מיכאל גרוס

הוראת מדעים ואמנות

בשנות ה-50 – מורה למתמטיקה ולפיזיקה בבית חינוך תיכון בחיפה
1957–1960 מורה לפיסול בבית הספר לאמנות "בצלאל" בירושלים
1960–1985 מורה לפיסול במכון לאמנות של סמינר הקיבוצים "אורנים"

פסלי חוץ ועבודות סביבתיות

1970 פסל חוץ "המלכה" מתערוכת "גרוס, דנציגר, שמי", גן הפסלים, מוזיאון ישראל
1971 3 פסלי חוץ מונומנטליים מהביינאלה בסאן פאולו, ברזיל, בשטח האוניברסיטה בסאן פאולו
1974 פסל חוץ מפלדה, אוסף המוזיאון היהודי בניו יורק
1974 פסל סביבתי "תפילה לרכסים", גן סימון בוליבר, ירושלים
1980–1981 "פינת זיכרון", אבני בזלת על חצץ בכניסה לבית ההנצחה בקיבוץ מסילות
1982 פסל חוץ "לזכר הקרבנות בים" (חללי הצוללת "דקר"), קמפוס אוניברסיטת תל אביב
1983 פסל חוץ "רעד" (צינור פלדה צבוע לבן כרישום העולה לשמים מול העיר העתיקה), גן העצמאות, ירושלים
1984–1985 עבודה סביבתית "אתר הנצחה" (אבני חול גדולות, קיר עופרת, בטון חשוף וחלוקי נחל), אוניברסיטת תל אביב
1988 פסל חוץ "השרפרף" (ברזל צבוע לבן), אוניברסיטת תל אביב
1989 פסל סביבתי בחורשה, "צלילים" (זוג תריסי ברזל צבועים לבן), תל חי
1992 פסל חוץ "הזעקה" שנבנה במסגרת ה"דוקומנטה" בקאסל, גרמניה, גן הפסלים, מוזיאון ישראל
1993 "טריו", אוסף המוזיאון; "עוגב גנים", הטכניון; פסל ברזל צבוע אדום, עיריית תל אביב מוצג ברחוב פנקסה
1998 עבודות סביבתיות "קצב במרחב" (זוג פסלים מברזל צבועים לבן) ו"שרפרף", מוזיאון תפן
1998 "נר זיכרון" (ברזל בשחור ולבן בגובה של 6 מטרים) ופסל סביבתי עשוי אבני בזלת, בסיס חיל האוויר תל נוף
1999 פסל חוץ (ברזל בלבן ובלימון, בגובה של 2.2 מטרים), חצר הפסלים, מוזיאון תל-אביב

תערוכות

יצירותיו מוצגות באוספים של מוזיאונים בארץ ובעולם ומצויות באוספים פרטיים. השתתף בתערוכות קבוצתיות והציג בתערוכות יחיד. בשנת 1952 הציג ב"סלון הציור הצעיר" בפריז. הציג, בין היתר, בקרנגי הול, בפיטסבורג, בגלריה שרפנטיה בפריז, במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ובמוזיאון גוגנהיים בניו יורק, במוזיאון חיפה, במוזיאון עין חרוד, וכן בביינאלות בוונציה, בפירנצה, ברייקה-יוגוסלביה ובסאן פאולו. כמו כן הציג במוזיאון ישראל תערוכת יחיד בפיסול וציור ב-1977, והיא הועברה ב-1978 למוזיאון תל אביב. תערוכה רטרוספקטיבית של יצירתו נערכה במוזיאון תל אביב ב-1993. מ-1981 ועד היום מוצגות תערוכות יחיד שלו בגלריית דביר בתל-אביב.

פרסים ואותות כבוד

1953 "ציון של כבוד", התערוכה הבינלאומית של דוביל, צרפת
1964 פרס שטרוק, עיריית חיפה
1967 פרס דיזנגוף, עיריית תל אביב
1971 מדליית זהב, הביינלה ה-11 בסאן פאולו
1977 פרס סנדברג, מוזיאון ישראל
1987 פרס שר החינוך
1995 פרס גמזו, מוזיאון תל אביב

בשנת 1936 מסתיים הפרק הפסטורלי הזה בחייו של מיכאל גרוס בטרגדיה כואבת. בהסתערות של כנופיה מקומית נשדד העדר, המטעים נעקרים, המשק מחוסל, והבית מועלה באש. עמל של חמש עשרה שנה יורד לטמיון. האחוזה הפורחת חוזרת למצבה הבראשיתי כאדמת ביצות מוכת יתושים ומלריה. חיים, אביו של מיכאל, אינו מסוגל להשלים עם המכה המחסלת את חזון עבודת האדמה שלו והופכת את חייו לשממה ומחליט לנסות לשקם את מפעל חייו. המשפחה מוצאת לעצמה חדר שכור בטבריה וממתינה לרגיעה שתאפשר לה לשוב לביתה ההרוס. אבל המאורעות נמשכים. אחי האב נרצח בפרץ האלימות הפוגע בשכונה היהודית של טבריה. חיים גרוס פותח בחקירה משלו לתפוס את הרוצחים, אבל ב-1939 הוא עצמו נופל קרבן לאלימות הערבים. הוא מותקף בעת עבודה בתעלת ניקוז, נפצע קשה, נלקח לבית החולים אך אינו מצליח להתאושש ומת מפצעיו. לאה, אמו של מיכאל, ואחותו שולמית, עובדת סוציאלית בצפת, סועדות אותו בחוליו. עם מות האב האם מתמוטטת ומועברת לאשפוז בבית החולים "הדסה" בירושלים. לאחר שהיא מחלימה, היא נשארת לגור בירושלים עם מיכאל.

מיכאל עלה לירושלים ב-1936 עוד לפני שחרב הבית על שפת הכינרת. הוא הגיע אליה חולה, כמעט כרוני, במלריה, ונזקק לרופאים של העיר הגדולה ולאווירה המבריא. בירושלים, בבית המדרש למורים "מזרחי", התגלו כשרונותיו האמנותיים של מיכאל גרוס, אף כי לא בבת אחת ועם עליות ומורדות. מורו הראשון לציור בבית המדרש, הפסל הנודע זאב בן צבי, מאנשי "בצלאל", עמד מיד על יכולתו, וגרוס הצעיר המשיך לעמוד בקשר אתו גם לאחר סיום חוק הלימודים, והציג לפניו את עבודות הפיסול-הכיור הראשונות שלו.

גרוס הוא גם צייר וגם פסל. "גם הפסלים שלי הם מעין ציורים. הציור והפיסול שלובים אצלי זה בזה" – הוא מסביר. את העבודות הגדולות של מיכאל גרוס, פסלי חוץ צבעוניים ופסלים סביבתיים גדולי ממדים הצומחים מתוך האדמה ושואפים לשמים, שהם, כפי שהוא מגדיר את יצירתו, "ביטוי משותף של צבע וצורה", אפשר לראות בכמה מקומות בארץ: בגן הפסלים של מוזיאון ישראל בירושלים, במוזיאון תל אביב ובמוזיאון תפן בגליל. ואולם הוא אינו יוצר רק לתערוכות. עבודותיו מוצגות גם בגנים ציבוריים בירושלים, ברחוב תל אביבי, בקיבוצים ובבסיס חיל האוויר בתל נוף, והן מעשירות מבני ציבור ואתרי זיכרון. על אף התמורות שעבר והחוויות שצבר בנופים ובתרבויות אחרות ברור לו שבסוד תמציתו ובשורש עבודתו בוהקת בשקיפותה הכינרת של ימי ילדותו. "שם" - הוא קובע - "היה בית הספר הראשון שלי לציור".

גרוס הוא מינימליסט. בסגנון זה התחיל לצייר עשר שנים ויותר לפני שהגיע הסגנון לארץ. "בציור הישראלי שלטה אז קבוצת 'אופקים חדשים'. היו מהם שאמרו עליי שאיני יודע לצייר. אצלי זה לא נבע מאופנה או מתוך השקפת עולם פילוסופית, אלא מן הצמיחה שלי מהאדמה, מהשמש החזקה שקפחה מעל ראשי ומהשמים השקופים ומן הרוחניות השקופה של הכינרת. אלה היו האלמנטים ששלטו ב'בית הספר' שלי לציור. מאוחר יותר, כשנסעתי ללמוד פיסול בפריז, התחלתי גם להבין מה בדיוק השפיע עליי כל כך בילדותי. נחשפתי אז לאמנים חשובים וליצירות אמנות מן השורה הראשונה. אבל את המכה הראשונה בראש קיבלתי מן הטבע בארץ".

שלא כאותם אמנים שהשמש האכזרית של ארץ ישראל סנוורה אותם כשבאו אליה מאירופה, מיכאל גרוס הוא דור שישי בארץ, בן למשפחה מ"היישוב הישן", מאלה שבעלייתם לארץ הקודש הקדימו בעשרות שנים את ה"עלייה הראשונה". הוא נולד בטבריה, וכשמלאה לו שנה עברה המשפחה מן העיר אל הכפר, ומיכאל גרוס היה ל"ילד טבע". הוא דיבר עברית וערבית. מוריו הראשונים היו הוריו, והוא הגיע ללימודים סדירים בבית ספר רק בכיתה ה'.

אביו, חיים, היה מראשוני המתגייסים היהודים למשטרת המנדט הבריטי, ותפקידו האחרון, לפני שנפצע קשה, היה ראש מחלקת החקירות בטבריה. אבל הוא פרש מן השירות כדי להיות עובד אדמה. "אבא היה מלא אגו אינדיווידואלי, ואימא הייתה נלהבת ומלאת מסירות להגשים את דמיונו של אבא" – מספר מיכאל גרוס. – "הוא השקיע במשק את כל כוח היצירה שלו. את גלי האבנים שסיקל אפשר לראות עוד היום בחוף "הוואי" בטבריה, הוא מקום ביתנו האבוד. הבית היה פשוט. לא היו בו מים זורמים, ואימא בישלה על פרימוס. אבל הבית היה מלא אורחים. ההורים חיו בשלום עם הערבים בני הסביבה והעסיקו אותם בעבודות המשק, כמו גם את החלוצים בגליל." השייך מוטלק, המוכתר של הכפר השכן, היה כאח לחיים גרוס וכבן המשפחה. מאוחר יותר, במהומות "המרד הערבי", נעצר בידי הפורעים ועונה על קשריו הטובים עם בני גרוס.

לירושלים הגיע מיכאל גרוס חולה. הוא ביקש ללמוד בבית הספר בבית הכרם, אך שכר הלימוד שנדרש ממנו היה מעבר יכולתה של המשפחה. "המליצו לי ללכת וללמוד, ללא תשלום, בבית המדרש למורים 'מזרחי'. המנהל, הרא"ם ליפשיץ, הסכים לקבל אותי אף שלא הייתי דתי ולא עוד אלא שהייתי גם בור גמור בנושאי היהדות. בסמינר הכירו בי כב'שייגץ' וקיבלו אותי כפי שהייתי. אפילו התעלמו מהשתתפותי בפעילות של 'המחנות העולים'. אני שמח על שהזדמנה לי אז האפשרות להכיר עולם חדש וזר ולפגוש באנשים מיוחדים כמו המנהל, הרב ליפשיץ." בשנת הלימודים הראשונה של מיכאל העניק לו הפסל בן צבי, המורה לציור, את הציון "טוב". אבל בשנים הבאות, אצל מורה אחר לציור, היו ציוניו נמוכים מאוד. רק בשנת הלימודים האחרונה חזר להצטיין. "אבא נפטר באותה שנה מפצעיו. נסעתי לטבריה פגוע ונסער. החוויה הקשה הזאת זעזעה אותי עמוקות ועוררה בי את הצורך בציור כביטוי עצמי. התחלתי לרשום, לצייר ולעבוד בחומר."

דרכו של מיכאל גרוס אל ההתעסקות המוחלטת באמנות הייתה ארוכה. תחילה עבד למחייתו ולמחיית משפחתו כמורה כללי בבית הספר העממי א' בחיפה. הוא למד בטכניון אדריכלות במשך שנתיים, והוא גם שירת במשטרת היישובים כנוטר. בתוך כך החלו המאורעות שקדמו למלחמת השחרור. אחרי קום המדינה לימד מתמטיקה ופיזיקה בבית חינוך תיכון בחיפה. כל אותן שנים לא נטש גרוס את הציור והפיסול. אמנם לא למד לימודי אמנות סדירים, אבל השכיל ליצור קשרים מיוחדים עם גדולי האמנים של הדור: בן צבי, פלדי, סימה, שמי, ציפר וסטימצקי.

בשנת 1951 הבין גרוס שעליו להרחיב את האופקים וגם ללמוד באופן מעמיק. הוא החליט לגלות לבירת האמנות, היא פריז. ארבע שנים ישב בצרפת ולמד פיסול באקדמיה לאמנות "בוזאר", ובמקביל עסק גם בציור. "בפריז התוודעתי לעולם האמנות על גווניו השונים: עתיק, חדש ואוונגרד. בהתבוננות ובספיגה סלקטיבית, דרך סולם אישי מופנם, עיצבתי את דרכי שלי." הוא התקיים על הוראת עברית בסמינר יהודי. בפריז גם החל לגעת בתהילה. ב-1952 השתתף ב"סלון הציור הצעיר", וכעבור שנה זכה ב"ציון של כבוד" בתערוכה הבינלאומית של פריז.

מיכאל גרוס העמיד דורות של תלמידים. הוא לימד פיסול ב"בצלאל" בירושלים, ובמשך עשרים וחמש שנה, עד שפרש לגמלאות ב-1985, לימד במכון לאמנות של סמינר הקיבוצים. לכפר האמנים עין הוד הצטרף סמוך לשובו ארצה מפריז, והמשיך להחזיק בו סטודיו גם כשעבר ב-1962 לחיפה. כצייר רשם לעצמו גרוס את הכבוד להיות הישראלי הראשון שמוזיאון גוגנהיים רכש יצירה שלו.

כיום הוא ממשיך לצייר וליצור פסלי חוץ ועבודות סביבתיות בסטודיו שלו באבן יהודה ובחצר העבודה הסמוכה לו. בכל השנים שחלפו מאז שהתרוצץ יחף על שפת הכינרת ממשיך מיכאל גרוס ליצור את הביטוי ההולם מבחינתו של צבע וצורה שהם ברוח זמנם ועם זאת נושאים את השקיפות של ימי הילדות.

מיכאל גרוס: "אמנות עכשווית היא בעיקרה החופש של האמן לבטא את פנימיותו בכל דרך, אם פיגורטיבית ואם מופשטת, זה על יד זה ממש. הפיגורטיבי יהיה אצלו ברמה של המופשט מבחינת הציור, והמופשט, בהתייחסות האותנטית שלו לחיים, יהיה כמו הפיגורטיבי. האמן האמיתי אינו עבד של אופנות או של מגרות, אלא ייטול מכל חידוש את מה שיחזק את הביטוי שלו. כך תיווצר אצלו החירות המלאה של שימוש בחומרים ובדברים שונים".