חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבל פרס ישראל לשנת תשע"ח בתחום חקר הפסיכולוגיה.
פרופ' יצחק שלזינגר, יליד 1926, הוא מראשוני המורים והחוקרים במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. בשנת 1959 הוא השתלב במחלקה לפסיכולוגיה שהוקמה מחדש באוניברסיטה העברית ופרש ממנה כפרופסור מן המניין בשנת 1994. הוא הוסיף ללמד במחלקה כעשרים שנים נוספות. אף על פי שמבחינה אישית וחברתית היה יוצא דופן בתרבות החילונית־אנגלוסקסית במחלקה (בן לעולי גרמניה ושומר על אורח חיים דתי), שהושפעה מאוד בראשית דרכה מאופי האקדמיה בארצות הברית, היה לאורך כל התקופה איש צוות מסור ואהוב, ידוע בחוש ההומור שלו ובלשונו החריפה.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
יו"ר פרופ' שאול פוקס, פרופ' עמיה ליבליך, פרופ' דוד לייזר
פרופ' יצחק שלזינגר, יליד 1926, הוא מראשוני המורים והחוקרים במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. בשנת 1959 הוא השתלב במחלקה לפסיכולוגיה שהוקמה מחדש באוניברסיטה העברית ופרש ממנה כפרופסור מן המניין בשנת 1994. הוא הוסיף ללמד במחלקה כעשרים שנים נוספות. אף על פי שמבחינה אישית וחברתית היה יוצא דופן בתרבות החילונית־אנגלוסקסית במחלקה (בן לעולי גרמניה ושומר על אורח חיים דתי), שהושפעה מאוד בראשית דרכה מאופי האקדמיה בארצות הברית, היה לאורך כל התקופה איש צוות מסור ואהוב, ידוע בחוש ההומור שלו ובלשונו החריפה.
עבודתו האקדמית העיקרית של פרופ' יצחק שלזינגר היא בתחום הפסיכולינגויסטיקה, במיוחד בנושא רכישת שפת האם בהתפתחות הילד, תחום שהיה בחיתוליו בזמן שהתחיל לעסוק בו. הוא גיבש עמדה קוגניטיבית שנגדה את האסכולה המקובלת של התיאוריה הגנרטיבית בבלשנות – בהנהגתו של נועם חומסקי – שדגלה ברעיון כי שפת האם נרכשת כתוצאה מיכולת מוּלדת לרכישת שפה. לפי התיאוריה האלטרנטיבית שהציע פרופ' שלזינגר בעבודותיו, שפת האם נרכשת בהשפעת הסביבה, ובמרכזה משמעותם של ההיגדים הלשוניים, ולא החוקיות הצורנית שלהם. לפי מודל זה, שרכש תנופה בין־לאומית לימים, הילד תופס את העולם ומנסה לפענח משמעויות, כאשר ביטויי השפה שלו הם סמנטיים ולא תחביריים או מופשטים. תיאוריה זו קשרה הדוקות בין משמעות ההיגדים לבין המבנה שלהם, ולימים טען פרופ' שלזינגר כי ניתן ליישמה גם על שפת המבוגרים. עבודתו בנושא זה חלוצית והשפעותיה מרחיקות לכת גם בנושאים כמו הקשר בין משמעות ומבנה המשפט, דקדוק קוגניטיבי ודקדוק קונסטרוקטיביסטי. בגישתו ובמחקריו אלה השפיע פרופ' יצחק שלזינגר על דורות של חוקרים בארץ ובעולם, שהמשיכו, וממשיכים עד היום, לפתח תיאוריה התפתחותית זו בהצלחה גוברת, למרות התנגדות עזה של המחנה הנטיביסטי־ביולוגי. יש לציין כי בתחום זה חיבר פרופ' שלזינגר חמישה ספרים אקדמיים שיצאו לאור בהוצאות אקדמיות נכבדות.
לאורך כל הדרך היו לעבודתו האקדמית של פרופ' שלזינגר אף צדדים יישומיים, שהיוו תרומה חברתית חשובה בישראל. במסגרת זו יש לציין את עריכת המילון החלוצי לשפת הסימנים של החירשים בישראל ואת עבודותיו בתחום החינוך וההוראה. לגבי שפת הסימנים, חשוב לציין כי מעבר לתיעוד השימושי, בחקר המבנה של שפת הסימנים השתמש בשפת התנועה של אשכול־וכמן, מהלך מבריק וייחודי המעיד על שילוב בין־תחומי (ממחול לשפה) ועל ידע רחב במיוחד. עבודותיו בשפת הסימנים הניחו תשתית למחקר מקיף על שפת הסימנים בעברית, שנמשך עד היום. בהקשר זה, חברי הוועדה התרשמו מגישתו ההומנית של פרופ' שלזינגר למוגבלות ולנכות, שהקדימה בכמה עשורים את השיח העכשווי בנושאים אלה. בתחום יישומי נוסף, פרופ' שלזינגר חקר וכתב בנושאי חינוך יהודי וחינוך לשוני ופיתח תוכניות לימודים בתחומים אלה. קשורה לאלה גם עבודתו המקורית על הוראת התלמוד ועל ההיבטים ההרמנויטיים בצורות הארגומנטציות התלמודיות. בעקבות זאת הוא עוסק לאחרונה בכתיבה אקדמית תיאורטית אודות הבנת טקסטים בכלל.
בכל עבודותיו של פרופ' שלזינגר ניכרת יסודיות המלווה ביצירתיות ומקוריות מתודולוגית, וכן שותפות פוריה עם עמיתים ותלמידים. כך למשל, חבר במהלך עבודתו לפרופ' לואי גוטמן והשתמש בתורת השטחות שאותה יישם בתחומי מבחני האינטליגנציה ובמחקרי השפה. עם פרופ' יונתה לוי חקר את התפתחות הקטגוריות אצל ילדים.
פרופ' יצחק שלזינגר העמיד תלמידים רבים, שחלקם מרצים היום באקדמיה בארץ ובעולם. אף על פי שהוא אדם צנוע במיוחד, שלא הִרבה לעזוב את הארץ לכנסים ולשבתונים, והווייתו היהודית והישראלית היא מרכזית לזהותו, הוא רכש שם עולמי של מדען מהשורה הראשונה. גם בעשור העשירי לחייו הוא ממשיך לתפקד ולפעול בתחומי התעניינותו.
ניתנה לנו האחריות לבחור במועמד הראוי ביותר בין המועמדים השנה. אנו רואים זכות גדולה בהמלצתנו להעניק את פרס ישראל לשנת תשע"ח בחקר הפסיכולוגיה לפרופ' יצחק שלזינגר כאדם, מורה וחוקר.
קורות חיים
יצחק שלזינגר הוא חוקר חדשן, מקורי ומלומד. מחקריו פורצי הדרך בתחום רכישת השפה התפרסמו בקרב קהילת חוקרי הפסיכולינגויסטיקה בכל רחבי העולם בסדרה של ספרים יסודיים שכתב ובשורת מחקרים מקוריים בגישתם, המשמשים אבני יסוד עד היום הזה. מתוך גישתו המשלבת והבין-תחומית הוא חקר גם את מבנה הארגומנטציה לאור סוגיות התלמוד, והיה מראשוני החוקרים של שפת הסימנים בישראל ובעולם. פרופ' שלזינגר תרם מן הידע העשיר שצבר במחקר לטובת שיפור תהליכי הלמידה בבתי ספר יסודיים והעמיד תלמידים הרבה.
פרופ' יצחק שלזינגר נשוי לאביגיל ולהם שלושה ילדים, שישה-עשר נכדים ושבעה נינים.
לימודים
1944–1945 תעודת הוראה, סמינר ליפשיץ למורים
1952–1955 תואר ראשון בפסיכולוגיה ותלמוד, האוניברסיטה העברית בירושלים
1956–1958 תואר שני בפסיכולוגיה חברתית, אוניברסיטת ניו יורק
1956–1958 תואר שני בתלמוד, הסמינר התאולוגי (JTS), ניו יורק
1959–1964 תואר דוקטור בפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
תפקידים אקדמיים בארץ
1966–1968 מרצה, המחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
1966–1982 חבר מחקר בכיר, המכון למחקר חברתי שימושי, ירושלים
1968–1971 מרצה בכיר, המחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
1971–1977 פרופסור חבר, המחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
1977–1994 פרופסור מן המניין, המחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
1982–1983 עמית המכון ללימודים מתקדמים, האוניברסיטה העברית בירושלים
1990 מופקד הקתדרה על שם בראון, המחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
1994– פרופסור אמריטוס, המחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
תפקידים אקדמיים בחו"ל
1978 עמית מחקר, אוניברסיטת הרווארד, מסצ'וסטס, ארה"ב
1985 עמית מחקר, קולג' האוניברסיטה (University College), לונדון
1994 עמית מחקר, אוניברסיטת הרווארד, מסצ'וסטס, ארה"ב
מפעל חיים
יצחק מתתיהו שלזניגר נולד בשנת 1926 בקלן, גרמניה, לאימו ד"ר פאולה לבית שלוס ולאביו הרב ד"ר שמעון שלמה, מורה בסמינר אורתודוכסי להוראה בקלן. בהיותו כבן שש עברה המשפחה לעיר מֶמֶל שבליטא, שם נתמנה אביו למִשרת רב הקהילה. שלזינגר נשלח לבית ספר כללי גרמני, אשר שירת כמחצית מאוכלוסיית ממל – עיר גרמנית במקורה. במקביל נשלח לתלמוד תורה לשם השלמת הידיעות ביהדות. אחד המורים שהשפיעו עליו בתלמוד התורה היה משה שיין ז"ל – ציוני נלהב, אשר הדביק את הילדים ברעיונות הציוניים ולימד עברית.
לקראת סוף שנת 1938 מלאו רחובות ממל תהלוכות נאציות. דגלים נאציים נתלו ממרפסות הבתים ושירים אנטישמיים נשמעו בחוצות. מפעם לפעם סבלו יהודים מהתנכלויות והשפלות בעוברם ברחוב. בשנת 1939 הציבו הגרמנים אולטימטום לליטא, ולפיו עליה להעביר את העיר ממל לשליטתם. אחת מן הדרישות שהציבה ליטא בתמורה לכניעה הייתה כי יינתן היתר לכל תושב לצאת מן המקום עם רכושו באופן מיידי. עד מהרה ארזה משפחת שלזינגר את חפציה, ולאחר כמה חודשי נדודים ברחבי ליטא היגרה המשפחה לאנגליה, שם התמקמה במחוז ססקס בדרום המדינה. באפריל 1940 קיבלה המשפחה שתי אשרות כניסה – אחת לישראל ואחת לארה"ב, ואבי המשפחה החליט לצאת לדרך דווקא לישראל. אחרי מסע נדודים עלו לאונייה איטלקית והגיעו לחופי הארץ. המשפחה קבעה את מושבה בשכונת בית וגן בירושלים ויצחק החל ללמוד בבית הספר התיכון "מעלה", שם לימד גם אביו.
בשנים 1944–1945 למד שלזינגר בסמינר ליפשיץ למורים. אחד ממוריו בסמינר היה הפרופ' לפסיכולוגיה אנצו (יוסף) בונוונטורה, ממנו התוודע שלזינגר לראשונה לתחום הדעת שיעסוק בו בהמשך חייו. בסמינר למד גם תלמוד מפי הרב שלמה יוסף זווין ופדגוגיה מפי חיים צבי אנוך. מצויד בתעודת הוראה יצא ללמד בשכונת אחוזה בחיפה, בבית ספר יסודי קטן שהוקם בתוך בית פרטי. כעבור שנתיים עבר ללמד בבית הספר היסודי של קיבוץ טירת צבי, ולאחר מכן בבית הספר היסודי בפרדס חנה. בשנת 1950 התגייס לצבא, ובמסגרת שירותו לימד בבסיסים שונים. "אז היו הרבה חיילים עולים חדשים, והיה צריך ללמד אותם עברית", מסביר שלזינגר.
בסוף שנת 1952 נרשם ללימודי פסיכולוגיה ותלמוד באוניברסיטה העברית. זכורים לו במיוחד הפרופסורים חנוך אלבק ואפרים א' אורבך, שלימדו אז בחוג לתלמוד. ללימודי התואר השני נסע לארה"ב. הוא נרשם ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת ניו יורק, שם למד בין היתר מפי הפרופ' הווארד קנדלר (Kendler), אשר השפיע עליו בייחוד מבחינה מתודולוגית. קנדלר דגל בגישת הנאו-ביהביוריזם, העומדת מחד בניגוד לפסיכולוגיה האינטרוספקטיבית, אך מאידך מתונה מן הביהביוריזם הקיצוני. גישה מתודולוגית זו עתידה להנחות את שלזינגר במחקריו היסודיים בפסיכולינגויסטיקה. בד בבד עם לימודי הפסיכולוגיה נרשם שלזינגר לסמינר התאולוגי היהודי (JTS) בניו יורק, שם למד לתואר שני בתלמוד מפי החוקר הדגול הפרופ' שאול ליברמן.
בשנת 1958 שב ארצה וקיבל משרת עוזר מחקר באוניברסיטה העברית במחלקה לפסיכולוגיה. המחלקה, בראשות הפרופ' שלמה קוּגֶלְמס, נפתחה אז מחדש לאחר כמה שנות הפסקה. בשנת 1959 התחתן עם אביגיל לבית גליקמן, מורה לחירשים ומחלוצות השילוב של ילדי החינוך המיוחד בכיתות רגילות במערכת החינוך. לשניים נולדו ברבות השנים שלושה ילדים – שלמה, איילה ונועם, שישה-עשר נכדים ושבעה נינים.
בשנת 1960 החל בכתיבת הדוקטורט בהדרכת הפרופסורים שלמה קוגלמס ויהושע בר הלל. מתוך התעניינותו האישית בלשון ובתהליכי הלשון החליט – בעידודו של הפרופ' בר הלל – לייחד את עבודת הדוקטורט לבדיקת השפעתו של מבנה המשפט על תהליך הקריאה. בעבודתו הוכיח כי למשתנים סמנטיים יש השפעה על פענוח מבנה המשפט, כלומר ההבנה הסמנטית עשויה לשמש יסוד לתפיסת המבנה התחבירי של המבע. עיקרון זה, שאותו כונן וביסס כבר בתחילת דרכו האקדמית, יוסיף ללוות את מחקריו לאורך שנות עבודתו. בשנת 1964 קיבל תואר דוקטור ובשנת 1966 התמנה למרצה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. באותה שנה גם החל לעבוד במכון למחקר חברתי שימושי בהנהלת הפרופ' לואיס גוטמן. עם השנים העמיק את מחקריו בתחומי הפסיכולינגויסטיקה ופרסם עשרות מאמרים ומחקרים בנושא, בכלל זה כמה ספרים שנפוצו בקהילת המחקר ועוררו הדים רבים.
הגישה השלטת בחקר הדקדוק במשך רוב שנות פעילותו של שלזינגר הייתה הגישה הגנרטיבית, ולפיה ישנה הפרדה חדה בין סמנטיקה לתחביר. התאוריה הגנרטיבית טענה כי הרובד התחבירי מבוסס ביסודו על ידע לא נרכש אלא מוּלָד, כלומר החלק המבני בשפה הוא אוטונומי. לאורך כל השנים טען שלזינגר מנגד כי גם הרובד התחבירי נרכש – וזאת דווקא על בסיס סמנטי. כיום התאוריה הגנרטיבית מפנה את מקומה אט-אט לתאוריות חלופיות. התאוריה הגנרטיבית, המבוססת על מוּלדוּת, מניחה בהכרח כי קיימים אוניברסלים לשוניים המשותפים לכל לשונות העולם, אך בשנים האחרונות מתברר כי יש שפות שאין בהן האוניברסלים הלשוניים שהיו צפויים להופיע בכל השפות. התאוריה הסמנטית, שאותה הציג שלזינגר במשך השנים בעקביות וביסודיות, מקבלת בשנים האחרונות משנה תוקף.
במקביל לעשייתו המחקרית בתחומי הפסיכולוגיה של הלשון עסק במסגרת המחלקה לתוכניות לימוד במשרד החינוך במתודיקה של הוראת תחביר לתלמידים; בנושא זה פרסם בשנות השבעים חוברות לימוד יחד עם דורה עופר. נוסף לכך עסק בשנים אלו בחקר שפת הסימנים של החירשים בישראל, מתוך הבנה כי שפה זו מהווה מקרה בוחן לבדיקת טענות אוניברסליות על מבנה שפות בני האדם. בכך היה לאחד החלוצים בעולם בתחום מחקר זה. בשנות השמונים והתשעים עסק שלזינגר במתודיקה של הוראת תלמוד. הוא פרסם בנושא זה – בשיתוף עם שלמה ריבלין, צילה רון ויוסי מלמד – סדרת ספרי לימוד "פרקי גמרא", להוראת התלמוד בבית הספר היסודי.
מתוך עיוניו בדיון התלמודי שאף לתאר את מבנה הארגומנטציה בשפה בכלל. "ניסיתי למצוא מסגרת פורמלית להצרין ארגומנטציה", הוא מסביר. יחד עם תמר קרן-פורטנוי ותמר פרוש ניסח שיטת פורמליזציה של מבנה הטיעון, השואפת לתת מסגרת פורמלית לכל טיעון שהוא. את מחקריהם פרסמו בשנת 2001 בספר The Structure of Argument. בשנת 2011 פרסם ספר על הדידקטיקה של התלמוד יחד עם שלמה ריבלין ויוסי מלמד.
את הקורס שלו בפסיכולינגויסטיקה באוניברסיטה העברית הוסיף ללמד בהתנדבות עד השנים האחרונות. היום הוא מוסיף לעסוק במחקר ובכתיבה בתחומי עניינו – הן בנושאי המתודיקה התלמודית והן בחקר תהליך ההבנה. "לרוב האנשים תהליך ההבנה הוא קצת אמורפי. אותי מעניין לחקור את תהליך ההבנה ואת החוויה הנלווית לתהליך הזה", מסכם שלזינגר.
פרסומים נבחרים
-
ספרים
- Sentence structure and the reading process, The Hague: Mouton 1968
- Production and comprehension of utterances, Hillsdale, N.J.: Lawrence Erlbaum 1977
- A new dictionary of Sign language, The Hague: Mouton 1977 (with E. Cohen and L. Namir)
- Steps to language: Toward a theory of language acquisition, New York: Lawrence Erlbaum 1982
- Cognitive space and linguistic case: Semantic and syntactic categories in English, Cambridge: Cambridge University Press 1995
- The structure of arguments, Amsterdam: John Benjamins 2001 (with T. Keren-Portnoy and T. Parush)
מאמרים
- “Production of utterances and language acquisition”, D. I. Slobin (Ed.), The Ontogenesis of Grammar, New York: Academic Press 1971, pp. 63–101
- “The role of cognitive development and linguistic input in language acquisition”, Journal of Child Language 4 (1977), pp. 153–169
- “Cognitive structures and semantic deep structures: The case of the instrumental”, Journal of Linguistics 15 (1979), pp. 307–324
- “The wax and wane of Whorfian views”, R. L. Cooper and B. Spolsky (Eds.), Language, society, and thought: Essays in honor of Joshua A. Fishman's sixty-fifth birthday, Berlin: Mouton & de Gruyter 1991, pp. 7–44
- “The structure of misunderstanding”, Pragmatics and Cognition 16 (2008), pp. 568–585 (with S. Hurvitz)
- “Semantic features in argument selection”, Open Journal of Modern Linguistics 3 (2013), pp. 233–251
-
- "מאי שייר דהאי שייר: עיקרון הרמנויטי בתלמוד הבבלי", סיני קלג (2004), עמ' פב–קד
- "שתי שיטות הרמנויטיות בתלמוד הבבלי", י' זוסמן וד' רוזנטל (עורכים), מחקרי תלמוד ג: קובץ מחקרים בתלמוד ובתחומים גובלים, מוקדש לזכרו של פרופ' אפרים א' אורבך, ירושלים: מגנס 2005, עמ' 904–915
- "ליפלוג וליתני בדידה: פרק בהרמנויטיקה של הבבלי", סידרא כ (2005), עמ' 211–240
- "לא זו אף זו – זו ואצ"ל זו", נטועים יד (2007), עמ' 71–115
-