חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבל פרס ישראל לשנת תשפ"ד בתחום תקומה - גבורה והצלה.
בשבת, שמחת תורה, שבעה באוקטובר 2023, יצא מביתו איתיאל נצח זהר-הורוביץ וחבר לדודיו אלחנן ז"ל ומנחם קלמנזון. מטרתם הייתה להציל את חייהם של תושבים בקיבוצי העוטף המותקפים, מתוך הבנתם שבידיהם כוח ויכולת להציל חיים.
ביוזמתם האישית הגיעו השלושה לקיבוץ בארי המותקף. הם נכנסו פעם אחר פעם אל הקיבוץ על מנת להציל את התושבים הנצורים, מתוך חירוף נפש ולמרות הסכנה הממשית.
במשך ארבע־עשרה שעות וחצי הצילו מעל מאה תושבים. מעשיו של איתיאל נצח זהר-הורוביץ, לצידם של דודיו, הם מעשים של גבורה עילאית, מסירות שאין לה גבול, ופעולה אזרחית שתשמש דוגמה לדורות.
איתיאל נצח זהר-הורוביץ ומיכל זהר־הורוביץ מתגוררים בעתניאל יחד עם בנם אלחנן אור־עמי.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
השופטים: מר יהורם גאון – יושב ראש, האלוף במיל' דורון אלמוג, גב' מיכל עבאדי־בויאנג'ו, גב' מרים פרץ, האלוף במיל' משה קפלינסקי
האחים מנחם ואלחנן קלמנזון ואחיינם איתיאל נצח זהר-הורוביץ יצאו מביתם ביום שבת, שמחת תורה, שבעה באוקטובר 2023, להציל את חייהם של תושבים בקיבוצי העוטף המותקפים. למרות המסר שקיבלו כי אינם נצרכים וכי עדיף שילכו לביתם, הם לא ויתרו והבינו שבידיהם כוח ויכולת להציל חיים. השלושה הגיעו לקיבוץ בארי ונשארו בו. הם נכנסו פעם אחר פעם לתוך הקיבוץ המותקף על מנת להציל את תושבי הקיבוץ.
בעיצומה של המתקפה בשבעה באוקטובר הגיעו השלושה למרחב קיבוצי העוטף במהירות האפשרית, מתוך רצונם לעזור בכל מה שיוכלו. הם איתרו בשטח ג'יפ צבאי נטוש, נכנסו אליו והחלו לנסוע בתוך בארי המוכה והמותקפת. תוך כדי חילוץ התנהלה לחימה עזה בבארי מול מחבלים רבים, הלחימה הייתה קרובה אליהם במיוחד, אך למרות זאת הצוות המשפחתי לא חשש והוסיף להציל כמה שיותר אנשים מהתופת.
כשיצאו מהחילוצים הראשונים סברו השלושה כי העניין קרוב לסיום, אך אז סופר להם על משפחה נוספת שתקועה בבית וזקוקה לחילוץ למקום מבטחים. הצוות המשפחתי החליט להיכנס שוב לתוך התופת, ולאחר חילוץ הירואי נוסף, הם נכנסו שוב ושוב – פעמים רבות – אל תוך בארי, תוך סיכון עצמי אדיר, בלי לחשוב כלל על עצמם אלא רק על האנשים הרבים שיוכלו להציל. ברכב שמיועד לארבעה נוסעים הם חילצו בכל פעם כעשרה תושבי בארי, ושוב חזרו אל התופת פנימה כדי לחלץ נוספים: קשישים, מבוגרים, ילדים ותינוקות.
שלישיית קלמנזון־זהר הצילו מעל 100 תושבים בארבע־עשרה שעות וחצי של חילוץ. את התושבים הללו הם לא הכירו מעולם, אך עשו זאת רק בגלל שהם ישראלים, יהודים, אחים. הם פעלו תוך סיכון חיים עצמי גדול במיוחד, כיוון שמחבלים רבים שהו באותו זמן בבארי.
למרבה הצער, באחד הבתים ארב מחבל לאלחנן קלמנזון, שהוביל את הכוח, ואלחנן נהרג. מנחם ואיתיאל המשיכו במסע החילוץ עוד שעות ארוכות אחר כך, והצילו – במסירות נפש וגוף וברוח גבורה בלתי נתפסת – למעלה ממאה נפשות.
נוסף לכול, צוות קלמנזון הקפידו שהמחולצים יצאו בכבוד אנושי ולא כפליטים חסרי כול, ועל כן, למרות סכנת החיים הממשית שריחפה מעליהם, הקפידו על הכבוד הבסיסי של המחולצים ואפשרו להם להתלבש ולארגן את הציוד האישי הנחוץ להם. הרגישות העדינה שלהם כלפי תושבי בארי הינה קומה נוספת של גדלות נפש של שלושת המחלצים, שאף על פי שבעטיין של אותן דקות המתנה יכלו לקפח את חייהם, העדיפו להסתכן עוד ולתת לניצולים גם רווחה נפשית.
אותן שעות ארוכות שבהן לחמו שלישיית קלמנזון־זהר על הצלת חייהם של תושבי בארי הפכו לסמל של גבורה, עוז רוח, גדלות נפש ותושייה מופלאה.
לצערנו, אלחנן קלמנזון ז"ל, ראש הכוח ומובילו, אינו בין החיים, אך החלטנו להעניק את הפרס ל"כוח קלמנזון" – ובוודאי שמו של אלחנן ייקשר באבוקה של אור עם אחיו ואחיינו מקבלי הפרס.
על גבורה עילאית, מסירות שאין לה גבול, ופעולה אזרחית שתשמש דוגמה לדורות – אנו גאים לבחור במנחם קלמנזון ואיתיאל נצח זהר-הורוביץ לקבלת פרס ישראל לתקומה – הצלה וגבורה.
מפעל חיים
איתיאל (נצח) זהר־הורוביץ נולד ב־2000 בעתניאל. אביו יחזקאל הוא מתכנת מחשבים ואימו רחלי (לבית קלמנזון) היא דור תשיעי בארץ ישראל ועוסקת בחינוך לגיל הרך. כשמלאו לו שש עברה המשפחה להתגורר במיתר ואחר כך במודיעין. איתיאל גדל בבית מעורב – אביו הוא איש דתי ואילו אימו עזבה אט־אט את אורח החיים הדתי. "גדלנו בבית שבו יש הרבה הקשבה, חופש, פתיחות. ספגתי מההורים והמשפחה נתינה ועזרה לכל מי שזקוק", מספר איתיאל. "מסבי, הרב בני קלמנזון, ספגתי המון אהבת תורה וציונות. סבתי, יוכי קלמנזון, השרישה בנו הבנה של מורכבות, אנושיות ומסירות לארץ ישראל ולהתיישבות. ומסבתי, רבקה הורוביץ, ניצולת שואה שבגיל 45 ילדה לבדה את אבי בתרומת זרע, למדתי על גבורה, כוח רצון ואמונה".
את לימודי התיכון עשה בבית החינוך אמית במודיעין. בשנים אלו איתיאל היה פעיל בתנועת הצופים הדתיים, הדריך ואף היה מרכז ושותף בהקמת שבט חדש. מילדות ספורט אתגרי הוא חלק בלתי נפרד מחייו, הוא חובב סקי, אומנויות לחימה, רכיבה על אופניים, גלישה, סנפלינג ועוד.
לפני גיוסו למד שנתיים במכינה הקדם־צבאית הדתית רוח השדה, שם העמיק בלימודי תורה. הוא התגייס לקורס טיס, נשר בשלב טיסות הצ'קים ואותר לגיבוש בסיירת מטכ"ל. לבסוף שירת ביחידת יהל"ם של חיל ההנדסה בפלגת סילוק פצצות. הוא עבר את מסלול ההכשרה, שירת כלוחם בעזה ולקראת סוף שירותו פיקד על טירונים. "זה היה השיא מבחינתי. אני מחובר לעולם של חינוך, והשילוב של פיקוד וחינוך בצבא היה משמעותי בשבילי".
בשנת 2020, זמן קצר לפני גיוסו, נישא לבחירת ליבו מיכל (לבית בן שושן), ולאחר שחרורו החל ללמוד בישיבת עתניאל והשניים עברו להתגורר ביישוב. "היה לי ברור שאחרי הצבא אחזור ללמוד תורה. במהלך השירות עבדתי קשה כדי לשמור על הגחלת ועל הרצון הזה". בד בבד עם הלימודים בישיבה הוא לומד לקראת תואר ראשון בחינוך במכללת הרצוג.
בבוקר השבעה באוקטובר התעורר איתיאל בבית הוריו במודיעין, ובעודו מתארגן לקראת התפילה דיווחה לו אימו על שמתרחש, "היא סיפרה שנורים טילים, שיש חדירת מחבלים ושמועות על חטופים. לפני שיצאתי הערתי את אשתי, שהייתה אז בחודש השישי להריונה, כדי שלא תיבהל אם יישמעו אזעקות". בהמשך היום הוא הוסיף להתעדכן במצב באמצעות חבריו מהצבא. "אדיר מסיקה ז"ל, שהיה הסמל שלי במסלול וכבר השתחרר, שלח בקבוצה שלנו הודעות בזמן אמת. הוא כתב שהם בחילופי אש ושאל אם מישהו יכול להגיע אליהם. בדיעבד גילינו שהוא נרצח במסיבה תוך שהגן על חברותיו שהיו במיגונית".
מן העדויות המצטברות הבין שישראל ניצבת בפתחה של מלחמה, והוא חיפש דרך להושיט יד. "כיוון שהשתחררתי לא מזמן עדיין לא היה לי שיבוץ למילואים, בכל זאת ניסיתי ליצור קשר עם היחידה שלי ועם קצינת המילואים, אבל נעניתי בשלילה. הייתי מתוסכל ומאוכזב. דוד שלי, אלחנן, היה מעורב בביטחון, וידעתי שאם יש אירוע ביטחוני בסדר גודל כזה הוא ודאי יהיה עסוק במשהו, לכן שאלתי אותו אם אוכל לעזור. לא דמיינתי שמה שקרה בפועל אכן יקרה".
איתיאל לבש מדים ונסע ברכבו הפרטי אל בארי לפגוש את דודיו אלחנן ז"ל ומנחם יבדל"א. הוא הגיע בשעה 22:30, ובזמן שחיכה בפתח הקיבוץ הבין שהם בשטח הלחימה עצמו. הוא השיג נשק ארוך, מה שיציל אותו בהמשך הלילה, וציוד מגן, והצטרף לדודיו שעסקו בחילוץ אזרחים מן התופת. במשך כל אותו הלילה ובבוקר שלמוחרת הם נכנסו לבארי ויצאו ממנו שוב ושוב, מחלצים עשרות רבות של אנשים, נשים וילדים שהיו נצורים בביתם. "לאורך כל הלילה דיברנו על כך שאנחנו מפוחדים, שאנחנו לא רוצים להיכנס שוב, אבל נכנסנו כי היה צריך. כשאתה יודע שיש שם אנשים – אתה יודע שצריך להמשיך ולעזור".
מפעם לפעם השלושה התפצלו כדי לחלץ עוד אנשים. "לפעמים נשארתי לבד מחוץ לרכב כדי לאבטח משפחה שהייתה בתוכו בזמן שאלחנן ומנחם חילצו אחרים. זה היה מצב מאוד מפחיד – לשמור על עצמך ועל המשפחה כשאתה היחיד שיכול לתפעל את המצב במקרה הצורך". הכשרתו הצבאית סייעה להם באחד החילוצים שבו ניסו להוציא מכונית של אחת המשפחות. חוטי חשמל שיצאו ממנה עוררו את חשדם שהמכונית ממולכדת. איתיאל, שהיה חבלן בצבא, סרק ווידא ששום מטען אינו מחובר וכך יכלו להוציא את המכונית בבטחה. במהלך חילוץ אחר איתיאל זיהה מחבל ופתח לעברו באש. לאחר מכן השלושה הסתערו לעברו, המחבל הצליח לחמוק אך הם ניסו לכתר אותו ולהכווין טנק צה"לי לכיוונו. "זה היה רגע משמעותי בשבילי, כי גם מנחם וגם אלחנן – שממנו זה משמעותי ומיוחד – פרגנו לי מאוד".
"כשנגמר האירוע הזה רצינו לצאת למנוחה", הוא מספר. השלושה החליטו לסרוק את הבתים שהיו בדרכם ובאחד מהם נתקלו במחבל. בהיתקלות הזאת מנחם נפצע באורח קל, ואלחנן נפגע אנושות. איתיאל ניהל את הלחימה עם המחבל והגן על אלחנן בזמן שמנחם יצא להזעיק עזרה. כוח שהגיע למקום חילץ את אלחנן, ואיתיאל ומנחם נסעו ברכבם אל התאג"ד, בזמן הנסיעה איתיאל הניח חוסם עורקים בידו הפצועה של מנחם. מנחם פונה באמבולנס ואיתיאל נשאר עם אלחנן.
"הם השכיבו את אלחנן על אלונקה", מספר איתיאל, "אם עד אז הייתי בשליטה ומוחזק, ברגע הזה יכולתי להרפות, להתפלל, להגיד תהלים על אלחנן. כשהפסיקו לטפל בו וכיסו אותו הבנתי שהוא נפטר. קרעתי את החולצה, בירכתי דיין אמת והתאבלתי עליו. פתאום הרגשתי שאני לבד". בדרכו הביתה איתיאל וידא שתימסר הודעה למשפחה בצורה מקצועית.
"אלחנן היה איש משפחה מדהים עבור ילדיו ואשתו, וגם במשפחה המורחבת הוא היה דמות משמעותית. יכולנו להתייעץ איתו בכל תחום – הוא היה איש אשכולות ובעל ידע עמוק במגוון תחומים". משנולד בנם הבכור של מיכל ואיתיאל בחרו הוריו לקרוא לו אלחנן אור־עמי.
כשלושה שבועות אחרי נפילתו של אלחנן, נפל בקרב סרן פדיה מנחם מרק, בן דודו של איתיאל. "היינו קרובים מאוד, גדלנו יחד כילדים", משתף איתיאל, "משפרצה המלחמה הוא ידע שיש לו אחריות, הוא אפילו לא יצא ללוויה ולשבעה של אלחנן. היה לי ברור שהוא לא יעזוב את החיילים שלו וגם הסכמתי איתו שזה הדבר הנכון". בשנת 2018 אחיו של פדיה, סרן שלומי מרק, נפל בעת שירותו במוסד, ושנתיים קודם לכן נרצח אביהם של פדיה ושלומי, הרב מיכאל מרק, בפיגוע ירי. "זה היה אירוע מאוד קשה עבורי ועבור המשפחה, ובדיעבד הוא הניע אותי למקומות חיוביים ומחזקים. דרך הדמות של מיכי התחברתי והתחזקתי בחיים של עשייה ושל תורה ומצוות".
מתום חצי שנה פתח איתיאל במיזם שמטרתו להמשיך את רוח האחדות והאחווה ששורה בעת הלחימה בשירות הצבאי ולהרחיבה אל עם ישראל כולו. "בתוך המציאות הקשה הזאת צריך לראות את הטוב", מסכם איתיאל, "כולנו, וגם אני, מתמקדים עכשיו בעשייה. אירועי השבעה באוקטובר תמיד יהיו ציון דרך משמעותי בשבילי, אבל השאיפה שלי היא להתפתח בעולם החינוך והיזמות, עבורי – זו רק תחילת הדרך".