יהודית הנדל

פרופ' הלל ברזל, יו"ר, פרופ' ניצה בן-דב, פרופ' עליזה שנהר

הסופרת יהודית הנדל היא קול ייחודי, מרגש ורב עוצמה בספרות הישראלית. יכולתה לעצב את נפתולי נפש האדם הופכים את סיפוריה, המתרחשים בהוויה ישראלית טיפוסית, לסיפורים המגלמים חוויות נפשיות אוניברסליות.

כבר בקובץ הסיפורים "אנשים אחרים הם" (1950) וברומן "רחוב המדרגות" (1955) מתגלה רגישותה של יהודית הנדל אל האחר והחלש. להלכה הרומן "רחוב המדרגות" עוסק בלוחמים שחזרו ממלחמת השחרור ומנסים להתאקלם במדינה החדשה; למעשה זהו רומן המבשר את התפרצות הזעם של השכבות החלשות בישראל. לפני המהומות של ואדי סאליב, לפני שהתחדדו המתחים העדתיים והמעמדיים בחברה הישראלית, כתבה עליהם יהודית הנדל ברגישות, באמפתיה ובתחושת-בטן נכונה ונבואית. "רחוב המדרגות" הוא דוגמה קלסית לכך שהספרות עשויה להקדים את החיים.

ההופעה המחודשת של הרומן "החצר של מומו הגדולה" (1969) תחת הכותרת "החמסין האחרון" (1993) גם היא הוכחה לעכשוויותה של יהודית הנדל ולרלוונטיות של כתיבתה המוקדמת והמאוחרת כאחד. בין שאר ההישגים הרחיבה הנדל ברומן זה את צורת הדיאלוג ה"אבסורדי", אותם דו-שיחים מקוטעים, מלאי פערים, המעניקים אופי הזייתי-חלומי ליחסים של הגיבור עם זולתו. בכוח סגנונה האינדיווידואלי המאופק ובכוח העיצוב המרשים שלה היא יצרה מציאות המתפרקת ומתגבשת לפרקים, מתפוגגת ונולדת מחדש משברי דברים ומרסיסי התנסויות.

ב"הכוח האחר" (1984) מימשה יהודית הנדל באופן קונקרטי וחד-פעמי את המפגש החמקמק שבין טקסט ספרותי לציור. בצד היותו של הספר המחשה ספרותית לאותו מתח ערטילאי, הוא גם תעודה אנושית מרתקת על שני יוצרים משתי אמנויות מקבילות החיים בכפיפה אחת. ב"הכוח האחר" הוכיחה יהודית הנדל שפואטיקה של כוח חלש לכאורה, אמפתי, "נשי", יכולה להתמודד ואולי גם לנצח את הכוח הגברי החזק. מאז שפורסם "הכוח האחר", מן היצירות המיוחדות של הסיפורת הישראלית, הפכה הנדל לנציגה המובהקת של "כתיבה נשית", שהיום היא-היא הכתיבה הדומיננטית בספרות הנכתבת בארץ ובעולם.

בספריה הבאים, "כסף קטן" (1988), "הר הטועים" (1991) ו"ארוחת בוקר תמימה" (1996), עיבדה יהודית הנדל, שכללה והעלתה למדרגה אמנותית עליונה את החומר החווייתי והתיעודי המצוי ב"הכוח האחר". את התהליך של עיבוד האבל האישי שלה על מות בעלה היוצר, תהליך שבא לידי ביטוי בכתיבת "הכוח האחר", השליכה הנדל על הזירה הלאומית שלנו. "הר הטועים" חושף את דמות אבלם של ההורים השכולים ושל משפחות השכול בישראל. יש להזכיר שכבר ברומן הראשון שלה, "רחוב המדרגות", עיצבה הנדל דמות אמינה וקורעת-לב של אם המתאבלת מדי יום ביומו על מות בנה החלל. ב"הר הטועים" הרחיבה הנדל את תמונת האם היושבת על המדרגות ומבכה את בנה לתמונה פנורמית-חברתית על אודות תרבות חשאית שהתפתחה בבתי-העלמין הצבאיים בארץ. הנדל, שהייתה הראשונה שחשפה את בעיותיה הנפשיות והסוציו-כלכליות של העדה המזרחית ביחס לממסד האשכנזי, הציבה על המפה התרבותית של הארץ עוד קבוצה-עדה שמקומה ביחס לממסד הגברי הרשמי אמביוולנטי ומסובך: עדת המשפחות השכולות או מה שקרוי אצלנו "משפחת השכול". הנדל חושפת את המתח בין הפסאדה הלאומית הדורשת אחידות (יוניפורמיות) בביטוי האבל, מגמה תרבותית "גברית", לבין ההורים השכולים החותרים לאינדיווידואציה של ילדם ואבלם, מגמה "נשית" של האבל.

מגוון הנושאים והתחומים שיצירתה של הנדל נוגעת בהם ושהיא מפתחת באופן ייחודי לה אינו פוסח על השואה. "ליד כפרים שקטים, 12 ימים בפולין" (1987) הוא תעודה מרגשת ואינפורמטיבית על מסעה של מי שנולדה בוורשה והובאה לארץ כילדה קטנה. זהו סיפור מסע עצור ומרגש על ה"שָׁם" שלה ושל עמה.

על היותה של יהודית הנדל "כוח אחר", חזק ומקורי בספרות העברית, שונה בתכנים ובדרכי העיצוב מבני דורה וכזאת שמבשרת את הבאות, שמגיעה בנושאיה הרבים לסמטאות צדדיות, לרחוב מדרגות ולבתי קברות שרוחשים בהם חיים אחרים, הרחק מדרך המלך הממלכתית; על היותה פֶּה וקול לדחוי, לסובל ולנכה; על היותה במידה רבה חלוצה בפנייתה ממרכז המפה החברתית אל שוליה, מן המוצק והיציב בחברתנו אל השביר, הרופף והנזקק;

על היותה אישה יוצרת שממזגת בספריה חוויות נשיות וגבריות אותנטיות ואמינות, חוויות של פרטים כואבים וציבורים מדממים - על כל אלה מוענק לה פרס ישראל בספרות ליוצרים לשנת תשס"ג.

הסופרת יהודית הנדל היא קול ייחודי, מרגש, רב עוצמה ובעל מעמקים, עיצוב מרשים וכוח סגנון אינדיבידואלי מאופק - המעבירים חוויה נפשית אוניברסלית. כמו כן, מאז "הכוח האחר", מן היצירות הקלסיות של הסיפורת הישראלית כולה, הפכה לנציגה המובהקת ביותר בסיפורת הישראלית של "כתיבה נשית", שהיום היא-היא הכתיבה הדומיננטית בספרות הנכתבת בארץ ובעולם.

ציוני דרך בחייה

1947 פרסמה סיפור ראשון ב"הארץ".
1948 נישאה לצייר צבי מאירוביץ, ולזוג נולדו שני ילדים: בת דורית ובן יהושע-שוקי. היום יש ליהודית גם שני נכדים קטנים.
1948–1949 עבדה ככתבת פרלמנטרית בכנסת בתל אביב.
1949 נסעה עם בעלה לזלצבורג, למחנה עקורים, לבקר את אחותו, היחידה שנותרה מכל משפחתו שנספתה בשואה, כיוון שהיא נשלחה לסיביר.
1949–1950 חייתה עם בעלה בפריז.
1950 הוציאה את ספרה הראשון, "אנשים אחרים הם", ובמשך 15 שנים הייתה אשה-סופרת יחידה בחבורה של גברים.
1954 זכתה בפרס אשר ברש על כתב יד אנונימי בשם "רחוב המדרגות".
1955 הופיע ספרה "רחוב המדרגות" ב"ספרייה לעם" של עם עובד והיה לרב מכר של שנות החמישים.
1957 "רחוב המדרגות" הומחז והוצג על ידי "הבימה".
1969 אחרי שתיקה של 14 שנים ראה אור הרומן "החצר של מומו הגדולה". הרומן הומחז לטלוויזיה בשנת 1971 על ידי יהודה ג'אד נאמן.
1974 מת מאירוביץ.
1977 שלוש שנים אחרי מותו של מאירוביץ התחילה לכתוב את "הכוח האחר", ספר של 136 עמודים, שעבדה עליו שבע שנים.
1980 עברה להתגורר בתל אביב.
1999 במוזיאון תל אביב נערכה תערוכה גדולה בשם "הכוח האחר", ובה הוצגו קטעים מתוך הספר מול ציוריו של מאירוביץ שעליהם נכתבו הקטעים. כן הופיע ספר מיוחד בשם "הכוח האחר – צבי מאירוביץ ויהודית הנדל", שתיעד את התערוכה.

יהודית הנדל היא בת למשפחה חסידית מווארשה, מצאצאי האדמו"ר ר' יחזקאל מקאזמיר. בשנת 1925 מכר סבה, ר' יחזקאל הנדל, את רכושו בווארשה, חנויות ושני בתי חרושת, ועלה עם בניו ועם בנותיו לארץ. הוא התיישב בגבעות השוממות של קוסקוס-טבעון, ואחר כך ייסד, יחד עם הרבי מיבלונר, את כפר חסידים (דמותו מופיעה בשמו האמיתי ב"הר הטועים"). אביה של יהודית נשאר בווארשה, והצטרף למשפחתו הענפה בארץ ישראל רק לאחר 5 שנים, ב-1930, כאשר יהודית הייתה ילדה קטנה. הוא התיישב בנשר, שכונת פועלים ליד חיפה, שבה גדלה יהודית והיא מזכירה אותה הרבה בסיפוריה. האב הביא עמו לארץ את מכונות הטריקוטאז' שלו, שהחלידו בצריף בנשר, והיה פה לנהג אוטובוס. הוא ייסד את קואופרטיב התחבורה "חבר" בחיפה, ולימים הביא למיזוגו עם קואופרטיב "המעביר" וייסד את קואופרטיב "אגד".