חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבל פרס ישראל לשנת תשס"ה בתחום מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
הרב ישראל מאיר לאו – לשעבר הרב הראשי לישראל – הוא דמות מרכזית ומוערכת בחברה הישראלית ובעולם. באישיותו הוא משמש דוגמה לקירוב לבבות בין דתיים לחילונים, בין יהדות ישראל ליהדות התפוצות ובין הדתות השונות.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
מר מרדכי בן-פורת, פרופ' יחזקאל טלר, פרופ' רנה שפירא
הרב ישראל מאיר לאו, לשעבר הרב הראשי לישראל, הוא דמות מרכזית ומוערכת בחברה הישראלית ובעולם, ואישיותו משמשת דוגמה לקירוב לבבות בין דתיים לחילוניים, בין יהדות ישראל ליהדות התפוצות ובין היהדות לדתות אחרות.
הרב לאו, צעיר הניצולים ממחנה הריכוז בוכנוואלד, שעלה לארץ יתום מאם ומאב, מסמל את כוחות ההישרדות של העם היהודי ואת המעבר משואה לתקומה.
כהונותיו כרב ראשי של הערים נתניה ותל אביב וכרב ראשי לישראל התאפיינו ברבנות של דרכי נועם המאחדת ומחברת בין אישים ובין מחנות.
הרב לאו משרה על סביבותיו מאישיותו ומהתנהגותו המתאפיינות בפתיחות, בסובלנות ובמתינות. קולו השקול והסמכותי נשמע בתחומים שונים, והוא נקרא לא אחת לפשר בסוגיות של דת ומדינה. הרב פועל רבות להשגת הבנות בין-דתיות באמצעות קיום מפגשים בין בני דתות שונות והשתתפות בכינוסים שלהם.
הרב לאו חורג מהמסגרות הרגילות של הרבנות ומתייצב לפעילות בתחומים מגוונים של עשייה חברתית. הוא חבר פעיל במועצה הלאומית למניעת תאונות דרכים, מכהן בנשיאות המועצה הציבורית לארץ ישראל יפה וחבר פעיל במועצה הלאומית למען יהודי ברית המועצות. כמו כן הוא השתתף בוועידת הלסינקי שעסקה בין היתר בהיבטים הדתיים והמוסריים של ניסויים רפואיים, בהם גם הפריות חוץ-גופיות.
בצד כל אלה תרם הרב לאו גם כמחנך וככותב. ספרו הראשון, יהדות הלכה למעשה, אפשר הצצה לעולמה של היהדות בזכות הסבריו המדויקים בלשון ימינו. הספר תורגם לשפות רבות. כמו כן פרסם הרב שלושה כרכים מרשימים של יחל ישראל שבהם פסקי הלכה, מחקרים תורניים ושאלות ותשובות בנושאי הלכה ורפואה. הרב פרסם גם הגדה של פסח עם הסברים וסיפורים לקהל הרחב ולאחרונה פרסם גם שישה כרכים על פרקי אבות.
הרב לאו מוכר כמרצה מחונן, והוא מייצג את מדינת ישראל ברחבי העולם.
על כל אלה מצאה ועדת השופטים את הרב ישראל מאיר לאו ראוי לפרס ישראל לשנת תשס"ה בתחום של מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
קורות חיים
הרב ישראל מאיר לאו – לשעבר הרב הראשי לישראל - הוא דמות מרכזית ומוערכת בחברה הישראלית ובעולם. באישיותו הוא משמש דוגמה לקירוב לבבות בין דתיים לחילונים, בין יהדות ישראל ליהדות התפוצות ובין הדתות השונות.
מתגורר בתל-אביב, נשוי לחיה-איטה, בתו של הרב יצחק ידידיה פרנקל, ואב לשמונה ילדים.
לימודים
1950 סיום הלימודים בבית-הספר הממלכתי דתי בקרית שמואל
1950–1956 ישיבת קול תורה, בירושלים
1954 ישיבת כנסת חזקיהו, זכרון יעקב
1956–1959 ישיבת פוניבז', בני ברק
1960 מוסמך לרבנות
תפקידים ציבוריים
1960–1965 רב בבית הכנסת אור התורה בדרום תל-אביב
1965–1979 רב בבית הכנסת תפארת צבי בצפון תל-אביב
1971–1979 רב אזורי של צפון תל-אביב
1979–1988 רבה הראשי של נתניה
1983–1986 חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל (צעיר החברים בה)
1986–1988 חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל (תקופת כהונה שנייה)
1988–1993 הרב הראשי לקהילת תל-אביב-יפו
1993–2003 הרב הראשי לישראל ונשיא בית-הדין הרבני הגדול
תפקידים נוספים
- חבר המועצה הלאומית למען יהודי ברית-המועצות
- חבר הוועדה העליונה לניסויים רפואיים בבני אדם
- יושב-ראש המועצה הציבורית לקידום הנוער בנתניה
- חבר הנהלת המועצה הלאומית למניעת תאונות דרכים
- נציג הציבור במועצת העיתונות
- רבם של אסירי ציון בברית-המועצות
- חבר מועצת יד ושם
חינוך והוראה
- בבית-הספר התיכון על-שם ברנר ובבית-הספר התיכון על-שם אחד העם, פתח-תקווה
- בבית-הספר התיכון הדתי ב'-ג' (צייטלין) תל-אביב
- מרצה ונושא דברי תורה בקהילות ובארגונים ברחבי העולם היהודי
מפעל חיים
הרב ישראל מאיר לאו נולד ב-1937 בעיר פיוטרקוב שבפולין כנצר למשפחה של רבנים ידועים באירופה. אביו – הרב משה חיים לאו, מצאצאי השל"ה – היה רבה של העיר. את אימי השואה עבר בגטו שבעיר, במחנה העבודה בצ'נסטוחוב ובמחנה הריכוז בוכנוואלד. הוא עלה לארץ כאשר היה ילד בן שמונה, יתום מאב ואם וצעיר הניצולים מבוכנוואלד.
בארץ גדל בבית דודו, הרב מרדכי פוגלמן, רב העיירה קריית מוצקין. הוא למד בישיבת קול תורה בירושלים, בישיבת כנסת חזקיהו בזכרון יעקב ובישיבת פוניבז' בבני ברק, וב-1960 הוסמך לרבנות. לאחר נישואיו עם חיה-איטה – בתו של הרב יצחק ידידיה פרנקל, שנודע כרב השכונות ולימים היה רב העיר תל-אביב – עבר לגור בתל-אביב. תחילה לימד תורה, תנ"ך ותורה שבעל-פה בבתי-הספר התיכוניים על שם ברנר ועל שם אחד העם בפתח-תקווה ובהמשך גם בתיכון הדתי צייטלין בתל אביב. "אני גאה", הוא אומר, "על שנות שירות בעיקר כמרצה בכל חילות צה"ל, בכל הקמפוסים, בהתיישבות העובדת ובקליטת עלייה, שהחלו ישירות כשעברתי מהישיבה להוראה". חמש שנים אחרי שהוסמך לרבנות נבחר לכהן כרב קהילת תפארת צבי בעיר. בתוך זמן קצר הפך בית הכנסת למרכזי בעיר. לדרשותיו ולשיעוריו הגיעו תושבים מכל קצות העיר, ובני-מצווה רבים באו לחוג בו את כניסתם לעול מצוות. ב-1971 נבחר לרב אזורי בצפון תל-אביב.
עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים התנדב הרב לאו לעזור לצוות הרפואי בבית החולים איכילוב בתל אביב, שהובאו אליו משדה הקרב מאות פצועים קשים. ימים ארוכים סעד הרב את הפצועים ואת בני משפחותיהם ותמך בהם. "אחת התבטאויות מן המקורות המדריכה אותי בשליחותי הציבורית כל החיים", אומר הרב לאו. "היא תפילתו של שלמה המלך: 'ונתת לעבדך לב שומע כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה.' לא רק אוזן קשבת", הוא מוסיף, "אלא לב שומע לחוש ולהרגיש את כאבם ואת דאגותיהם של בני האדם. זה הביא אותי למיטותיהם של פצועי טרור, להלוויותיהם של חיילים ולמשפחותיהם של שבויים ונעדרים".
בשנות ה-70 התנדב הרב לאו לפעילויות ציבוריות שונות, בין היתר כחבר המועצה הציבורית למען יהודי ברית-המועצות, כרב של אסירי ציון שזכו לעלות לישראל וכחבר פעיל במועצה הלאומית למניעת תאונות דרכים ובמועצה לארץ ישראל יפה. כמו כן השתתף בוועידת הלסינקי שעסקה, בין היתר, בהיבטים הדתיים והמוסריים של ניסויים רפואיים, בהם גם הפריות חוץ-גופיות.
ב-1978 הוציא הרב לאו לאור את ספרו הראשון, "יהדות הלכה למעשה", שבו פירט את סדר יומו של יהודי שומר תורה ומצוות במעגל השנה. הספר נמכר עד היום ביותר מ-200 אלף עותקים ותורגם לשש שפות.
בשנת 1979 נבחר הרב לאו לרבה הראשי של העיר נתניה. עם כניסתו לתפקיד הקים מועצה ציבורית לקידום הנוער, כדי לשלב את הכוחות בעיר לסיוע לנערים במיצוי הפוטנציאל הגלום בהם ולמניעת הידרדרותם לפשע. כעבור שנה בלבד נרשמה ירידה של 40 אחוז במקרי הפשע בקרב בני נוער בעיר. בתקופת כהונתו הפכה נתניה לסמל של סובלנות דתית ושל חיים משותפים בין דתיים לחילונים.
ב-1983 נבחר הרב לאו לחבר במועצת הרבנות הראשית לישראל. כחבר המועצה היה גם חבר בוועדה שקבעה כללים אשר אפשרו, בפעם הראשונה בישראל, השתלות לב וכבד. שנה אחר-כך, בעת המשבר בבניית בית המלון בגני חמת שבטבריה, פעל להקמת ועדה למציאת פיתרונות הלכתיים בסוגיה הזו.
ב-1986 נבחר לכהונה שנייה, ושנתיים אחר-כך – ב-1988 – נבחר למשרת הרב הראשי וראש בתי-הדין של תל-אביב יפו. עם כניסתו לתפקיד נשא בהיכל התרבות בעיר את תפילתו של שליח ציבור: "יוצרי, הבינני מורשה להנחיל – תן בי את הבינה לדעת איך מורישים את המורשת לעם". בדרכו הייחודית מצא מסילות לכל רובדי הציבור, ובעת מלחמת המפרץ הִשרה על הנשארים בתל-אביב אווירה רגועה והקל על תחושתם.
ב-1993 ראה אור ספרו "יחל ישראל", ובו שני כרכים של שאלות ותשובות, מחקרים תורניים ועיסוק בשאלות הלכה ורפואה. באותה שנה נבחר הרב לאו לרב הראשי לישראל ולנשיא בית-הדין הרבני הגדול. בזכות אישיותו המקרבת לבבות נשלח למשימות הסברה שונות. הוא יצר קשר אישי וחם עם האפיפיור, שהביא להידברות בין שתי הדתות. במפגשיו עם ראשי מדינות, בהם גם פידל קסטרו בקובה ונלסון מנדלה בדרום אפריקה, העלה את בעיית הנעדרים. כמו כן השתתף בכינוסים משותפים עם בני דתות שונות, נאם בעצרת האומות המאוחדות ובוועידות עולמיות ופעל למען הבנות בין-דתיות.
בשנת 2005 ראה אור כרך ג' של "יחל ישראל", המבוסס על שיעורים שמסר הרב לאו במרוצת השנים ועל פסקי הלכות מבית-הדין הגדול שנתעוררו בעת ששימש רב ראשי לישראל.
פרסומים נבחרים
-
- 1978: יהדות הלכה למעשה (נמכר ביותר מ-200 אלף עותקים ותורגם לשש שפות)
- 1993: יחל ישראל (שני כרכים)
- 2002: הגדה של פסח; יחל ישראל להגדה של פסח
- 2003: יחל ישראל – (כרך ג', פסקי הלכות מבית הדין הגדול)
- 2005: יחל ישראל על פרקי אבות (שישה כרכים)
- 2005: אל תשלח ידך אל הנער – על קורות חייו בשואה, חינוכו בישראל והשפעת זיכרונות הילדות על דרכו כרב וכמנהיג