של בתים הרוסים של ישראלים ופלסטינים מהארץ, מהגדה המערבית ומגבול ישראל–סוריה. עבודות מסדרה זו הוצגו בגלריית PACE, ניו יורק (Makom II, 2008) ובחצר מוזיאון הלובר (Histoires, 2011)
2009 פרעות, מיצב וידאו המשלב מחברת רשימות נפגעים בפוגרום קישינייב עם הערות בכתב ידו של ח"נ ביאליק, בית ביאליק, תל אביב
2011 Histoires, תערוכת יחיד שהתפרשה על פני שלושה אגפים במוזיאון הלובר, פריז
2011 חיבוק, ספר ילדים בשיתוף פעולה עם דויד גרוסמן בהוצאת עם עובד; ב־2015 יצא נסיכת השמש, ספרם המשותף השני
2013 עקבות חיים, חדר המוקדש למיליון וחצי הילדים היהודים שנרצחו בשואה, ביתן 27, אושוויץ־בירקנאו
2014 Il Trovatore, יצירת הקרנת וידיאו לרקע האופרה של ורדי, בית האופרה סן קרלו, נפולי, ובית האופרה הישראלית, תל אביב
2015 Passages, פרסקו־וידאו בגודל 5X37 מטרים, תחנת המטרו Municipio, נפולי
2017 נופי עקבותיהם, עבודת וידאו, היכל הזיכרון הלאומי, הר הרצל, ירושלים
2019 Transitions, עבודת וידאו בגודל 16X3 מטרים, תחנת הרכבת התחתית Canary Wharf, לונדון
הוקרות ופרסים
2008 ד"ר לשם כבוד, האוניברסיטה העברית בירושלים
2010 עיטור אבירת מסדר האומנויות והספרות של צרפת
2012 יקירת בצלאל
2015 ד"ר לשם כבוד, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב
2016 ד"ר לשם כבוד, אוניברסיטת תל אביב
2018 פרס א.מ.ת בקטגוריית צילום
2021 עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, מידי נשיא גרמניה
מפעל חיים
מיכל רובנר נולדה ב־1957 ליעקב, מצאצאי העולים בעליית הביל"ויים, ולרות (לבית בויטלר), ילידת גרמניה. "גדלתי ברמת חן בבית קטן מוקף שדות. היינו שלושה ילדים והיה לנו בית חם ופתוח לכל ילדי השכונה, לחַיוֹת הבית והשדה", מספרת מיכל. רוב השכנים סביבה היו יוצאי השואה, והיא בילתה עם ילדיהם ואיתם שעות ארוכות. "כבר כילדה חשתי בפער בין האנשים שהגיעו משם ומכאן", היא נזכרת. "הרגשתי שיש להם חור גדול בלב, שכילדה רציתי למלא".
"הייתי ילדה עסוקה ואף פעם לא אמרתי שמשעמם לי. אספתי זרעים, ייבשתי פרחים, המצאתי כתב סודי ובניתי באדמה". בנערותה למדה בתיכון בליך. "לא אהבתי מסגרות והתנגדתי למשמעת הלימודים", היא מדגישה, אבל במה שמשך את ליבה השקיעה ודייקה: למדה פסנתר, אחר כך בלט, "שם הייתה משמעת לפרטי פרטים". כשהייתה בת 15 נהרג אחיה עודד בדרכו הביתה מהצבא. "חוויתי שבר במציאות", היא אומרת, "ממשיכים, אבל לא מאותה נקודה".
אחרי שירותה הצבאי למדה קולנוע וטלוויזיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. במקביל הצטרפה לאריה המר (שלימים הייתה נשואה לו במשך כמה שנים) בהקמת בית הספר לצילום "קמרה אובסקורה" ועברה ללמוד צילום בבצלאל.
"המסתורין של הצילום ריתק אותי: דרך מכשיר הקלטה טכני עבר מצב קיומי־נפשי, נקודת מבט שלי, משהו עמוק מתוכי. צילמתי דברים שונים וכולם נראו דומים זה לזה". על פעולת הצילום היא מסבירה: "אתה צריך לקבל החלטות משמעותיות לגבי המרחב והזמן: האם יש נושא ורקע? האם אתה לוכד רגע בזמן או את ההשתנות בזמן? באיזו שכבה של אינפורמציה אתה מתמקד?" נוסף למשימות הלימודים הייתה נוסעת להרודיון לצלם. "עמדתי שם עם עדשת טֶלֶה והסתכלתי על הבתים שלא יכולתי להגיע אליהם, קוביות בנוף. זו הייתה נקודת מבט על גבול, מקום, בית; זה ריתק אותי חודשים". כבוגרת בצלאל החלה ללמד ב"קמרה אובסקורה". ואז חלה תפנית בחייה.
"התחלתי להרגיש שמתבזבז לי הזמן, שמחכה לי משהו אחר במקום אחר. עזבתי לניו יורק". שם יצאה לחפש דרכים חדשות: צילמה, למדה מחול, למדה זֶן, מדיטציות הודיות, טאי צ'י, "הממד הרוחני של התרבויות השונות", היא אומרת. עבדה עם רוברט פרנק, שלחה כתבות על תרבות ואומנות ל"ידיעות אחרונות". "הכרתי את בוב וילסון, אלן גינסברג, פיליפ גלאס, פיטר גבריאל. זה היה כור היתוך תרבותי".
בשנת 1990, בביקור בארץ, הבחינה בדרכה למדבר במבנה בדואי בודד שנראה לה כמו בית ארכיטיפי, "כמו איור של בית במילון, כמו בית שילדים מציירים". המבנה ריתק אותה. "הייתי נוסעת שוב ושוב לצלם אותו במשך שעות. למרות שהבית חזר והופיע בכל תמונה, עברה תחושה של אי־יציבות, ארעיות וכמיהה לבית". סדרה זו, "בחוץ", הוצגה במוזיאונים ובגלריות בארץ ובארה"ב. "זו הסדרה הראשונה המגובשת שצילמתי. תוך כדי שאני מפרקת את נישואיי, את הבית שלי".
במלחמת המפרץ (1991), בניו יורק, חוותה לראשונה מרחוק מלחמה שקשורה בישראל. "מתוך הזדהות נשארתי בבית במשך כל המלחמה. צילמתי בפולרויד את שידורי הטלוויזיה. נדהמתי מהריחוק והשטיחות של הדימויים". לסדרה קראה "Decoy/הסוואה". רגע שנגע בה במיוחד היה הליכה של שבויי מלחמה בשורות ארוכות. "הסתכלתי על הפיקסלים המרצדים של האנשים, וחשבתי שמאחורי כל כמה פיקסלים יש חייל, אדם, שיש לו שֵם, שיש לו אימא שמחכה לו".
ואז רכשה מצלמת וידיאו עם עדשת טלה. "עליתי על גג מלון בים המלח וצילמתי מרחוק דמויות צפות, מתמוססות ומתפרקות לתוך הרקע. הרגשה שממשיכה ללוות אותי, שאין נושא ורקע, שהכול חלק מאותה מערכת, וגם שדברים לא לגמרי נעלמים, שנשארים חלקיקים". הסדרה "משחק יחיד נגד הטבע" הביאה להכרה נרחבת נוספת בעבודתה.
ב־1996 הגיעה מניו יורק לארץ בעיצומו של מבצע "ענבי זעם" ונסעה לגבול בין ישראל ללבנון. "הגעתי לארץ לשבועיים שלושה ונשארתי כמעט שנה. יצרתי את הסרט 'גבול', בלי תקציב, בלי מפיק, בלי לדעת איך עושים סרט. בהקרנת הבכורה של הסרט במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק שאלו אותי אם אני לא פוחדת לגעת בנושא שהוא על הגבול בין חיים למוות. אמרתי שבשבילי גם האומנות היא עניין של חיים ומוות". מכאן והלאה היא עוברת מתערוכה לתערוכה, ממקום למקום, הקרנות, מוזיאונים, תערוכות קבוצתיות, תערוכות יחיד.
בשנת 2000 החלה בעבודות גדולות על בניינים, ובשנת 2002 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית שלה שנפרשה על קומה שלמה במוזיאון ויטני בניו יורק – מן המוזיאונים החשובים ביותר בארה"ב. בין השאר הוצגה שם עבודתה "שארית הזמן". "צילמתי 50 איש בגיל 50 ברוסיה, ברומניה ובישראל. ביקשתי מהם להחזיק ידיים ולצעוד. העבודה הוקרנה על קירות החדר, שורות שורות, כ־30,000 דמויות, כמו כתב אנושי בזרימה. בשבילי זה טקסט לא פתור על האנושות".
בשנת 2003 נבחרה לייצג את ישראל בביאנלה בוונציה. בתערוכתה שם Against Order? Against Disorder? הוצגו דמויות אנושיות קטנות נעות בצלחות פטרי. "רציתי לתת לצופה נקודת מבט של מדען". על הדמויות בעבודותיה היא אומרת: "אני מתחילה במציאות, מצלמת אנשים ומקומות, מוחקת פרטים מזהים, מעבירה אותם מסביבה אחת לאחרת ומחברת מקומות וזמנים. פרטי הפרטים מסמאים לעיתים את הראייה. אותי מעניין להגיע לרובד שנוגע לכל אדם בכל מקום. כששואלים אותי, מי האנשים האלה? האם זה הם או אנחנו? בשבילי זאת שאלת המפתח. האם אתה מצליח לחוש משהו כלפי האדם הלא־ספציפי".
אחר כך יד ושם. "זו עבודת חיי", אומרת רובנר. לצורך הכנת העבודה – הקיר שמהווה את הפרק הראשון של המוזיאון ההיסטורי ביד ושם – רובנר צפתה באינספור סרטים וחומרים על יהדות אירופה שלפני השואה. "פתאום הרגשתי עד כמה זה נוגע בי. תמיד אמרתי שאני ישראלית, מאז אני יכולה להגיד שאני יהודייה". בדחיפות פנימית בוערת, ובניגוד למגמתה למחוק את הפרטים, לדבר על הלא־ספציפי, על האדם הלא־מסוים, בחרה במעין מעשה של רסטורציה: לחלץ ולשקם את פרטי הפרטים, לחבר מאות קטעים וליצור תמונת עולם קוהרנטית, "נוף חיים".
ב־2005 יצאה למסע ברכבת הטרנס־סיבירית, ומשם לשדות הנפט בקזחסטן. עבודתה "שדות של אש" הוצגה במוזיאון "ז'ה דה פום" בפריז ובמוזיאון תל אביב.
"בשנת 2007 התחלתי לאסוף אבנים מבתים הרוסים של ישראלים ופלסטינים, ממקומות שונים. היה לי רצון לחבר אותם יחד, הקמתי מהם כמה מבנים וקראתי להם 'מקום'. זה פסיפס של מקומות, תקופות וביוגרפיות. התבוננתי בציר ההיסטוריה כציר זמן של בנייה, הֶרס ובנייה מחודשת". זו הייתה הזדמנות ליצור דיאלוג בין בנאים פלסטינים וישראלים, והתהליך היה חלק ממעשה האומנות. העבודה הוצגה ברחבת הכניסה למוזיאון הלובר בפריז.
ב־2013 יצרה באושוויץ את "הבהובי חיים", לזכר מיליון וחצי הילדים היהודים שנרצחו בשואה. "התבוננתי בכ־7,000 ציורים של ילדים מתקופת השואה. על קירות החדר בביתן היהודי באושוויץ רשמתי בעיפרון קטעים מציורי הילדים. רציתי לתת להם נוכחות במקום שבו מחקו את חייהם".
החל מ־2015 ועד היום היא מתייחסת בעבודותיה למשבר הפליטים. בתוך הנופים של עבודותיה נראות דמויות שנעות בשבילים אינסופיים. "רבות מעבודותיי עוסקות בדינמיקה אנושית, בכוחות ובכוחות מנוגדים, שיוצרים סדקים ושברים. אנחנו כרגע במציאות שבירה. אם יש לעבודותיי משהו להציע, זה להסתכל בפרספקטיבה של זמן ומרחק, לחשוב על משמעותו של הדומה, של מכנה משותף, ולזכור שלכל דבר יש נקודת שבירה. לאדם, לארץ, למקום".