פרופ' הלל דלסקי

תפקידים אקדמיים באוניברסיטה העברית

1954–1957 מורה לאנגלית בקורסי יסוד
1958–1975 אסיסטנט, מרצה, מרצה בכיר ופרופסור חבר בחוג לאנגלית
1976–1994 פרופסור מן המניין בחוג לאנגלית
1968–1970 ו-1984–1985 ראש החוג לאנגלית
1973–1976 המנהל (PROVOST) של בית הספר לתלמידי חו"ל
1998–1999 חבר ועדת המינויים העליונה

תפקידים אקדמיים אחרים

• פרופסור לאנגלית באוניברסיטאות תל אביב ובאר שבע
• יועץ-אחראי מטעם האוניברסיטה העברית להקמת החוג לאנגלית באוניברסיטת חיפה

חברות בארגוני חוקרים

1985 נשיא החברה הבינלאומית לדיקנס
1993 חבר האקדמיה הישראלית למדעים
1999 חבר כבוד זר באקדמיה האמריקאית למדעים

"הם התאכזבו ממני מאוד" – נזכר פרופ' דלסקי – "הם ציפו שכל אחד בחבורת הראשונים יהיה גנרל או לפחות טייס. חבריי אמנם היו טייסים, אך אני לא הייתי אלא תותחן מוסמך בדרגת רב טוראי."

ההורים ביוהנסבורג, האב יוסף דלסקי, לשעבר נשיא הפדרציה הציונית של דרום אפריקה, והאם טילי, ואחותו הצעירה ויתר בני המשפחה של הלל קראו למחרת בעיתונים על נפילת שדה התעופה בידי הערבים. הם חששו לחייו, ורק כעבור שישה שבועות נודע להם שהלל חי.

הוא לא הגיע כמובן להר הצופים הנצור. הוא הועבר לחזית הדרום, ונתמנה למפקד של צוות תותח גרמני בקוטר 75 מ"מ. התותחן מיוהנסבורג השתתף בקרבות על הנגב, במבצעים להבקעת משטרת עירק סואידן, בהדיפת הצבא המצרי לכיס פלוג'ה, בשחרור הנגב ובכיבוש באר שבע.

כאשר החל הלל דלסקי ללמד אנגלית לסטודנטים ירושלמים בקורסי היסוד שלהם, הייתה האוניברסיטה פזורה בכמה בניינים בירושלים המערבית. הר הצופים היה אז מובלעת ישראלית בשטח ירדני. הקשר עם ההר ועם מתקני האוניברסיטה ו"הדסה" נשמר באמצעות שיירה דו-שבועית שהייתה עולה להר בחסות משקיפי האו"ם. לעתים הייתה משתררת מתיחות לאורך קו הגבול העירוני, וכדי להבטיח את שלום השומרים על ההר ואת מעבר השיירה היה צה"ל מגייס מילואים מחטיבת ירושלים, ובמיוחד את גדוד המרגמות שאליו הוצב הלל דלסקי. הלל צפה אז לעבר בנייני האוניברסיטה, אבל המפגש האמיתי שלו עם הקמפוס שעל ההר יהיה בשנות השבעים, כאשר האוניברסיטה תשוב לביתה הראשון.

הלל דלסקי נולד ביוהנסבורג למשפחה ציונית חילונית. הוא למד בבית הספר האנגלי על שם המלך אדוארד השביעי. החינוך המדוקדק ברוח הבריטית כלל גם עיסוק ספורטיבי מאומץ, במיוחד בקריקט. דלסקי הצעיר היה חבר בתנועת הנוער היהודית "הבונים". שנות נערותו עמדו בצלה של מלחמת העולם השנייה. אסון במשפחה קירב את המלחמה גם אל ביתו: בן דודו האהוב סירל התנדב לחיל האוויר הדרום אפריקאי, ומטוסו הופל מעל איטליה. לימים יגלה דלסקי את מקום קבורתו של בן הדוד.

בסיימם את בית הספר התיכון, בסוף 1943, החליטו דלסקי וכמה מחבריו להתנדב לחיל המשלוח של דרום אפריקה שנלחם באירופה נגד הנאצים ולצד הצבא הבריטי. ההורים התנגדו. הם יעצו לו ללמוד באוניברסיטה לפחות שנה אחת. "בעוד שנה נדבר" – אמרו לו. הוא נעתר להם, אבל ביוני 1944 השתנו הנסיבות; אבדות כבדות של הדרום אפריקאים בקרבות באיטליה אילצו את ראשי הצבא לקרוא לדגל המוני מתנדבים. הלל היה אחד מהם, וכך, בטרם מלאו לו 18, היה לחייל. בחורף 1944 צורף לאוגדת השריון השישית של דרום אפריקה שפעלה אז בחזית האיטלקית. הוא השתתף כתותחן במתקפת האביב האחרונה נגד הגרמנים. "במאי סיימתי את המלחמה על גדות אגם קומו".

כששב לדרום אפריקה, חזר גם לאוניברסיטה. הוא בחר ללמוד אנגלית והיסטוריה. הוא עשה חיל בלימודיו, אבל לא התיר לעצמו ליהנות מהשפע ומהשלווה של אחרי המלחמה זמן רב. החלטת עצרת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל חשמלה את יהודי דרום אפריקה. באפריל 1948 נשלמו ההכנות לשיגור המתנדבים הראשונים מדרום אפריקה לעזרת היישוב היהודי בארץ ישראל. "נאסר עליי לגלות שאני נוסע ארצה; חבריי בקבוצת הבייסבול לא הבינו לאן נעלמתי להם לפתע".

על אף הרקע הציוני שלו ושל משפחתו לא התכוון דלסקי להשתקע בארץ. מיד כשנסתיימה המלחמה חזר לדרום אפריקה. הוא נשא שם אישה והקים משפחה, השלים את חוק לימודיו לתארים הראשון והשני בציפייה לעיסוק אקדמי בספרות אנגלית. ובכל זאת לא מצא מרגוע. "ההתנסות שלי בארץ במלחמת השחרור שינתה את מגמתי. התחלתי לחשוב על עלייה לישראל. ביקשתי לקבל משרה בירושלים, אבל התשובה הייתה שלילית. לא היה לאוניברסיטה מה להציע לי".

בכל זאת לא התייאש דלסקי. נחוש ברצונו למצוא את מקומו בישראל בא עם אשתו ועם בתם הבכירה לישראל. את משרתו הראשונה כמורה לאנגלית מצא בבית הספר החקלאי בפרדס חנה. "תיארו לי את בית הספר החקלאי כ'איטון הישראלי' וגם כסביבה שלא יחסרו בה חלב וביצים לתינוקת". אחר כך עבר ללמד בגימנסיה הרצליה בתל אביב.

ב-1954 הוצע לדלסקי ללמד אנגלית לסטודנטים, ובמסגרת של לימודי היסוד באוניברסיטה העברית. השעה שיחקה לו, להלל דלסקי, בעלותו לירושלים, שכן באותו זמן שהחל ללמד אנגלית כשפה זרה החל להתפתח החוג לאנגלית. ראשו, פרופסור אדם מנדילוב, שם את עינו על דלסקי הצעיר, והציע לו להצטרף לחבורתו. הציעו לו מלגה מיוחדת כדי להשתלם שנה אחת בקיימברידג'. המדריך שלו ב-Jesus College היה דווקא פרופסור יהודי, דייויד דאייצ'ס, ובהנחייתו התעמק דלסקי בספרות האנגלית המודרנית. כך נולדה עבודת הדוקטור שלו על הסופר ד"ה לורנס. הוא השני מבין תלמידי המחקר של האוניברסיטה העברית שקיבל דוקטורט באנגלית.

בקיימברידג' ובירושלים עיצב פרופ' דלסקי את דרכו המיוחדת כחוקר וכמבקר של הספרות האנגלית. שלא כרוב החוקרים, הבוחנים יצירות ספרותיות מההיבטים של היסטוריה, חברה או פסיכולוגיה ועוד, דלסקי מעדיף את הדרך של ניתוח הטקסט. "אני דוגל" – הוא מסביר – "בהתרכזות בטקסט עצמו ממנו אני מוציא את כל אשר ניתן להפיק; זאת אף שהיום אין החוקרים נוטים חסד לשיטה הזאת". הקו הזה עובר בכל עבודתו המחקרית והביקורתית, מלורנס לדיקנס וממנו לקונרד והארדי ועוד אחרים, כפי שהוא מתבטא בספריו עליהם ובפרסומיו האחרים.

כאיש צעיר וכעולה חדש שכל משפחתו בחו"ל והוא בונה את ביתו בארץ נאלץ פרופ' דלסקי ללמד בתחילת הקריירה שלו במסגרות של עבודה נוספת, כדי להתקיים. "לכן" – הוא מסביר – "הצלחתי לעסוק בדוקטורט שלי רק בחופשות הקיץ, והיה לי קשה להיכנס בכל פעם מחדש למחקר. את ספריי כתבתי בשנות השבתון שלי". ספריו של דלסקי רואים אור בהוצאות החשובות באנגליה ובארצות הברית, והם נחשבים מאוד ומתקבלים בהערכה מרובה בקהילה הספרותית והמחקרית בעולם. ביטוי להערכה הרבה שהוא זוכה לה יש בבחירתו לנשיא החברה הבינלאומית לדיקנס, בחברותו באקדמיה האמריקאית לאמנות ולמדעים ובהשתתפותו בכינוסים של מכוני מחקר רבים. הוא מוזמן להרצות באוניברסיטאות ובכינוסים מדעיים בעולם.

פעמיים עמד דלסקי בראש המחלקה לאנגלית באוניברסיטה העברית, והוא סייע בהקמת החוג לאנגלית באוניברסיטת חיפה. על תלמידיו הוא אומר שהיו בהם תלמידים עולים דוברי אנגלית וסטודנטים ישראלים שעברית היא שפת אמם. הוא מתברך בהישגיהם של התלמידים דוברי העברית העומדים היום בראש המחלקות לאנגלית באוניברסיטאות בארץ. "הצלחנו" – הוא קובע – "להעניק לישראלים הללו את השפה האנגלית ולקדם כמה מהם לדרגה העליונה ביותר של העיסוק הספרותי בה".