פרופ' גד בן עמי צרפתי

תפקידים אקדמיים

1963–1964 ו-1964–1969 מרצה במחלקה ללשון עברית וללשונות שמיות באוניברסיטת בר אילן ומרצה בכיר שם 1964–1968 מרצה בכיר במחלקה ללשון ולספרות במכון האוניברסיטאי בחיפה
1967–1969 מרצה בכיר במחלקה ללימודי המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב
1969–1978 פרופסור חבר במחלקה ללשון עברית וללשונות שמיות באוניברסיטת בר אילן
1978–1984 ראש המחלקה, שם
1978–1984 פרופסור מן המניין, שם

פעילות מדעית

1960–1966 חבר מערכת "המילון ההיסטורי של הלשון העברית" באקדמיה ללשון העברית
1971–1975 חבר יועץ של האקדמיה ללשון העברית (מ-1975 חבר)
1981–1987 סגן נשיא האקדמיה ללשון העברית
1979–1980 חבר המכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית
1981–1982 ו-1983–1984 חבר המכון ללימודי היהדות באוניברסיט הארוורד

מרצה אורח

מאי 1976 אוניברסיטת פירנצה
אפריל–יוני 1982 "בית המדרש לרבנים" ברומא והאוניברסיטה הקתולית של Louvain 

בביתו בירושלים אומר פרופ' גד בן-עמי צרפתי כי לפעמים נדמה לו שבכוחו היה לשנות לכאורה את ההיסטוריה ולמנוע את המלחמה ואת השואה, אילו רק היה מפעיל באותה שעה את נשקו.

הוא נולד בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה בפיסה, שבה היה מוצב באותה שעה אביו הקצין, לימים גנרל, בחיל התותחנים האיטלקי. שנות נעוריו עברו עליו בפירנצה, מקום מושבה הקבוע של משפחתו. "גדלתי" – אומר פרופ' בן-עמי צרפתי – "באווירה של פטריוטיות איטלקית ליברלית, שלפיה אין כופים דת על ילד, אלא מניחים לו לגדול וללמוד ואז להחליט לפי הבנתו או הכרתו". משפחת אביו, שמקורה בוונציה, העמידה מתוכה אישים יהודים נודעים, ועם זאת הייתה עם השנים לאחת מ"חלוצות ההתבוללות", ולא שרד בה כל שמץ של יהדות, פרט לעצם הידיעה הלא מחייבת שהם יהודים. אמו הייתה אמנם בת למשפחה של בורגנים יהודים מסורתיים, אך היא ויתרה למען בעלה על מעט המנהגים היהודים שקיימה בביתה כאכילת מצה בפסח או צום ביום הכיפורים. ג'ורג'ו ושני אחיו גדלו באווירה מרוחקת כמעט לחלוטין מהיהדות. ממרחק של שנים, בבואו להסביר קודם כול לעצמו איך חזר לעמו ומה הביא אותו לחיים של שמירת תורה ומצוות, הוא תולה זכות זאת באמו. הוא שמע ממנה ביטויים שהיו שגורים רק על לשונם של היהודים ועוררו את סקרנותו. "היא נהגה למשל לומר על חפץ מסוג לא טוב את הביטוי היהודי האיטלקי 'כך תארך גלות ישראל', וממנו למדתי שאיטליה אינה מולדתי וכי היהודים הם גולים מארצם." אמו אף הביאה אותו פעם אחת לבית הכנסת, לטקס בר מצווה של בנה של אחת מחברותיה, ובדרך גילתה לו שיהודים מכסים את ראשם בבית הכנסת. עוד שמע ממנה ג'ורג'ו הנער, שיהודים, שלא כקתולים, אינם נמשכים אחרי פסלים ותמונות, אלא יש להם ספר אחד המלמד אמונות ישרות ומחנך למידות טובות.

במחנה בינלאומי לבני נוער בהרי האלפים פגש, והוא כבר בוגר בית הספר התיכון הנוצרי בפירנצה, בשתי נערות יהודיות מהולנד. "הן הופתעו לגלות שלא שמעתי כלל על הרצל." באוניברסיטה של פירנצה שוב פגש ג'ורג'ו צעירים יהודים, מרקע אחר משלו, ובהם גם סטודנטים ארצישראלים. הוא התחיל להתעניין במוצאו וביהדותו, קרא בתנ"ך באיטלקית, ובמשך זמן מה הניח תפילין ואפילו לכלל לימוד עברית הגיע.

בן שבע עשרה הגיע לפקולטה למתמטיקה בעירו, וכעבור ארבע שנים הוכתר בתואר דוקטור. השלב הבא בדרכו היה השירות הצבאי. ככל צעיר איטלקי משכיל היה אף הוא מיועד לקצונה, ובחר בעקבות אביו, בחיל התותחנים. הוא סיים את שנת השירות כאשר החל גירוש היהודים מן הצבא האיטלקי על פי מצוותם של חוקי הגזע החדשים שהתקבלו באיטליה באוגוסט 1938. "בצבא האיטלקי למדתי שני דברים שסייעו לי אחר כך בארץ" – הוא מסכם פרק זה בחייו – "לרתום סוס לעגלה, ועשיתי בכך שימוש בקיבוץ, ולהיות תותחן, מה שהייתי בצה"ל. השתתפתי אמנם במלחמת השחרור, אבל לא יריתי אפילו כדור אחד. הציבו אותי במפקדת חיל התותחנים ונתנו לי לתרגם ספרי הדרכה של צבאות אחרים".

הוריו של צרפתי לא אהדו את החלטתו לנטוש את איטליה ולעלות לארץ ישראל. הם היו פטריוטים איטלקים, וקיוו שהמשבר האנטי יהודי יחלוף, ומכל מקום לא נטו חסד לציונות. ובכל זאת סייע לו אביו לקבל אשרת כניסה לארץ ישראל באמתלה של נסיעת תיירות. "אבי נתן לקונסול את מילתו שאחזור לאיטליה, והדבר מלמד שהוא כן ידע לקראת מה העניינים מידרדרים". בסופו של דבר נחלצו גם הוריו מאיטליה וישבו בשוויץ עד תום המלחמה. אח אחד נסע לאנגליה ושירת בצבאה, והאח האחר נלחם עם הפרטיזנים האיטלקים ומת מות גיבורים.

לאחר שפג תוקף אשרת התייר שלו בארץ ישראל המנדטורית, שינה ג'ורג'ו את שמו, וכך היה לגד בן-עמי. עם חבורה של עולים ועולות בני גילו נקלט תחילה גד בקיבוץ גבעת ברנר, קיבוצו של אנצ'יו סירני הי"ד. בחבורה היו דתיים ולא דתיים, ותחילה הם סברו שבארץ ישראל יוכלו לחיות במקום אחד חיים משותפים. אבל המציאות טפחה על פניו של גד. הוא ועוד נערה שהקפידה על קיום מצוות בחרו לעזוב את גבעת ברנר והלכו לקיבוץ הדתי טירת צבי. שבע שנים הוא ישב שם, תוך שהוא עובד כשומר בשדות ולפעמים משמש "פקק". אנשי הקיבוץ חשו בכמיהתו ללמוד תורה והניחו לו לצאת מן הקיבוץ לתקופות ממושכות, כדי ללמוד תורה בכפר הרא"ה, אצל הרב נריה והרב שאול ישראלי, ובישיבת מרכז הרב אצל "הנזיר", הרב דוד כהן. "מלבד המניע הדתי שהביא אותי לישיבה דרבנה אותי לכך המשיכה שלי לנושאים הומניים. אם באיטליה למדתי לטינית וקראתי את דנטה, הרי כאן בארץ רציתי להכיר את ספרי היסוד של היהדות."

ב-1946 נשא גד לאישה את רחל, בת למשפחת לוי שעלתה מטרייסטה. הוא עזב את הקיבוץ, ולימד מתמטיקה לפרנסתו.

את פרסומו המדעי קנה פרופ' בן-עמי צרפתי בבלשנות ולא במתמטיקה. תחום ההתמחות שלו, שבו השיג את הישגיו הגדולים, הוא הסמנטיקה. "תחום מדעי זה נולד במאה השנים האחרונות" – הוא מסביר – "הסמנטיקה מנסה לברר איך המילים מקבלות את המשמעות שלהן, מהו תהליך ההתחדשות של מילים ומנגד למה מילים אחרות נדחות". עבודת המסטר שלו, שממנה התפתחה גם עבודת הדוקטור שלו ואחר כך גם ספרו הראשון, עסקה במונחי המתמטיקה בספרות המדעית העברית של ימי הביניים.

את המעבר מעולם המספרים לעולם המילים הוא חב לידיד של משפחת אשתו, הבלשן הפרופ' יחזקאל קוטשר. השניים התיידדו, וכיוון שקוטשר ביקש ללמוד איטלקית, הוא הציע לצרפתי ללמדו בתמורה ארמית. מכאן התגלגלו הדברים עד לבואו לאוניברסיטה ללמוד בחוגים לתלמוד וללשון עברית. את מוריו המובהקים הוא זוכר בהערכה רבה: נ"ה טור סיני, הרב שמחה אסף, חנוך אלבק, אפרים אלימלך אורבך, חיים רבין, וייבדל לחיים זאב בן חיים, ומעל כולם האיש ששינה את חייו, יחזקאל קוטשר. ב-1960 הזמין אותו הפרופ' בן חיים להצטרף למערכת של "המילון ההיסטורי לשפה העברית" של האקדמיה ללשון העברית. כעבור שלוש שנים הוא החל ללמד בחוג ללשון העברית באוניברסיטת בר אילן, והיה בה לפרופסור מן המניין.

לאחרונה עוסק פרופ' צרפתי בתחביב מתחום האמנות שהיה למחקר בלשני: חשיפה וקטלוג של כל יצירות האמנות מן המאה החמש עשרה ועד ימינו שמשולבות בהן, בדרך כלשהי, כתובות בעברית ואפילו סתם אותיות ללא משמעות מילולית. הוא הצליח לאתר יותר ממאתיים פריטים כאלו, והוא עוסק בחקירת התופעה הזאת. בעתיד יתפרסם המחקר בספר רב-היקף, ואז אפשר יהיה להכיר עבודות של גדולי האמנים שנמשכו אל האות העברית.