אידה פינק

פרופ' נסים קלדרון, יו"ר, פרופ' דן לאור, פרופ' אבידוב ליפסקר, פרופ' חיה שחם

אידה פינק, סופרת ישראלית הכותבת בשפה הפולנית, תושבת ותיקה של העיר חולון, נמנית עם השורה הראשונה של סופרי העולם אשר בגין גורלם האישי, כישרון הכתיבה המופלא שלהם ומחויבותם המוסרית הייתה השואה לנושא המרכזי של יצירתם הספרותית – כמוה כפרימו לוי, כאהרן אפלפלד, כאימרה קרטס וכאלי ויזל.

פינק היא בראש ובראשונה אמנית הסיפור הקצר – לעתים הקצרצר – והיא שייכת לעלית המצומצמת של היוצרים הפועלים בתחום זה במחצית השנייה של המאה העשרים. סיפוריה מצטיינים בהבעה מדויקת וחסכנית, כמעט נזירית, במסירה מרוכזת ודחוסה של תחושות וחוויות ובתבונה מבנית רבה. בתור שכאלה סיפוריה מתגלים ככלי ביטוי רב עוצמה לתיאור הזוועה שפקדה את יהדות אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, שהוא הנושא שפינק אינה מרפה ממנו והוא איננו מרפה ממנה אף לא לרגע.

כל סיפור מסיפוריה הוא בגדר "רישום לקורות חיים", כהגדרתה של הכותבת עצמה, ובאמצעות ה"רישום" הזה – המאופק, המרומז, המושמע תמיד בקול דממה דקה – נחשפים קטעי מציאות ושברי מראות מתוך היום-יום של החורבן, שצירופם יחד מעמיד בדרך מיוחדת מאוד את הכרוניקה של התקופה. פינק – כלשונו של הסופר דן צלקה – היא "מורת דרך אל התופת", והיא מובילה את הקורא אל רגעי הפחד שבמחבוא, אל ההמון הנאסף בשעת בוקר בכיכר השוק, אל האקציה של הזקנים, אל ברכת הבטון שנדונים למוות מושלכים אליה, אל מראה המשאיות המכוסות ברזנט הדוהרות ברחובות העיר ומסיעות יהודים לכיוון לא ידוע, אל תמונת העגלה היוצאת מבניין היודנראט ורובצים עליה, "כמו עכברים קטנים אפורים", הילדים המובלים אל מותם.

הסיפורת של פינק, הניזונה ביסודה מחוויות אישיות ושגרעינה אוטוביוגרפי, חושפת בפנינו ברגישות עצומה את עולמם של הקרבנות חסרי הישע, אך היא מגלמת במיומנות לא פחותה את התבהמותם של המקרבנים, את אכזריותם של משתפי הפעולה ואת שפלותם המוסרית של מי שעמדו מנגד. כמי שחוותה את השואה בפולין וכסופרת הכותבת בשפה הפולנית יש בפינק דריכות מיוחדת לחלקם של הפולנים בשואה: היא מאזכרת אמנם גילויים של חסד, אך מאירה ללא רחם צדדים אפלים ביחסם של הפולנים כלפי היהודים ואת מיקומם בזירת הרצח. "אמרו שאנחנו אכלנו את כל הפֵרות שלנו כשעוד היו ירוקים, ושטוב עשינו, כי מי יודע מה יהיה אתנו בחורף", סיננו זה לזה השכנים הפולנים ערב המלחמה בסיפורה הנודע "הגן המפליג למרחקים".

רבים מסיפוריה של פינק מתמקדים בדמותו של הניצול או בדמותה של הניצולה, ויחד אתם היא נוברת שוב ושוב "בעיי החורבות של הזיכרון" ומנסה מצד אחד לשחזר את שברי המציאות של ימי המלחמה ומצד אחר להאיר את מלוא הכובד של משא הזיכרון, המוסיף ומכתיב לאורך זמן את תוואי הקיום של השורדים.

מאז שנות השבעים החלה הסיפורת של פינק להופיע בעברית – תחילה בתרגומיו של בנימין טנא ובהמשך בתרגומיו של דוד וינפלד. יצירותיה הפכו במהרה לחלק מרפרטואר הקריאה של הישראלים, שהשואה הייתה לגביהם – בוודאי בעשורים האחרונים – מרכיב מרכזי של זהותם. בתוך כך זכתה פינק למוניטין בין-לאומי – לא רק בפולין, שבה התקבלה יצירתה בהתלהבות גדולה, אלא גם בארצות רבות אחרות, שסיפוריה תורגמו ללשונותיהן, והוענקו לה כמה פרסים רבי יוקרה, בכללם פרס אנה פרנק. גם בארץ וגם בחוץ לארץ התקבלה פינק – הכותבת מזה למעלה מחמישים שנה – כאחד המייצגים האותנטיים והרלוונטיים של השואה, כאמנית הממשיכה את המסורת הגדולה של הסיפור הקצר, הקלאסי והמודרני וכיוצרת המונעת על ידי הומניזם עמוק העושה את סיפוריה לביטוי נוקב של מחאת האדם אל מול גילויי הרוע האנושי בעידן של מלחמה ורצח עם - מחאה שהיא, אידה פינק, יודעת להמציא לה את המילים הנכונות.

על כל אלה מצאה ועדת השופטים את הגב' אידה פינק ראויה לפרס ישראל בסיפורת לשנת תשס"ח.

אידה פינק היא מחשובי הסופרים הישראלים הכותבים על שואת יהודי אירופה. בסיפוריה המרתקים והאנושיים, המבוססים כולם על אירועים אמיתיים, היא מצליחה לתאר באיפוק ובתמציתיות מצמררת את זוועות ההיסטוריה ואת החיים בצל איום ההשמדה התמידי. ספריה תורגמו לשפות רבות ותרמו להנחלתו של זכר השואה ברחבי העולם.

אידה פינק מתגוררת בתל אביב. היא אלמנתו של המהנדס ברונו פינק, אם למירי וסבתא למעיין וליואב.

ציוני דרך בחייה

1941 מלחמת העולם השנייה קוטעת את לימודי המוזיקה שלה בלבוב ומחזירה אותה לזברז'.
1942 היא נמלטת עם אחותה מהגטו בזברז', ועד סוף המלחמה הן מסתתרות במקומות שונים ומחליפות זהויות כמה פעמים.
סוף שנות ה-40 – היא כותבת את סיפורה הראשון, "הסף", הרואה אור בצרפתית כעבור כמה שנים, וממשיכה לכתוב מאז.
1957 היא עולה ארצה עם משפחתה ומשתקעת בחולון.
1974 בפעם הראשונה יוצא לאור קובץ מסיפוריה בתרגום לעברית.

"אינני צריכה נוף כדי לכתוב. הנוף נמצא בתוכי", אומרת אידה פינק, שכתבה שנים ארוכות בדירה קטנה בחולון ספרים וסיפורים רבים המבוססים כולם על חוויותיה מתקופת השואה. שנים הרבה כתבה בפולנית, בעיפרון על דפי נייר ובמכונת כתיבה מיושנת שהביאה עמה מפולין, ורק כעבור זמן ראו כתביה אור, תחילה בפולנית ובשפות אחרות ומשנות השבעים גם בעברית. סיפוריה שונים מספרות השואה ה"רגילה": הם מאופקים וליריים, ועם זה מותירים רושם עז על הקורא. "כל אלה שנחשפו לכתיבתה מסכימים כי סיפוריה הקצרים הם פנינים ספרותיות של ממש", נכתב עליה בעיתון "הארץ" לאחר ערב הוקרה לכבודה אשתקד בתל אביב.