מר מנחם קלמנזון

הוא למד בבית הספר האזורי ולאחר מכן בישיבה התיכונית מקור חיים ובישיבת ההסדר בעתניאל. כנער גדל בצל האינתיפאדה השנייה. "זו הייתה תקופה מעצבת עבורי", הוא משתף, "השנים האלה חשפו בפניי שאי אפשר לחיות ולהתמודד בלי להיות קשור לרובדי העומק של הנפש והעם, עד כמה הקיום שלנו אינו מובן מאליו ועד כמה עלינו להעריך את מקומנו בארץ". בשנת 2016 דודו, הרב מיכאל מרק, נרצח בפיגוע. "הייתי מאוד קרוב אליו, גרנו בשכנות", מספר מנחם, "באותו הפיגוע אשתו נפצעה קשה, והוא נרצח לנגד עיני שניים מילדיהם – פדיה ותהילה. שנתיים לאחר מכן בנו, סרן שלומי מרק, נהרג בעת שירותו במוסד".

את שירותו הצבאי עשה מנחם כלוחם בחיל התותחנים. "זה היה שירות צבאי משמעותי שבו מימשתי את הרצון לתרום, יש לנו אחריות כלפי העם שלנו – אלו ערכים שגדלנו עליהם", מספר מנחם. בהמשך שירת כחייל מילואים והשתתף במבצעים חשובים, בהם עמוד ענן ועופרת יצוקה, וכשש־עשרה שנה הוא חבר בכיתת הכוננות של היישוב.

משהשתחרר מצה"ל חזר ללמוד בישיבת ההסדר בעתניאל, הוסמך לרבנות וקיבל תואר ראשון בחינוך מטעם מכללת הרצוג. ב־2012 עבר להתגורר בעיר שהם לשם לימודים בכולל "עולמות". "בתקופה הזאת הייתי פעיל חברתית, הרציתי והעברתי סדנאות במוסדות רבים ועבדתי עם בני נוער. כחלק מהעשייה החברתית נפגשתי עם גוונים שונים של החברה הישראלית – חילונים ודתיים, צעירים ומבוגרים – ועם כולם פעלנו כדי לייצר שיח משותף. דווקא העבודה הלא פורמלית עם הנוער הובילה אותי לחינוך הפורמלי. מצאתי הרבה משמעות בעבודה עם הנערים בשנים המעצבות הללו".

בשנת 2009 נישא לבת זוגתו אילת (לבית נוימן), פיזיותרפיסטית וחוקרת באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, שעלתה ארצה בשנת 2008 מארצות הברית. לשניים חמש בנות. בשמונה השנים האחרונות מנחם מחנך בישיבה התיכונית אור עתניאל. "אני מחנך את תלמידיי למצוא כיצד הם יכולים לממש את עצמם ואת יכולותיהם מתוך חיבור למרחב שלהם ולעם שלהם. אין סתירה בין מימוש עצמי לבין חיבור למרחב ולשורשים. אני רוצה שהם יהיו מחוברים לזהות שלהם, ושואף לחנך לאהבת התורה מתוך בחירה חופשית ולערבות הדדית ודוחף אותם לשירות צבאי משמעותי".

אלחנן מאיר קלמנזון הי"ד, אחיו הגדול של מנחם, היה דמות משמעותית בחייו של מנחם. "הוא היה אדם שכולם בסביבתו ידעו שאפשר להישען עליו, בכל דבר ועניין, חכם מאוד, עם תפיסה מהירה ובעל ידע רחב במגוון תחומים. הכרתי את שיקול הדעת שלו וידעתי שאפשר ללכת אחריו בעיניים עצומות". אלחנן שירת בחטיבת גבעתי ולאחר שחרורו מונה לקצין שהתמחה בנושא הגנת יישובים. "לאחר שנים של פיתוח קריירה, כשנקרתה ההזדמנות בפניו, הוא עזב את מקום עבודתו והחל לעבוד במוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים. הוא עבר לעבודה קשה יותר, בשכר נמוך יותר, אבל שהאמין בה יותר".

בשבעה באוקטובר, משהחלו להתפרסם ידיעות על הזוועות שמתחוללות ביישובי הדרום, החליט אלחנן לצאת מעתניאל אל הדרום ולסייע במה שניתן. "אני הולך לחפש יעילות", אמר לאחיו, מנחם – שהצטרף אליו בלי להסס. כבר בדרכם נחשפו לממדי האסון הנורא שפקד את ישראל. אלחנן הבין שבקיבוץ בארי זקוקים להם. "התקרבנו לבארי, ראיתי ג'יפ לבן הפוך, מקלע עליו, לצידו כמה גופות מחבלים ועל הכביש פזורות כמה רקטות אר־פי־ג'י שאיש לא פינה. לאט לאט חלחלה גם אליי ההבנה על עוצמת האירוע".

אלחנן ומנחם הגיעו לבארי לקראת ערב ושם פגשו בכוחות הצבא הנלחמים בקיבוץ. באותה השעה הלחימה באזור הייתה בעוצמה גבוהה. אלחנן פנה לקציני החפ"ק לראות כיצד יוכלו לסייע. "בשלב הזה הבנו שצריך להיכנס ולסייע במאמצי החילוץ. קיבלנו דיווח על ילדה שהוריה נרצחו ושצריך לחלץ אותה מביתה שעולה באש". השניים חברו לכוח נוסף ובדרכם אל הילדה חילצו בני זוג שהיו כלואים באחד הבתים הבוערים. משהגיעו לרכבם, מספר מנחם, "פתאום, מבין השיחים, הגיח אדם גבוה. התכוננתי לירות בו, אבל אלחנן הכשיר אותנו במשך שנים בכיתת הכוננות: באירוע במתווה אזרחי אתה קודם כול מוודא מי מולך. תשאלתי אותו במהירות תחת אש והבנתי שמדובר בתושב בארי ולקחתי אותו איתנו". כך הציל הצוות אדם נוסף שנקלע אל התופת.

בהמשך הלילה חבר אל האחים אחיינם, איתיאל. לאורך כל הלילה עד עשר בבוקר חילצו השלושה עשרות רבות מתושבי בארי שהיו נצורים בבתיהם. תינוקות, ילדים, נשים הרות וקשישים. הם פעלו בגבורה אין קץ, בנחישות וברגישות. "אסור שאנשים יצאו מכאן כמו פליטים", אמר אלחנן בעת החילוץ. אף שהדבר היה כרוך בסכנה ממשית לחייהם, הוא טען: "אי אפשר שאישה מבוגרת תצא ללא מכשיר השמיעה שלה". ומנחם מתאר: "בכל פעם ביקשנו מהאנשים שהכנסנו לרכב להוריד את ראשיהם כדי שלא יראו את הזוועות שפקדו את הקיבוץ, לשמור על הנפש ולא רק על הגוף".

בבוקר, לאחר פעילות מאומצת של שעות ארוכות, חשו השלושה כי אפסו כוחותיהם ולכן החליטו להיכנס לפעילות בבית אחרון – ולאחריו ינוחו מעט. מנחם נזכר באותם רגעים: "השעה הייתה עשר וחצי בבוקר, הבית היה חשוך. אלחנן נכנס ראשון. מפינת הבית מחבל לבוש שחורים פתח באש. היו לו קליעים חודרי שריון ואלחנן חטף צרור לחזה. הוא צעק 'הותקלתי' ונפל לאחור".

באותה היתקלות מנחם נפצע באורח קל, אלחנן ספג פגיעה אנושה ומותו נקבע זמן קצר אחר כך בשער בארי, המקום שאליו חילצו עשרות מתושבי הקיבוץ. הוא הותיר אחריו את אשתו שלומית, ואת חמשת ילדיו, שי, טל־אורות, מבשר, קרן־אמונה והוד. אלחנן היה בעל מסור ואבא אוהב. 

מנחם גויס למילואים ולאחר שהחלים מפציעתו הצטרף לחטיבת יהודה. שלושה שבועות לאחר מותו של אלחנן, נפל בקרב בעזה בן דודו של מנחם, סגן פדיה מנחם מרק ז"ל. "לפדיה היה חיוך כובש, הוא בחר לצמוח להיות אדם שמח ואופטימי והיה למקור כוח במשפחה"

"מאז נפילתם של אלחנן ופדיה אנחנו פועלים לשימור האחדות בעם. זה נותן לנו כוח להתמודד עם האובדן. אני מרגיש זכות גדולה על מה שעשינו יחד עם כאב רב. החלטנו לצאת לשם מתוך מחויבות גדולה לעם ישראל ומתוך ידיעה שהעם שבורכנו להיות חלק ממנו ראוי לכך".