חזרה לרשימה
על הזוכה
מקבל פרס ישראל לשנת תשע"ה בתחום ספרות ושירה.
ארז ביטון הוא משורר מרכזי בשירה העברית אשר הצליח להרחיב באופן דרמטי את טווח החוויות הביוגרפיות והזיכרונות התרבותיים הנוטלים חלק בעיצובה של השירה העברית. חומרים שנתפסו בראשית דרכו כצדדיים התגבשו ביצירתו לשירה חדה ומדויקת שהגדירה מחדש את מגמותיה הבסיסיות של השירה הישראלית. שירתו עוסקת באהבה, בפחד מהמוות ובשאלות זהות על רקע ההגירה ועל רקע העיוורון.
התכנים בעמוד
נימוקי השופטים
פרופ' אבנר הולצמן, יו"ר, פרופ' חגית הלפרין, הסופרת גיל הראבן
ארז ביטון פועל ויוצר בספרות העברית זה חמישים שנה, וככל שחולף הזמן מתבהרת החשיבות הייחודית של נוכחותו המתמשכת בתוכה. אפשר לראות בו אָב מייסד של מהלך חדש בשירה הישראלית, משורר מורד שפרץ דרך ונתן קול ודיוקן לכאבי הדור השני של העלייה מארצות המזרח והמגרב. בד בבד הוא יורשה וממשיך דרכה של מסורת הפיוט והתפילה, ונוטע אותה בהקשרה של השירה העברית החדשה, החילונית ביסודה. בשיריו "דברי רקע ראשוניים", "שיר זוהרה אלפסיה", "חתונה מרוקאית", "שיר נער שוליים ועובדת סוציאלית", "שמחה במְלַח", "שיר קנייה בדיזנגוף" ואחרים, שכונסו בספרו הראשון "מנחה מרוקאית" (1976), באה לידי ביטוי חלוצי חווייתו של העולה הניצב בין געגוע למחאה, זרות וכיסופי השתייכות. שירים אלה הם מופת של התמודדות אמיצה, רגישה ומעמיקה עם מנעד רחב של חוויות אישיות וקיבוציות, שבמרכזן כאבי ההגירה, חבלי ההשתרשות בארץ וכינונה מחדש של הזהות המזרחית כחלק בלתי נפרד מן הפסיפס הישראלי הכולל.
יצירתו פורצת את התיוגים המקובלים כגון שירת מחאה או שירה אתנית, משום שהיא עומדת בסימן החתירה להכיל ניגודים, לשאתם וליצור מהם מורכבות חדשה. ארוגים בה יחדיו מזרח ומערב, עברית וערבית, מסורת וחילון, גלות ומולדת, הבית הישראלי מול הבית היהודי הצפון-אפריקני, צורות השירה המודרנית ומסורות הפיוט והתפילה, לשון עברית ישראלית ולשונות היהודים, זהות יהודית ישראלית וזהות ים-תיכונית, זיכרון המתים ומרקם החיים.
המזרחיות השזורה בשירתו היא מקור של כוח, מחוז של געגוע ומאגר פורה המשמש לקוראים מוקד של קִרבה והזדהות. זו שירה רבת חמלה הנותנת את לבה לדל ולנשכח, לעקוּר ולחסר הבית, ומשמשת בעצמה בית לחורג ולמנודה. במארג מורכב זה לא נפקד מקומה של החוויה הפרטית המרכזית בעולמו של המשורר: אסון העיוורון שנגזר עליו בילדותו, ההתמודדות עם החיים כעיוור והגעגוע לעולם הראייה שרשמיו שמורים עמו. "בְּכָל אִישׁ עִוֵּר / נָטוּעַ סוּס דּוֹהֵר / הַשּׁוֹאֵף לִשְׁעֹט / לַמֶּרְחַקִּים", כתב ארז ביטון בספרו האחרון "נופים חבושי עיניים" (2013). בקובץ ייחודי זה עוצבו בין השאר זיכרונות ותחושות מן המראות והצבעים שהתדפקו על אישוניו כאשר היה עדיין "ילד של אור", בצד שרטוטי זיכרון עדינים מאין כמותם מן השנים שעשה בבית חינוך עיוורים בירושלים.
בצד יצירתו המקורית ראוי ארז ביטון להוקרה על פעילותו הענפה בשדה הספרות הישראלית. בראש ובראשונה יש לציין את מפעלו בייסוד ובעריכה של "אפיריון: כתב-עת ים-תיכוני לתרבות, ספרות וחברה" הרואה אור בסדירות מאז 1982, ומשמש בימת מפגש וכור מצרף לזהות ישראלית רב קולית הניזונה ממקורות מגוונים. יצוינו גם היותו יושב ראש אגודת הסופרים העברים ויושב ראש המרכז הים-תיכוני לתרבות, שהן רק חלק מועט משלל פעולותיו בזירה הציבורית.
ביצירתו הפיוטית רבת היופי ובתרומתו הייחודית למרחב הציבורי בישראל משמש ארז ביטון מקור השראה לרבים, וקולו החם והחכם הוא מן הנוכחויות העמוקות והמשפיעות ביותר בתרבותנו.
על כל אלה אנו מוצאים אותו ראוי לקבלת פרס ישראל לספרות לשנת תשע"ה.
קורות חיים
ארז ביטון מתגורר ברמת השרון, נשוי לאדריכלית רחל ביטון קלהורה, והם הורים לאסף ארזי ביטון ולשלומית ביטון.
ציוני דרך בחייו המוקדמים
1942 נולד בעיר אוראן באלג'יריה
1948 עלה לארץ עם משפחתו והתיישב בעיר לוד
1952 התעוור מפצצה ליד ביתו בלוד
1952 החל את לימודיו בבית חינוך עיוורים בירושלים
1956 החל את לימודיו התיכוניים בבית המדרש על שם ליפשיץ בירושלים
לימודים אקדמיים
1964 תואר ראשון בעבודה סוציאלית, האוניברסיטה העברית בירושלים
1976 תואר שני בפסיכולוגיה שיקומית, אוניברסיטת בר-אילן
תפקידים ועיסוקים עיקריים
1964–1972 עובד סוציאלי בלשכת הסעד ומנהל המחלקה הסוציאלית בשכונת עתיקות ג' באשקלון
1974–1975 פסיכולוג שיקומי, בית החולים נווה און, רמת גן
1977–1982 ראש צוות במחלקת הרווחה של המועצה המקומית אור יהודה ומדריך עובדים סוציאלים
פרסים ואותות הוקרה עיקריים
1982 פרס טלפיר
1988 נבחר להדליק משואה בטקס יום העצמאות ה-40 למדינת ישראל
1988 פרס ראש הממשלה
2013 פרס י"ל גולדברג
2014 פרס מפעל חיים על שם יהודה עמיחי לשירה עברית
2014 פרס ביאליק לספרות יפה – מפעל חיים
מפעל חיים
"השירה בעבורי היא תכלית קיום, תכונת יסוד, איבר נוסף במגע עם העולם", אומר המשורר ארז ביטון. "השירה באה מצורך פנימי ליישור הדורים, לפענח מציאות, לפשר בין הבלתי אפשרי לאפשרי, להתמודד עם שאלות חיים. ניסיון לתפוס בכף היד את החולף לנוכח פלא העולם ונצחיות העולם".
ארז ביטון נולד ב-1942 באלג'יריה להורים שהיגרו ממרוקו. בגיל שש עלה עם משפחתו למעברת רעננה ואחר כך עברו ללוד. בגיל עשר נפצע קשה מפצצה שמצא ליד הבית, ואיבד את מאור עיניו. הוא עבר ללמוד בבית חינוך עיוורים בירושלים, שם הוחלף שמו מיעיש לארז, ושם התגבשו אהבתו הגדולה לשירה עברית ורצונו להיות משורר. "בגיל 14 הרגשתי ששירים באים אליי מבפנים ודורשים להיכתב", הוא נזכר. "מצאתי את עצמי מחבר שורות של שיר שניסו לבטא תחושות פנימיות של אהבה, געגועים ופלא הקיום".
ביטון למד בתיכון על שם ליפשיץ בירושלים ואחר כך למד עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים. "פניתי ללימודי עבודה סוציאלית בהכרה שעליי לעסוק בנתינה. שאפתי להיות בצד הנותן של החברה". ב-1964 התחיל לעבוד בלשכת הסעד באשקלון, והתמנה למנהל המחלקה הסוציאלית בשכונת עתיקות ג', שם סייע לנזקקים ולקליטת עולים, בעיקר ממרוקו ומרומניה.
כבר בתקופת הלימודים התחיל ארז ביטון לפרסם שירים בכתב העת "קשת" ובעיתונות היומית. "ההכרזה עליך כמשורר מעוררת תחושה של התרוממות רוח, של חגיגיות, אתה דורך בארץ בסוג של ריחוף" הוא אומר.
ב-1972 החל לימודי תואר שני בפסיכולוגיה שיקומית באוניברסיטת בר-אילן, וב-1975 שימש פסיכולוג שיקומי בבית החולים נווה און ברמת גן. "בשנים אלו פרצו מתוכי בהדרגה שירים שניסו לבטא מאבק זהות על רקע ההגירה, ואז נכתבו בין השאר השירים זוהרה אלפסיה, דברי רקע ראשוניים, ושיר קנייה בדיזינגוף. כתבתי כדי למצוא פתרון למהומות שבתוכי ולחבר בין הזהויות שלי, אבל שמחתי מאוד שהשירים ריגשו אחרים וביטאו גם את תחושותיהם. שירים אלו הצטברו לַספר מנחה מרוקאית". הספר ראה אור ב-1976 והיה בבחינת קול חדש בשירה העברית. שלוש שנים לאחר מכן ראה אור הספר השני, "ספר הנענע". "הספר פרץ את הדרך למה שמכונה 'מהפכת הנענע', על ידי תיאור הנוכחות המזרחית באמצעי שירה מודרניים, בין השאר בדרך של שימוש בביטויים בשפה הערבית בתוך השיר העברי", אומר ביטון. "בשני הספרים הייתי הראשון שביטא בשירה את כאב הדור השני של עולי המזרח והמגרב, את השבר שעבר דור הורינו בעלייה לארץ".
ב-1977 התמנה ביטון לראש צוות ומדריך לעובדים סוציאלים במחלקת הרווחה של המועצה המקומית אור יהודה, שם הדריך עובדים וסטודנטים לעבודה סוציאלית מאוניברסיטת תל אביב.
ב-1982 ייסד עם רעייתו רחל כתב עת לתרבות וספרות "אפיריון", והוא עורך אותו מאז. כתב העת משמש במה ליוצרים צעירים, וביטון טיפח בעזרתו משוררים רבים. בשנים 1983–1992 כתב טור פובליציסטי בעיתון מעריב ובו עסק בנושאים תרבותיים וחברתיים, בין השאר סיקר בו את רשמיו מביקורו בברית המועצות ב-1986, שם נפגש עם חברי הקהילה היהודית. "זה היה ביקור מכונן, שתאם את התפיסה שלי הרואה בישראל בית לכל היהודים", הוא מסביר.
במשך השנים ניסה ביטון לגשר באמצעות השירה על פני פערים בין תרבויות וקבוצות בעם. בשנת 1994 ייסד עם רעייתו רחל את המרכז הים תיכוני הבין-לאומי בישראל לקשרי תרבות עם ארצות הים התיכון ומדינות ערב. "האמנו שככל שתגבר ההיכרות וזיקת הגומלין התרבותית כך יפחתו העמדות השליליות ותיסלל הדרך לשלום", הוא אומר.
ספרו האחרון "נופים חבושי עיניים" עוסק בחוויית העיוורון. "בשנים האחרונות מצאתי עצמי כותב על העיוורון מכמה היבטים בניסיון למנף את ההיגד האישי האינטימי ולהפוך אותן לאספקלריה אוניברסלית, שבה כל אדם יכול למצוא את עצמו", הוא מספר.
שיריו של ביטון נלמדים כבר שנים רבות לבחינות הבגרות, ובשנים האחרונות הוא קיבל הכרה ציבורית רחבה בשורה של פרסים חשובים. "השירה הופכת בעבורי את הסבל האנושי לדבר שאפשר להשלים אתו ולחיות אתו. גם כשאני נוגע בנושאי קיום אישיים אני תמיד מצפה לנסיקה לירית ולמבע כלל אנושי בתוך כל שיר ושיר. אני מגדיר את שירתי דיווח לירי, דהיינו עיבוד חוויות חיים והפיכתן למתכונים קטנים של ריפוי", מסכם ביטון. "אני שמח מאוד על ההכרה הנרחבת שאני זוכה לה בשנים האחרונות, ואני מתכוון להוציא לאור בקרוב ספרים חדשים. אמשיך להיות פתוח לתהודות פנימיות תוך הושטת יד לזולת".