חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבלת פרס ישראל לשנת תשפ"א בתחום אומנות הקולנוע.
מיכל בת־אדם היא במאית, תסריטאית ושחקנית פורצת ומפלסת דרך, אשר פועלת למעלה מחמישה עשורים בשדה הקולנוע הישראלי והעולמי.
בת־אדם נולדה בשנת 1945 בעפולה. כבר מילדות, חייה נשזרו באומנויות השונות, ועל אף שאביה הצלם נטע בה אהבה עמוקה לצילום, דווקא המוזיקה שיחקה תפקיד מרכזי ומכריע בצעירותה. היא החלה את דרכה כמוזיקאית קלאסית, למדה באקדמיה למוזיקה בתל־אביב והתפרנסה מנגינה בכינור בתיאטרון – שם התעוררה בה התשוקה לשחק. בצעד אמיץ פרשה בת־אדם מהלימודים באקדמיה ונרשמה ללימודים בבית הספר למשחק בית צבי. היא התגלתה ככישרון אדיר ובתום לימודיה החלה להופיע על במות התיאטראות החשובים של ארצנו: הבימה, הקאמרי, החאן ובית לסין, בכולם בלטה כשחקנית מאופקת, מדויקת ורבת עוצמה.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
מר אבי נשר, יו"ר, גב' פנינה בלייר, מר ששון גבאי, גב' דנה מודן
מיכל בת־אדם היא במאית, תסריטאית ושחקנית פורצת ומפלסת דרך, אשר פועלת למעלה מחמישה עשורים בשדה הקולנוע הישראלי והעולמי.
בת־אדם נולדה בשנת 1945 בעפולה. כבר מילדות, חייה נשזרו באומנויות השונות, ועל אף שאביה הצלם נטע בה אהבה עמוקה לצילום, דווקא המוזיקה שיחקה תפקיד מרכזי ומכריע בצעירותה. היא החלה את דרכה כמוזיקאית קלאסית, למדה באקדמיה למוזיקה בתל־אביב והתפרנסה מנגינה בכינור בתיאטרון – שם התעוררה בה התשוקה לשחק. בצעד אמיץ פרשה בת־אדם מהלימודים באקדמיה ונרשמה ללימודים בבית הספר למשחק בית צבי. היא התגלתה ככישרון אדיר ובתום לימודיה החלה להופיע על במות התיאטראות החשובים של ארצנו: הבימה, הקאמרי, החאן ובית לסין, בכולם בלטה כשחקנית מאופקת, מדויקת ורבת עוצמה.
בשנת 1972 הופיעה בת־אדם לראשונה על המסך הגדול, בסרט המועמד לאוסקר "אני אוהב אותך רוזה" של בן זוגה ושותפה, משה מזרחי. בסרט גילמה את רוזה הדעתנית והמורדת. באופן שהולם את אופייה הבלתי מתפשר, בת־אדם נשאה על כתפיה תפקיד ראשי ומורכב של אישה המסרבת לציית לנורמות החברתיות, ולא במקרה רבים מתפקידיה הבאים בקולנוע קשורים בדמויות של נשים עצמאיות, מלאות תשוקה ואמונה, אשר חורגות מהקונצנזוס החברתי של התקופה והזמן, כמו למשל ב"עתליה" של עקיבא טבת (1984). בת־אדם שיחקה בסרטים רבים נוספים, ישראליים ובינלאומיים כאחד, ובסרטים נוספים של מזרחי: "אבו אל בנאת" (1973), "איש רחל" (1976), "נשים" (1996), "הבית ברחוב שלוש" (1973) – שגם זכה בהכרה בינלאומית ומועמדות לאוסקר, ו"כל החיים לפניו" (1977) – שזכה בפרס יוקרתי זה עבור הסרט הזר הטוב ביותר.
בשנת 1979, חמש שנים בלבד לאחר תפקידה הקולנועי הראשון, יצרה בת־אדם את סרט הביכורים שלה "רגעים", אשר כתבה וביימה ואף כיכבה בו. בסרט מהפכני זה מותחת הבמאית הטרייה ביקורת חריפה על יחסי הכוח בין גברים ונשים ומעלה אפשרות אוטופית של אהבה לסבית. הסרט הוצג בהצלחה רבה בפסטיבל קאן באותה שנה, אולם בישראל השמרנית של אז צונזרו חלקים מתוכו, בשל תוכנו ה"פרובוקטיבי". אף על פי כן, הסרט זכה בפרסי הסרט הישראלי והשחקנית הטובים ביותר ועד ימינו הוא מהדהד ומזמן יצירה נשית, אישית וייחודית.
בסרטיה הבאים "על חבל דק" (1980), "בן לוקח בת" (1982) ועוד רבים אחרים, המשיכה בת־אדם לשאול שאלות אקוטיות, אישיות ולאומיות כאחד, על אהבה, אומנות, יחסים ואחריות, והעלתה נושאים שכמעט לא נכחו בקולנוע הישראלי באותה התקופה, כגון: אימהוּת, חברות נשית, תשוקה ואנטי־מיליטריזם. בסרטיה ניכר חוסר ההפרדה בין האישי והאינטימי ובין הציבורי והפוליטי.
נאמנה לחזון האמיץ והבלתי מתפשר שלה, גם במציאות דלת תקציב ובתקופה שעדיין לא היו בה קרנות ממשלתיות שהיטיבו לתמוך ביצירת קולנוע כפי שנהוג כיום, יצרה בת־אדם במהלך השנים למעלה מעשרה סרטים באורך מלא אשר מהווים מרחב קולנועי מקורי מיוחד במינו.
הן מאחורי המצלמה והן מלפניה, בת־אדם הצליחה, ברגישות וכנות, להציג דמויות ולטוות סיפורים שרלוונטיים בכל מקום ובכל זמן. היא נאבקה על הנרטיב שלה ועל הצגת עמדותיה הפוליטיות בדור שטרם הצמיח במאיות ובכך הפכה לאייקון חלוצי עבור יוצרות קולנוע בעולם שעד היום מאויש ברובו בגברים. הקריירה הקולנועית הפורייה והמשמעותית שלה מהווה השראה משמעותית עבור יוצרות ויוצרים החולמות וחולמים קולנוע עצמאי.
ועל כן מצאה הוועדה את מיכל בת־אדם ראויה לקבלת פרס ישראל באומנות הקולנוע לשנת תשפ"א.
קורות חיים
משחק בתיאטרון
1968 ציד המכשפות מאת ארתור מילר, במאי היי קילוס, תיאטרון חיפה
1969 הדוד וניה מאת אנטון צ'כוב, במאי יוליוס גלנר, תיאטרון חיפה
1969 פאני מאת מרסל פאניו, תיאטרון חיפה
1969 אחים מאת דני הורוביץ, במאי עודד בארי, תיאטרון חיפה
1970 הכבשה מאת יוסף בר־יוסף, במאי אמנון מסקי, תיאטרון חיפה
1970 בשפל, מאת מקסים גורקי, במאי היי קילוס, הקאמרי עם תיאטרון חיפה
1971 משחק החלומות מאת אוגוסט סטרינדברג, במאי סנדרו מלנקויסט, הבימה
1971 בקץ הימים מאת חיים הזז, במאי דוד לוין, הבימה
1971 בית ברנרדה אלבה מאת פדריקו לורקה, במאי מייקל אלפרדס, החאן הירושלמי
1972 קוריולנוס מאת ויליאם שייקספיר, הקאמרי
1973 שעיר אחד לעזאזל מאת ניסים אלוני, הקאמרי
1973 חזיר מאת ג'ון ארדן, במאי דוד ברגמן, הקאמרי
1988 נידוני אלטונה מאת ז'אן פול סרטר, במאי יורם פאלק, בית לסין עם תיאטרון באר שבע
1989 בורגנים מאת מקסים גורקי, במאי רוג'ר סמית, בית לסין עם תיאטרון באר שבע
משחק בקולנוע
1972 אני אוהב אותך רוזה במאי משה מזרחי
1973 הבית ברחוב שלוש במאי משה מזרחי
1973 אבו אל בנת במאי משה מזרחי
1974 איש רחל במאי משה מזרחי
1975 מלאכים במאי סמי פאבל (בלגיה והולנד)
1977 הנערה מפראג עם השק הכבד במאי דניאל ז'אגי (צרפת)
1977 כל החיים לפניו במאי משה מזרחי (צרפת)
1980 המשחק האמיתי במאי אבי כהן
1983 מגש הכסף במאי ג'אד נאמן
1983 חנה ק. במאי קוסטה גברס
1984 עתליה במאי עקיבא טבת
1984 השגריר הפקה אמריקאית
1987 המרגל הישראלי בדמשק הפקה אמריקאית
1996 נשים במאי משה מזרחי
משחק בסדרות
1995 סיטון במאי אורי ברבש
2005 בטיפול במאי חגי לוי
תסריט ובימוי
1979 רגעים (משחקת)
1980 על חבל דק עם גילה אלמגור, אלכס פלג, ליאת פנסקי, אבנר חזקיהו
1982 בן לוקח בת עם הלל נאמן, תמי ספיבק, אילן דר, אסתי זבקו, עינת הלפמן, גבי אלדור
1985 המאהב לפי ספרו של א.ב. יהושוע (משחקת) (תסריט עם צביקה קרצנר) יהורם גאון, אביגיל מיכאלי, פאני ליוביץ, אאוס חטיב, רוברטו פולק
1989 אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב לפי סיפור של דן בניה סרי, עם ריטה, יוסי פולק, ניסים עזיקרי, גאולה נוני, סלים דאו, לבנה פינקלשטיין
1992 אישה זרה עם שרון אלכסנדר, פאני ארדן, יגאל שדה, גידי גוב, עמי וינברג, הלל נאמן, אלונה קמחי, שפרירה זכאי, אביבה גר
1993 הדוד פרץ ממריא דרמה לטלוויזיה לפי סיפור של יעקב שבתאי (משחקת), עם עודד תאומי, תחיה דנון, דוידה קרול
1994 איה: אוטוביוגרפיה דמיונית (משחקת), עם מיכל זוארץ, גדליה בסר, ליאת גורן, לבנה פינקלשטיין, אלכס פלג, שירה לו מונק
1999 אהבה ממבט שני עם מיכל זוארץ, יוסף ידין, נתן כוגן, יגאל שדה, אלון אבוטבול, דוידה קרול
2003 חיים זה חיים עם יעל אבקסיס, משה איבגי, משה מזרחי, יגאל שדה, חני נחמיאס, נועה פורט
2008 ריטה שם זמני (משחקת) עם יגאל שדה, משה מזרחי, שירי גדני, יפתח קליין, דב רייזר
2010 מאיה עם לירון בן שלוש, גיל פרנק, שירי גדני, מיקי ורשביאק, אלכס אנסקי, יגאל שדה
2016 הדרך לאן עם משה מזרחי, יגאל שדה, שרון אלכסנדר, לנה אטינגר, שירי גולן, ישי גולן, ניר שטראוס, הילה פלדמן
הפקה
2008 סוף שבוע בגליל במאי משה מזרחי, עם שרון אלכסנדר, יגאל שדה, שירי גדני, מרינה שויב, חנה מרון, פיני טבגר, אדוה בולה
הוראה
החל מ־1994 ועד היום מלמדת בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב
2010–2012 לימדה באקדמיה לאמנויות המופע
במשך השנים לימדה בבית הספר למשחק ניסן נתיב, בקאמרה אובסקורה ובסמינר הקיבוצים
העבירה השתלמות במאים שנתית של מרכז פסג"ה תל אביב יפו
התנדבות
1996-1994 מפגשים בין נוער פלסטיני לנוער ישראלי
2013-2006 קבוצה טיפולית בבית דני בשכונת התקווה
מפעל חיים
"הביוגרפיה שלי מפוזרת בסרטים שלי", אומרת מיכל בת־אדם, זוכת פרס ישראל לאומנות הקולנוע לשנה זו. היא נולדה בעפולה בשנת 1945 להוריה אדם רובין וימימה לבית גרודז'יסקה, שניהם מוורשה, בצעירותם חברי השומר הצעיר, עלו ארצה רגע לפני המלחמה. "אבא שלי כבר היה צלם בוורשה, הוא רצה להיות צלם קולנוע". לימים היה האב צלם אומן ובעל חנות צילום בחיפה. האם למדה בוורשה בסמינר לגננות בעברית ואף עבדה תקופה מסוימת עם יאנוש קורצ'ק. בבית הספר היסודי למדה מיכל תחילה בחיפה, ובכיתה ב' נאלצה לעבור לקיבוץ מרחביה כילדת חוץ, בעקבות מצב בריאותה של אימה. "אתה פתאום נפרד מההורים והולך למקום שלכל שאר הילדים יש הורים", מיכל נזכרת. מיכל ואחותה נטע היו אצל אותה משפחה מאמצת, מה שהקל על התמודדויות היום־יום הלא פשוטות כילדת חוץ. "השהות שלי בקיבוץ הייתה טובה לי. הקושי היה בעיקר בכך שהראש שלי היה בבית, עם ההורים". התקופה בקיבוץ השפיעה רבות עליה ועל יצירתה: "עם השנים הבנתי שעד היום לא הפסקתי להיות ילדת חוץ", היא אומרת.
"מצאתי את גאולתי בנגינה", נזכרת מיכל. בקיבוץ הציעו לה ללמוד נגינה, אך סירבו לבקשתה לנגן בפסנתר והסכימו שתנגן בכינור. תחילה התאכזבה, לבסוף מצאה בו נחמה. "הכינור היה לי הצלה", היא אומרת. בכיתה י"ב עזבה את הקיבוץ כדי לטפל באימה, שהייתה במצב קשה. כשהייתה בת שמונה־עשרה החליטה לבקש לדחות את גיוסה לצבא וללמוד באקדמיה למוזיקה בתל אביב בהנהלת עדן פרטוש. באקדמיה עברה מנגינה בכינור לוויולה, ולפרנסתה ניגנה בהצגות המחזמר גברתי הנאווה שהפיק גיורא גודיק. "ניגנתי מאות פעמים בהצגה הזאת", מספרת בת־אדם.
בזמן שניגנה בתזמורת הבינה מיכל שמקומה דווקא על הבמה בקרב השחקנים, וכך, כעבור שנה באקדמיה למוזיקה, הלכה להיבחן בבית הספר לאומנויות הבמה בית צבי. "הודיעו לי שהתקבלתי יומיים לפני תחילת הלימודים", היא אומרת, "הייתי צריכה להחליט מיד. אבא שלי היה מבוהל מאוד וביקש ממני שלא לספר לאף אחד שאני לומדת משחק". כך במשך שנת הלימודים הראשונה בבית צבי לא סיפרה לאיש והמשיכה לנגן בתזמורת. מן הלימודים היא זוכרת במיוחד את פאני לוביץ', מראשוני שחקני הבימה. "היה פחד נורא לבוא לשיעורים שלה", היא נזכרת. "אבל לימים נעשיתי מאוד קרובה אליה. פאני נתנה לי את הבסיס להבין מה זה משחק – לא לשחק אלא להיות – וזה הפך לשפתי. השפה שבה אני משחקת ומביימת והשפה שאני מעבירה לסטודנטים שלי, שחקנים ובמאים".
אחרי הלימודים בבית צבי התקבלה לאחד התפקידים הראשיים בהצגה "ציד המכשפות" של ארתור מילר, בבמוי היי קֵילוֹס. ההצגה הצליחה מאוד ומיכל התקבלה כתגלית חדשה על הבמה. אחר כך זכתה בתפקיד "סוניה" ב"הדוד וניה" של צ'כוב ואחר כך עוד רצף ארוך של תפקידים חשובים בתיאטרון. באחת ההצגות, "בית ברנרדה אלבה" של לורקה בחאן הירושלמי, צפה בה במאי הקולנוע משה מזרחי, שעבד באותה עת בצרפת והגיע לארץ כדי לצלם את הסרט "אני אוהב אותך רוזה". משה ביקש לפגוש אותה ולבחון אותה לתפקיד הראשי – רוזה.
"כל השנים האלה, מאז שישבתי מול המצלמה של אבא, וגם בתיאטרון, ידעתי שקולנוע מאוד מושך אותי. אפשר לעשות דברים קטנים והמצלמה תראה אותם. תמיד היו אומרים לי שאני משחקת על הבמה כמו בקולנוע". על ההבדל בין השניים היא מסבירה: "אין הבדל. פשוט בקולנוע משחקים בגודל החיים ובתיאטרון צריך להגדיל כדי להגיע לשורה האחרונה. אתה מגביר את הקול, מגדיל את התנועה, ואז גם הנשימה מתרחבת. אבל העיקר לא משתנה".
הסרט "אני אוהב אותך רוזה" זכה להצלחה גדולה, הגיע לפסטיבל קאן ואף נבחר לייצג את ישראל באוסקר. בהיותה בארה"ב בזמן הקרנות הסרט סביב פרסי האוסקר הוצע לה להישאר בארה"ב ולעבוד שם אך היא סירבה וביקשה לחזור לתיאטרון ולקולנוע בישראל. "אני מאוד קשורה לארץ, אני מפה, מהשמש הזאת, מהחיים האלה".
בשנים הבאות שיחקה מיכל בתיאטרון ובמקביל בכמה סרטים נוספים של משה מזרחי, אז כבר בן זוגה. לאחר מכן, בעקבות עבודתו, עבר מזרחי לעבוד שוב בצרפת וכעבור זמן מה הצטרפה אליו מיכל. בצרפת כתבה לראשונה תסריט משלה. התסריט – שהיה לימים הסרט "רגעים" – מספר את סיפור אהבתן של בחורה ישראלית ובחורה צרפתייה. את תפקיד הישראלית כתבה לעצמה, ובכוונתה היה לבקש ממזרחי לביים. "כשמשה קרא את התסריט הוא אמר לי: למה שלא תביימי בעצמך? ואני אמרתי לעצמי – באמת למה לא", היא נזכרת. הסרט זכה להצלחה כבירה והוקרן בפסטיבל קאן. את הידע והניסיון בבימוי הביאה עימה מעולם המשחק ומעולם המוזיקה. "הבנתי שבמאי קולנוע הוא כמו מנצח של תזמורת; הוא חולש על כל הפרטיטורה של הסרט".
בשנים הראשונות כבמאית היא הייתה אישה יחידה בעולם של במאים. "רוב אנשי הצוות היו גברים אבל לא עשיתי עניין מזה שאני אישה אלא פשוט באתי לעשות סרט", אומרת מיכל.
את המקורות הכספיים לסרטים החדשים קיבלה לעיתים ממשקיעים פרטיים ולעיתים מקרן הקולנוע הישראלי, אבל שום דבר לא היה מובן מאליו. גם כשעמדה בפני תקציבים דלים הצליחה להפיק את המרב מן הקיים. "כל השנים של הקושי נתנו לי ביטחון בדרך שלי; נעשיתי חברה של הקושי". במשך השנים הביקורות לא הקלו עימה, "לא נתתי לזה לעצור אותי", היא אומרת, "עשיתי את דרכי בדרכי".
במשך השנים ביימה מיכל בת־אדם שנים־עשר סרטי קולנוע ועוד סרט אחד לטלוויזיה, שלושה מתוכם על פי ספרים. בשמונה מן הסרטים מלווה אותה הצלם יואב קוֹש. "הוא איתי באש ובמים, לפעמים עם חמישה אנשי צוות בלבד. בכישרונו, במיומנותו וברוחב ליבו הוא הולך איתי יד ביד בכל מצב".
נוסף לכך מלווה אותה גם בנה, דניאל מזרחי, מוזיקאי, אשר כתב את המוזיקה לשישה מסרטיה. "העבודה המשותפת שלנו מאוד מיוחדת לשנינו – בגלל הקרבה ולמרות הקרבה; אני שבויה במוזיקה שלו, היא הפכה לחלק בלתי נפרד מהיצירה". מלווה נוסף הוא השחקן יגאל שדה ששיחק בחלק גדול מסרטיה ומעורב ביצירתה.
החל מ־1994 היא מלמדת תלמידי בימוי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. "אני מקווה שמלבד אהבה אני גם מצליחה לתת להם משהו מהניסיון שלי שיעזור להם בהמשך דרכם", היא אומרת. אבל לא רק התלמידים נשכרים מהמפגש עם מיכל: "זה נותן לי השראה", היא מסכמת, "לראות את החיוניות והתשוקה של התלמידים הצעירים, זה נותן לי המון".