ישראל פנקס

פרופ' אפרים חזן, יו"ר, מר זיסי סתוי, ד"ר לילי רתוק, פרופ' יגאל שוורץ

שירתו של ישראל פנקס מצטיינת באיפוק ובעידון. אמירתו זהירה ונוטה אל ההפשטה. הדובר בשיריו מרבה לתהות, ומעדיף שאלות על תשובות נחרצות. כתיבתו עוסקת בנושאים קיומיים, ומציעה לשירה הישראלית אופציה תרבותית של השתלבות במרחב הגיאוגרפי ובמסורות האמנותיות שנוצרו לחופי הים התיכון. פנקס מצליח לנטוע את האישי ביותר בעולם שבו יש למסורת הקלאסית נוכחות חיה. הוא מקיים דיאלוג פורה ומשמעותי עם אוצרות העבר, עם האמנות הפלסטית ועם המוזיקה. זיקתו העמוקה לספרות העולם ולאמנויות מפרנסת את יצירתו ומעניקה לה תיבות תהודה מגוונות. יש בשיריו אזכורים לא רק של המיתולוגיה היוונית והרומית, של הומרוס ואובידיוס, אלא גם של פטררקה ושייקספיר, של ברויגל וסזאן, של היידן ומוצרט.

מראשית כתיבתו, בשנות החמישים, שמר פנקס על דרכו הייחודית ולא השתייך לחבורה ספרותית. "היות לבד הוא מקור כוחי", העיר בשיר מוקדם, ובשיר מאוחר הסביר: "ההסתייגות הייתה הטבע / השני שלך." מאפיינים את שיריו טון מינורי ומידה רבה של הפנמה. "חי בי ים / בלום של שכחה", מבהיר הדובר בשיריו את יחסו האמביוולנטי אל הזיכרונות הקשים – זיכרונות יתמות, עקירה והתערות מורכבת. דווקא על רקע זה בולטת בשירתו הכמיהה אל השמחה, ומתעצם יסוד הכיסופים: "מתי תהיה לנו שמחה, נשוב, נראה / רגלי מבשר על ההרים?".

זכרֵי מקרא ופסוקים משירתו של שמואל הנגיד מעשירים את כתיבתו של פנקס בעלת המנעד הרחב. זירת המסע המיתי של פנקס הוא אגן הים התיכון. התנועה, הזרימה הבלתי-פוסקת והכמיהה אל המרחק חיוניות לשירתו. במסע שחלקו ממשי וחלקו הזוי, חלומי, הוא פוגש את אוצרות הרוח של העבר. אך לרגעים מאפשר המסע גם להיענות לחמדת ההווה. אין זה מקרה ששיר ים תיכוני פותח את קובץ שיריו הראשון, ארבעה עשר שירים, שראה אור בשנת 1961, ואילו מבחר שיריו המקובצים, שהתפרסם בשנת 1999, נקרא בים העתיק שלנו. ההפלגה בים, המאפשרת התבוננות מן המרחק, קוסמת לאני השר: "אני נע ונד, זהיר / בים הפתוח".

פרט לפואמה הניסיונית אל קו המשווה, שהתפרסמה בשנת 1975, ולמבחר הפואמות גנאולוגיה, שראה אור בשנת 1997, פנקס שומר על תבנית השיר הלירי, שהיותו חלק מתוך מחזור שירים מאפשר להעלות בו קול אחד ופרספקטיבה אחת. ריבוי הקולות וריבוי הפרספקטיבות המאפיין את כתיבתו של פנקס נוצר מתוך המחזורים השיריים.

מסתורין האהבה וחידת הזמן מצאו ביטוי בקובץ ארוחת ערב בפרארה ושירים אחרים, שהתפרסם בשנת 1965 והקנה לכותבו מעריצים רבים, ובקובץ בתוך הבית, שראה אור בשנת 1978 ונחשב למבחר בשל ומיוחד במינו. פנקס משלב את חום הלב בתבונת הלב, כשהוא מתאר בהם את ביקורה המלכותי של האהבה ואת כוחה לגאול את מי שזכה לה, כמו גם את היעלמותה הבלתי נמנעת. גם במחזור זה, כמו ברבים משיריו, המשורר נוקט לשון "אנחנו", שאין בה רק רתיעה מחשיפה אלא גם הכרה בשיתוף העמוק עם בני אדם. עם זאת, אין הדובר בשיריו מייצג קולקטיב כלשהו.

בשירתו המאוחרת, בקובץ הרצאה על הזמן, שהתפרסם בשנת 1991, המשורר נוגע גם במקומי ובספציפי בישירות ובהומור, ואף מעלה זיכרונות מילדותו. חותמת את מבחר שיריו המקובצים היצירה צפירה, העשויה לסמן נתיב שונה בכתיבתו. חמישים שנה לאחר מות אחיו יצחק במלחמת השחרור השיר מבטא את הטראומה. במפגש הזוי בין הבן לאמו שנפטרה נשמעת צעקה איומה: "והיא זכרה צעקתה בחלומה בעת מותו, הצעקה בלידתו, / והיו הצעקות ההן לצעקה אחת." העבר המקראי ובו סיפור חיי שרה ופרשת העקדה, והעבר הפרטי, הכולל את הכאב על שמקום קבורתו של האח לא נודע, משתקפים זה בזה ומקנים ליצירה עוצמה יוצאת-דופן.

על כל אלה מצאה ועדת השופטים את ישראל פנקס ראוי לפרס ישראל לשירה עברית ליוצרים לשנת תשס"ה.

ישראל פנקס – הוא משורר ההולך בנתיב יצירתי עצמאי, ושפתו ממזגת מסורת וחידוש. יצירתו ירשה נכסים תרבותיים של העבר והוסיפה להם מקוריות ורעננות.

נשוי ואב לשתי בנות. מתגורר בתל-אביב.

נקודות ציון בחייו

1944–1947 חניך כפר הנוער בן שמן
1954–1956 שירות בצה"ל
בשנות ה-50 וה-60: עורך לילה בסוכנות הידיעות יונייטד פרס.

ישראל פנקס נולד ב-1935 בסופיה שבבולגריה להוריו, דורה וד"ר דניאל פנקס. בהיותו בן 6 נפטר אביו, והוא עבר להתגורר אצל סבו וסבתו. ב-1944, כשהיה בן 9, עלה לארץ עם אמו. במשך שלוש שנים התחנך בכפר הנוער בן-שמן. ב-1947 עבר לתל-אביב, ומאז הוא תושב העיר. בראשית מלחמת העצמאות נהרג אחיו הבכור יצחק בקרב על אשדוד.