גילה אלמגור-אגמון

פרופ' נסים קלדרון, יו"ר, מר נסים דיין, מר רנן שור

גילה אלמגור הטביעה את חותמה על התרבות הישראלית כשחקנית קולנוע וכיוזמת של הפקות-קולנוע. את דרכה האמנותית היא החלה בגיל 17 בתיאטרון "הבימה", ומאז ועד עצם הימים האלה היא דמות מפתח בתיאטרון הישראלי. אבל כבר בשלב מוקדם של עבודתה היא פנתה גם אל הקולנוע, ומאז 1960, לאורך ארבעים שנה ומעלה, היא שיחקה בארבעים סרטים ויותר.

במגוון התפקידים שמילאה היא שיקפה את פניה הרבות של האישה הישראלית. משחקה מצטיין בהשקעה רבה בבניית הדמות לפרטי פרטיה ובחדירה אל עולמה הרגשי והמחשבתי. נזכיר כאן את "אלדוראדו" ב-1963, את "מצור" ב-1969, את "הבית ברחוב שלוש" ב-1973, את "על חבל דק" ב-1980 ואת "החיים על פי אגפא" ב-1992. בכל אחד מהסרטים בנתה אלמגור דמות שונה, ייחודית ונחרתת בזיכרון. בכל אחד מהסרטים היא גילתה באמצעות הדמות צד אחר של החברה הישראלית.

בשביל רבים פניה המשתנות מסרט לסרט של גילה אלמגור הם אחד הביטויים העזים ביותר של הישראליות. היא העניקה לנו דמות שביטאה את הכאב שלנו, את חכמת-המעשה שלנו וגם את היופי שהיה באפשרותנו להפיק. היא הייתה סקרנית מספיק וגמישה מספיק במשחקה כדי לחדור אל מוצאים שונים, אל מקצועות שונים ואל סביבות שונות, ועבודתה מקיפה את מעגלי החיים הרחבים של הישראלים. וכיוון שהיא משחקת לאורך שנים רבות, יש בעבודתה גם מן הממד המבורך של ההתבגרות. היא ידעה להציג לפנינו נשיות שאיננה נעצרת בגיל אחד ואיננה מתבצרת במצב נפשי אחד.

מותר לומר שיחד עם גילה אלמגור התבגרה התרבות הישראלית מחלום הנעורים הזך של "חבורה שכזאת" ועד חשבון הבשלות הנוקב של "החיים על פי אגפא". והעובדה שאותה שחקנית עצמה גילמה עבורנו את החלומות המשתנים שלנו – ולעתים גם את הסיוטים המשתנים שלנו – אפשרה לכולנו למתוח קווים של רציפות בתוך תרבותנו ולהציב לעצמנו שאלות נחוצות על דברים שהשתנו בנו ועל דברים שלא השתנו.

היכולת של אלמגור לעבוד עם במאים שונים מאוד זה מזה – ממנחם גולן עד אסי דיין, מאורי זוהר ועד משה מזרחי – גם היא תרמה לגיוון ולעושר של דמויותיה. אבל אלמגור לא רק שיחקה בסרטים, היא גם יזמה סרטים ובנתה את ההפקות. כמו בעבודת המשחק שלה כך גם ביזמות ההפקה שלה – אלמגור היא גם אמן דק מן הדק וגם אדם חרוץ, עקשני, שאיננו נרתע מעבודה קשה.

אחד מרגעי השיא בדרכה האמנותית הוא הסרט "הקיץ של אביה". קדם לסרט ספר ילדים מעולה שבו התעמתה אלמגור ביושר ובאומץ עם חוויות הילדות הקשות שלה. לאחר מכן פנתה אלמגור אל הבמאי אלי כהן, וביחד הם הביאו לעולם יצירה שאלמגור הביאה אליה את אישיותה, את כוח העמידה שלה ואת כישרונה. לא במקרה הפך סרט זה לאחד השגרירים המכובדים ביותר של התרבות הישראלית בארצות רבות וזכה בפרסים בינלאומיים רבים.

מלבד פעילותה כשחקנית תיאטרון וכשחקנית קולנוע השקיעה אלמגור עבודה בפעילות ציבורית ענפה. נזכיר כאן רק את תפקידיה בארגון אמני ישראל, בעמותה למען ילדים חולי סרטן ובעיריית תל-אביב. בפעילות זו הרחיבה אלמגור את טווח האחריות החברתית של האמן הישראלי.

על הישגיה באמנות המשחק, על נחישותה ועל התמדתה, על דמות האישה הישראלית שהציבה בפנינו – על כל אלה מוענק לה בזאת פרס ישראל בקולנוע לשנת תשס"ד.

גילה אלמגור-אגמון – שהטביעה את חותמה על התרבות הישראלית באמצעות דמויות רבות המייצגות את פניה השונים של החברה הישראלית ושיכולת המשחק שלה מצטיינת בקפדנות אמנותית ובהשקעה רבה בלימוד הדקויות של הדמויות שהיא מגלמת – נולדה בפתח תקוה בשנת 1939, ארבעה חודשים לאחר רצח אביה בחיפה בידי צלף ערבי.

גילה אלמגור נשואה ליעקב אגמון. לזוג בן ובת ושישה נכדים.

ציוני דרך בחייה

1953–1955 תלמידה בכפר הנוער "הדסים".
1955 עזבה את הלימודים באמצע כיתה י' כדי להתקבל לבית הספר הדרמטי של "הבימה".
1956 השתתפה בהצגה ראשונה ב"הבימה" – "בעור שינינו" (הורדה לאחר החזרה הגנרלית).
1958 פוטרה מ"הבימה".
1958 התחילה את העבודה הקולנועית (בסרטי פרסום והסברה).
1959–1963 שחקנית בתיאטרונים שונים, ובהם "הקאמרי", "האוהל" ו"סמבטיון".
1960 תפקיד ראשון בקולנוע, בסרט "חולות לוהטים".
1963–1965 לימודי משחק בארה"ב אצל אוטה האגן ("סטודיו HB"), בבית הספר של לי שטרסברג ובגלריה של מורים פרטיים בכל מקצועות התיאטרון.
1965 חזרה לתיאטרון "הקאמרי".
1966 ואילך נטשה את התיאטרון "הקמארי" והפכה לשחקנית עצמאית (שיחקה מעל כל במה בארץ).
1986 כתבה את ספרה הראשון, "הקיץ של אביה".
1987 הצגת יחיד בעקבות הספר.
1988 הופק הסרט בעקבות הספר.
1991 כתבה את ספרה השני, "עץ הדומים תפוס", ובעקבותיו הופק הסרט.
1998–2004 חברת מועצת העיר תל אביב-יפו, מחזיקת תיק התרבות והאמנויות.
2003 כתבה את ספרה שלישי, "אלכס לרנר דפי ואני", וספר נוסף – "ערגה ילדה מן החלומות".

גילה נולדה בפתח תקוה בשנת 1939. "נולדתי", היא מספרת, "4 חודשים לאחר רצח אבי בחיפה בידי צלף ערבי. אבי, שברח מגרמניה והגיע לכאן, היה בן 25 כשנרצח. אמי בת ה-23 – שהצליחה לברוח מפולין כשהיא משאירה מאחוריה שבט ענק שנכחד כולו על ידי הנאצים – נותרה אלמנה בחודש החמישי להיריונה. את התקופה המוקדמת של חיי עשינו יחד בבית יתומים לתינוקות בירושלים, ואמי עבדה שם בניקיון כדי להיות בקרבתי".