פרופ' יעקב לנדאו

תפקידים אקדמיים בארץ

1946–1947 מורה לערבית בגימנסיה העברית הרצליה, תל-אביב
1949–1958 מורה לשפה הערבית ולהיסטוריה וחבר ההנהלה בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה העברית
1958–1993 מרצה, מרצה בכיר, פרופסור חבר ופרופסור מן המניין ומופקד הקתדרה על-שם גרסטן במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית
1960–1968 מייסד וראש המחלקה לשפה ולספרות ערבית באוניברסיטת בר-אילן

תפקידים אקדמיים בחו"ל

1955–1956 מרצה אורח, מורה ללשון הערבית ולהיסטוריה של המזרח התיכון המודרני באוניברסיטת ברנדייס בוולטהם, מסצ'וסטס
1963–1964 פרופסור אורח באוניברסיטת קליפורניה, לוס אנג'לס
1968–1969 פרופסור אורח באוניברסיטת וויין, דטרויט
1969 פרופסור אורח באוניברסיטת קולומביה, ניו-יורק
1974 פרופסור אורח באוניברסיטת אנקרה, תורכיה
1975 פרופסור אורח באוניברסיטת קנדידו מנדס בריו זה-ז'ניירו, ברזיל
1979 פרופסור אורח באוניבריסטת יוטה, סולט לייק סיטי
1983–1984 עמית במכון ההולנדי ללימודים מתקדמים במדעי הרוח והחברה, ווסנאר
1987–1988 עמית אורח בכיר למחקר בסיינט אנתוני קולג', אוקספורד, אנגליה
1988 פרופסור אורח באוניברסיטת ניו יורק, ניו-יורק
1990 פרופסור אורח באוניברסיטת אלברט-לודביג בפרייבורג, גרמניה
1992 פרופסור אורח באוניברסיטת ויסקונסין, מילווקי
1993 פרופסור אורח באוניברסיטת רופרכט קארל בהיידלברג, גרמניה
1994 פרופסור אורח באוניברסיטת ברנדייס בוולטהם, מסצ'וסטס
1997–1998 פרופסור אורח באוניברסיטת פרינסטון, ניו ג'רסי

תפקידים אחרים

1971–1973 מנהל מדעי במכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח
1985–1987 נשיא האגודה הישראלית למדע המדינה
1993–1998 עורך המזרח החדש (שנתון של החברה המזרחית הישראלית); חבר המערכת של ספונות – שנתון לחקר קהילות יהודיות במזרח

לאורך השנים משמש יועץ מערכתי של כתבי עת מקצועיים בישראל, בהולנד, בקנדה, בשבדיה, בבריטניה ובצרפת.

אותות הוקרה ופרסים

• פרס מכון בן-צבי, ירושלים
• פרס על-שם יצחק גרינבוים, ירושלים
• מדליה על הצטיינות במחקר מתקדם, אוניברסיטת בואזאיצ'י, איסטנבול
• חברות כבוד באקדמיה להיסטוריה באנקרה (המדען הישראלי היחיד עד כה)
• ציון לשבח מהאגודה הישראלית למדע המדינה

חברות בארגונים מקצועיים

1949 חבר בחברה המזרחית הישראלית
1984–1992 חבר המועצה באגודה הבינלאומית למחקרים פרה-עות'מניים ועות'מניים

חבר גם באיגוד הצפון-אמריקני למחקרי המזרח התיכון, באיגוד התורכי להיסטוריה (חבר כבוד משנת 1989) ובאיגוד האירופי של הערביסטים והאסאלמיסטים.

את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים החל ב-1942. "בכניסתי לאוניברסיטה", הוא אומר, "התאכזבתי לגלות כי אין בה מחלקה ללימודי המזרח התיכון. על כן למדתי היסטוריה כללית, היסטוריה של עם ישראל ושפה וספרות ערבית – לימודים שעיצבו את מחקריי לאחר מכן. משכה אותי ההכרה שאנחנו במזרח התיכון ושנהיה בו בעתיד ושכל הלימוד שלמדתי עד אז היה אירופו-צנטרי, מתוך גישה שאנחנו עדיין חיים באירופה". לאחר שישים שנות מחקר הוא אומר: "כבר כשנכנסתי לאוניברסיטה התעניינתי בתנועות הלאומיות באזור שלנו, מפני שהיה ברור לי שהתנועה הלאומית שלנו – הציונות – תתנגש בתנועה או בתנועות לאומיות אחרות." לשם כך הוא ייחד שנים רבות לחקר הפאן-לאומיות ואחר-כך הפאן-אסלאם.

את עבודת המאסטר שלו כתב על התנועה הלאומית במצרים. מאז, במשך שנים אחדות, הייתה מצרים – מהתקופה העות'מנית המאוחרת ואילך – הנושא המוביל במחקריו ובתחומי ההוראה שעסק בהם. טבעי היה הדבר שגם את הדוקטורט שלו, שכתב באוניברסיטת לונדון, יכתוב על פרלמנטים ועל מפלגות במצרים. את הדוקטורט הוא פרסם בספר. שנים אחדות אחר-כך ראה אור מחקר שערך על התיאטרון במצרים – ספר מדעי ראשון על הנושא, שבו סקר את התיאטרון הערבי כתופעה תרבותית ופוליטית. שני הספרים האלה תורגמו לערבית וראו אור במצרים עוד בשנים שלפני הסכם השלום עם ישראל. "לאחר שנים ספורות נואשתי מן האפשרות שהמצרים ירשו לי, בתור ישראלי, לערוך מחקרי-שדה במצרים ולנבור בספריות ובארכיונים שלהם, וחיפשתי אפיק אחר".

מכיוון שעבודת המחקר על מצרים לא אפשרה עבודת-שטח, ומכיוון שכבר ידע לקרוא תורכית לצד השפה הערבית, העביר פרופ' לנדאו את מרכז הכובד של מחקריו לתורכיה, והשקיע זמן רב בלימוד החיים הפוליטיים ברפובליקה התורכית ובהכרתה. לשם כך הוא ביקר בארכיונים ובספריות, וערך ראיונות עם אישים ועם מומחים רבים. כמו כן לימד, במשך סמסטר אחד, באוניברסיטת אנקרה. השתתפותו בהרצאות ובכנסים בתורכיה ומחוצה לה זיכתה אותו בחברות באקדמיה התורכית להיסטוריה, וכך היה לישראלי הראשון שזכה בכבוד הזה. אחדים ממאמריו ושישה מספריו תורגמו לתורכית, בהם ספר על תנועות אידיאולוגיות רדיקליות בתורכיה, ספר על פעילות והתארגנות פאן-אסלאמית וספר על תולדות הפאן-תורכיזם. כרך שלם ייחד לאישיותו ולפעילותו של יהודי תורכי, משה כהן (תכינאלפ), שהטיף ללאומיות פאן-תורכית ואחר-כך כמאליסטית. הספר עורר הדים בתורכיה, שבה לא היה כהן מוכר.

כחלק מחֵקר הלאומיות והתרבות של מדינות המזרח החל פרופ' לנדאו לעסוק בזיקה שבין פוליטיקה ללשון או ב"מדיניות לשונית במזרח התיכון", כפי שהוא מכנה אותה.

"המשכתי להסתכל על התנועה הלאומית באמצעות אימוץ הלשון וביצורה ככלי חשוב להגדרת הזהות הלאומית ולהגברתה", הוא אומר. "חקרתי את הסוגיה ואת קשריה עם הזהות הלאומית בישראל (עברית מול ערבית) וגם בתורכיה, שבה הועלתה השפה התורכית למעמד עליון, ולאחרונה בשש המדינות המוסלמיות הסובייטיות-לשעבר בקווקז ובאסיה התיכונה". ספר שכתב עם חוקרת גרמנית על פוליטיקה ולשון בשש המדינות האלה תורגם לרוסית וראה אור במוסקבה.

לצד הכרה ולימוד של הפוליטיקה והתרבות במדינות המזרח, חקר פרופ' לנדאו את תולדות היהודים בארצות האסלאם בעת החדשה. את האפיק המחקרי הזה הוא טיפח גם כאשר היה המנהל האקדמי של מכון בן-צבי לחקר קהילות היהודים בארצות המזרח. ספר שערך על תולדות יהודי מצרים בתקופה העות'מנית (1517–1914) תורגם לערבית, ו-12 שנים לאחר הופעתו בעברית פורסם מטעם משרד התרבות של מצרים.  

פרופ' לנדאו כתב מאות מאמרים, שראו אור בכתבי-עת מדעיים במדינות רבות בעולם. כמו כן היה פעיל באגודות מדעיות שונות למדעי המזרח ולמדעי המדינה בישראל ומחוצה לה ואף עמד בראש אחדות מהן. במשך חמש שנים ערך את המזרח החדש, כתב-עת מדעי של החברה המזרחית הישראלית, וחוברות נבחרות אחרות של כתבי-עת אחרים בעולם. כיום הוא עורך ראשי של כל הערכים על האסלאם, על הערבים, על התורכים ועל הפרסים במהדורה השנייה והמורחבת של אנציקלופדיה ג'ודאיקה.

תקוותו של כל היסטוריון-חוקר היא שגם מעצבי מדיניות, דיפלומטים ואנשי שירות החוץ ימצאו שימוש במחקריו, במאמריו ובספריו כדי להכיר מדינות שכנות ולהבין את מהלכיהן. "אם אנשי המדיניות לומדים משהו ממה שאנחנו כותבים וחוקרים", הוא מסכם, "זה אולי בעיקר מהשגיאות שאנחנו מצביעים עליהן. והסיבה: השגיאות בולטות יותר, זועקות לשמים". יחד עם זאת, כמי שעוסק במחקר במשך יותר מחצי מאה, ברור לו שתפקידו של מדען בתחומו הוא, בין היתר, לחשוף תהליכים ולהבין תרבויות. "הצד התיאורי של העבודה חשוב מאוד", הוא אומר, "כדי שיהיה חומר מהימן ובדוק, שיאפשר להגיע למסקנות תיאורטיות כלליות יותר. העבודה המחקרית חושפת את העבר, מסבירה את ההווה ומניחה יסודות לעתיד".