הרב ישראל מאיר לאו

תפקידים ציבוריים

1965-1960: רב בבית הכנסת אור התורה בדרום תל-אביב

1979-1965: רב בבית הכנסת תפארת צבי בצפון תל-אביב

1979-1971: רב אזורי של צפון תל-אביב

1988-1979: רבה הראשי של נתניה

1986-1983: חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל (צעיר החברים בה)

1988-1986: חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל (תקופת כהונה שנייה)

1993-1988: הרב הראשי לקהילת תל-אביב-יפו

2003-1993: הרב הראשי לישראל ונשיא בית-הדין הרבני הגדול

תפקידים נוספים

• חבר המועצה הלאומית למען יהודי ברית-המועצות
• חבר הוועדה העליונה לניסויים רפואיים בבני אדם
• יושב-ראש המועצה הציבורית לקידום הנוער בנתניה
• חבר הנהלת המועצה הלאומית למניעת תאונות דרכים
• נציג הציבור במועצת העיתונות
• רבם של אסירי ציון בברית-המועצות
• חבר מועצת יד ושם

חינוך והוראה

• בבית-הספר התיכון על-שם ברנר ובבית-הספר התיכון על-שם אחד העם, פתח-תקווה
• בבית-הספר התיכון הדתי ב'-ג' (צייטלין) תל-אביב
• מרצה ונושא דברי תורה בקהילות ובארגונים ברחבי העולם היהודי

מידע נוסף

הרב ישראל מאיר לאו נולד ב-1937 בעיר פיוטרקוב שבפולין כנצר למשפחה של רבנים ידועים באירופה. אביו – הרב משה חיים לאו, מצאצאי השל"ה – היה רבה של העיר. את אימי השואה עבר בגטו שבעיר, במחנה העבודה בצ'נסטוחוב ובמחנה הריכוז בוכנוואלד. הוא עלה לארץ כאשר היה ילד בן שמונה, יתום מאב ואם וצעיר הניצולים מבוכנוואלד.

בארץ גדל בבית דודו, הרב מרדכי פוגלמן, רב העיירה קריית מוצקין. הוא למד בישיבת קול תורה בירושלים, בישיבת כנסת חזקיהו בזכרון יעקב ובישיבת פוניבז' בבני ברק, וב-1960 הוסמך לרבנות. לאחר נישואיו עם חיה-איטה – בתו של הרב יצחק ידידיה פרנקל, שנודע כרב השכונות ולימים היה רב העיר תל-אביב – עבר לגור בתל-אביב. תחילה לימד תורה, תנ"ך ותורה שבעל-פה בבתי-הספר התיכוניים על שם ברנר ועל שם אחד העם בפתח-תקווה ובהמשך גם בתיכון הדתי צייטלין בתל אביב. "אני גאה", הוא אומר, "על שנות שירות בעיקר כמרצה בכל חילות צה"ל, בכל הקמפוסים, בהתיישבות העובדת ובקליטת עלייה, שהחלו ישירות כשעברתי מהישיבה להוראה". חמש שנים אחרי שהוסמך לרבנות נבחר לכהן כרב קהילת תפארת צבי בעיר. בתוך זמן קצר הפך בית הכנסת למרכזי בעיר. לדרשותיו ולשיעוריו הגיעו תושבים מכל קצות העיר, ובני-מצווה רבים באו לחוג בו את כניסתם לעול מצוות. ב-1971 נבחר לרב אזורי בצפון תל-אביב.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים התנדב הרב לאו לעזור לצוות הרפואי בבית החולים איכילוב בתל אביב, שהובאו אליו משדה הקרב מאות פצועים קשים. ימים ארוכים סעד הרב את הפצועים ואת בני משפחותיהם ותמך בהם. "אחת התבטאויות מן המקורות המדריכה אותי בשליחותי הציבורית כל החיים", אומר הרב לאו. "היא תפילתו של שלמה המלך: 'ונתת לעבדך לב שומע כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה.' לא רק אוזן קשבת", הוא מוסיף, "אלא לב שומע לחוש ולהרגיש את כאבם ואת דאגותיהם של בני האדם. זה הביא אותי למיטותיהם של פצועי טרור, להלוויותיהם של חיילים ולמשפחותיהם של שבויים ונעדרים".

בשנות ה-70 התנדב הרב לאו לפעילויות ציבוריות שונות, בין היתר כחבר המועצה הציבורית למען יהודי ברית-המועצות, כרב של אסירי ציון שזכו לעלות לישראל וכחבר פעיל במועצה הלאומית למניעת תאונות דרכים ובמועצה לארץ ישראל יפה. כמו כן השתתף בוועידת הלסינקי שעסקה, בין היתר, בהיבטים הדתיים והמוסריים של ניסויים רפואיים, בהם גם הפריות חוץ-גופיות.

ב-1978 הוציא הרב לאו לאור את ספרו הראשון, יהדות הלכה למעשה, שבו פירט את סדר יומו של יהודי שומר תורה ומצוות במעגל השנה. הספר נמכר עד היום ביותר מ-200 אלף עותקים ותורגם לשש שפות.

בשנת 1979 נבחר הרב לאו לרבה הראשי של העיר נתניה. עם כניסתו לתפקיד הקים מועצה ציבורית לקידום הנוער, כדי לשלב את הכוחות בעיר לסיוע לנערים במיצוי הפוטנציאל הגלום בהם ולמניעת הידרדרותם לפשע. כעבור שנה בלבד נרשמה ירידה של 40 אחוז במקרי הפשע בקרב בני נוער בעיר. בתקופת כהונתו הפכה נתניה לסמל של סובלנות דתית ושל חיים משותפים בין דתיים לחילונים.

ב-1983 נבחר הרב לאו לחבר במועצת הרבנות הראשית לישראל. כחבר המועצה היה גם חבר בוועדה שקבעה כללים אשר אפשרו, בפעם הראשונה בישראל, השתלות לב וכבד. שנה אחר-כך, בעת המשבר בבניית בית המלון בגני חמת שבטבריה, פעל להקמת ועדה למציאת פיתרונות הלכתיים בסוגיה הזו.

ב-1986 נבחר לכהונה שנייה, ושנתיים אחר-כך – ב-1988 – נבחר למשרת הרב הראשי וראש בתי-הדין של תל-אביב יפו. עם כניסתו לתפקיד נשא בהיכל התרבות בעיר את תפילתו של שליח ציבור: "יוצרי, הבינני מורשה להנחיל – תן בי את הבינה לדעת איך מורישים את המורשת לעם." בדרכו הייחודית מצא מסילות לכל רובדי הציבור, ובעת מלחמת המפרץ הִשרה על הנשארים בתל-אביב אווירה רגועה והקל על תחושתם.

ב-1993 ראה אור ספרו יחל ישראל, ובו שני כרכים של שאלות ותשובות, מחקרים תורניים ועיסוק בשאלות הלכה ורפואה. באותה שנה נבחר הרב לאו לרב הראשי לישראל ולנשיא בית-הדין הרבני הגדול. בזכות אישיותו המקרבת לבבות נשלח למשימות הסברה שונות. הוא יצר קשר אישי וחם עם האפיפיור, שהביא להידברות בין שתי הדתות. במפגשיו עם ראשי מדינות, בהם גם פידל קסטרו בקובה ונלסון מנדלה בדרום אפריקה, העלה את בעיית הנעדרים. כמו כן השתתף בכינוסים משותפים עם בני דתות שונות, נאם בעצרת האומות המאוחדות ובוועידות עולמיות ופעל למען הבנות בין-דתיות.

בשנת 2005 ראה אור כרך ג' של יחל ישראל, המבוסס על שיעורים שמסר הרב לאו במרוצת השנים ועל פסקי הלכות מבית-הדין הגדול שנתעוררו בעת ששימש רב ראשי לישראל.